מעלים את הרף

באולימפיאדה בשנת 1968, שבר סטודנט אלמוני מאוניברסיטת אורגון, דיק פוסברי שמו, את השיא האולימפי בקפיצה לגובה. להישג הזה הגיע פוסברי בהיותו הראשון שקפץ בסגנון שמקובל היום על כל קופצי הגובה האולימפיים ? עם הראש קדימה, ובכך חולל את המהפכה המשמעותית ביותר בתולדות הענף. שנתיים מוקדם יותר שחררו הביץ' בויז את "פט סאונדס" והביטלס את "סרג'נט פפר" במה שנחשבת עד היום לשנה הגדולה ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

ממש כמו פוסברי, שינו שתי הלהקות הנ"ל לנצח את הענף בו הן פועלות, כשהיו הראשונות לערער על מוסכמות התקופה, בה שלטו חברות התקליטים ללא עוררין על כל האספקטים המסחריים והאומנותיים של הלהקות שתחת שליטתם. בכך הפכו את הרוקנרול לאומנות של ממש ? ובראו את להקת הרוקנ'רול כיחידה יצירתית הכותבת ומבצעת את שיריה את האלבום כיחידה
אומנותית קוהרנטית (בניגוד לאוסף מקרי של שירים).

Beatles

במקרה של פוסברי, המהפכה שחולל בתחום הקפיצה לגובה מעניקה לו אולי את תואר הקופץ החשוב ביותר בכל הזמנים, אך בוודאי לא את תואר הגדול מכולם ? שכן שיאיו נשברו פעמים רבות מאז, על ידי שורה של קופצים שכולם הצליחו להביא את "סגנון פוסברי" לגבהים שפוסברי עצמו לא יכל להגיע אליהם לעולם, גם אם כל אחד ואחד מהם חייב את הצלחתו לממציא הסגנון.

דוגמאות דומות ניתן למצוא כמעט בכל תחום אנושי מדיד – ולגלות שבכולם כמעט הכיוון הוא תמיד קדימה ? את העוצמה של מחשבי העל של נאס"ה שהנחיתו את האדם על הירח יכול כיום כל אדם להחזיק בכיסו, ממש כפי שלמכונית הנוצצת ביותר שהוציא תחת ידיו הנרי פורד לא היה סיכוי מול המזדה האפורה ביותר בצי הליסינג הישראלי של ימינו.

רוקנ'רול, מטבעו, הוא אינו תחום מדיד. מה שמאפשר לנהל שוב ושוב את הוויכוח על רשימת האלבומים והאמנים הגדולים בכל הזמנים. הרשימות של מרבית המבקרים מציבות, ברוב המקרים, את הביטלס ואלבומיהם בראש הרשימה, כאשר האומנים של שנות השישים והשבעים מאכלסים את מרבית המקומות הראשונים. בכתבה שפירסם ב"הארץ" בן שלו לרגל 40 שנה ל"פט סאונדס" אף עלתה התהיה מדוע "ככל שמתרחקים משנות ה-60 קטן מספר יצירות המופת של הרוק" ? ואני מבקש לשאול, האמנם מספרם קטן?

בניגוד לרשימות המבקרים שהזכרתי, במשאל הקוראים שמפרסם מגזין ה-?Q? הבריטי מדי כמה שנים זוכה, כמעט בקביעות, ?OK Computer? של רדיוהד במקום הראשון, כאשר הוא מקדים את אלבומי הביטלס ? באחד המשאלים אף זכו שני אלבומים של רדיוהד בשני המקומות הראשונים. ניתן לזלזל בבחירה של קוראים שדירגו באחד הסקרים אלבום של "אמינם" במקום החמישי, אבל אפשר וכדאי להקדיש לה מעט מחשבה.
ok computer

אחרי הכול, המורכבות המוזיקלית והיכולת שמפגינים רדיוהד ביצירת המופת שלהם לא פוחתת מזאת של אף אלבום משנות השישים והשבעים, וכנראה שאף עולה עליהם. לא כי הם מוזיקאים מוכשרים מהביטלס (השוואה אותה קשה עד בלתי אפשרי לעשות), בוודאי לא מהפכניים כמוהם (את המהפכה המוזיקלית הגדולה ביותר של השנים האחרונות חולל לא מוזיקאי, אלא סטודנט בשם שון פנינג), אלא פשוט כי רדיוהד היא חוליה מאוחרת בשרשרת של אמנים שלמדו מהביטלס כיצד לקפוץ עם הראש קדימה ? והעלו בהדרגה את הרף.

הבחירה ברדיוהד וב"Ok Computer" כבסיס להשוואה אינו מקרי. מדובר כנראה באלבום האחרון, נכון לימים אלו, שיש הסכמה בנוגע להיותו יצירת מופת. האם מאז, בכמעט 10 השנים שחלפו, לא יצרה אף להקה אלבום מופת? כל חובב מוזיקה עכשווית יוכל לתת לך רשימה של אלבומי מופת מהתקופה הנ"ל, הבעיה היא שברוב המקרים לא תמצא חפיפה בין הרשימות.

"אתה יודע מה השנה הטובה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה? ללא ספק 2006!".

האם ?In the aeroplane over the sea? הוא אלבום מופת? מה עם ?The Sophtware slump? של Grandaddy או האחרון של ה-Liars? תלוי את מי שואלים. לכל אחד מהאלבומים הנ"ל, ועוד לרבים אחרים, תוכל למצוא תומכים במעמדם כיצירות מופת. אולם, למרבית חובבי המוזיקה השמות הנ"ל לא יגידו דבר. מספרם ההולך וגדל של האמנים הביא לכך שלמרות שחובב המוזיקה של ימינו נחשף ליותר מוזיקה מאי פעם, הרי שהוא רחוק מאי פעם מלכסות את ההיצע המוזיקלי הקיים. שיקולים כלכליים אף דחקו את מרבית האמנים המוכשרים אל מחוץ לזרם המרכזי. כיצד ניתן לקבוע כי אלבום כלשהו הוא יצירת מופת, כאשר רוב המבקרים לא שמעו אותו, או אפילו עליו, מעולם? OK Computer הוא יוצא מהכלל שמעיד על הכלל ? אלבום מספיק פופולרי על מנת שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו, ומספיק מוצלח על מנת ליצור סביבו קונצנזוס ביקורתי.

כאשר הביטלס הופיעו ב"אד סליבן", עיניי כל העולם היו נשואות אליהם. אף להקה מאז לא הצליחה לשחזר את ההישג הנ"ל באותה עוצמה. הרוק של ימינו מפוצל לכל כך הרבה תת-זרמים, שבהם פועלים כל כך הרבה אומנים, עד שאף אחד מהם לא יכול לרכז אליו את האהדה התקשורתית והביקורתית שזכו לה ארבעת המופלאים (או את זאת של מרבית הלהקות הגדולות של שנות השישים והשבעים). בתנאים כאלו, אף אלבום, איכותי ככל שיהיה, לא יכול לקבל את המעמד של "יצירת מופת". אולם ההנחה שבניגוד לרוב תחומי החיים, הרוקנ'רול הגיע לשיאו בשנות השישים ומאז קפא על שמריו נשמעת מגוחכת.

בראיון שנערך ב-2005 טען ברט אנדרסון, סולן ה-Tears ו-Suede ז"ל, כי הוא לא מאזין, מתוך עיקרון, למוזיקה שנעשתה לפני 2004 ויצא כנגד תעשיית המוזיקה שרוצה, לדבריו, שכולנו נשמע כמו ה"ביץ' בויז". אנדרסון מנה בראיון רשימה של אמנים עכשויים שהוא אוהב (ביניהם פרנץ פרדיננד וארקייד פייר) ? כולם בעיניו מובילים קו מוזיקלי ייחודי הרלוונטי לחיים של ימינו. "אתה יודע מה השנה הטובה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה? ללא ספק 2006!".

לא חייבים להסכים עם הקביעה האופטימית של אנדרסון, אפשר גם להחזיק בדעה הפופולרית לפיה האמנים הגדולים של שנות השישים לא רק לימדו את יורשיהם כיצד לקפוץ ? הם גם קבעו רף שאותו אף אחד לא הצליח (ואולי גם אף אחד לא יצליח לעולם) לעבור. אני אישית מעדיף לחכות למשתתפי המקצה של 2007.

הערת שוליים

הערת שוליים קטנה אודות הדרך שבה מצאתי את הציטוט של ברט אנדרסון שמופיע בכתבה. זכרתי במעורפל שקראתי ציטוט ברוח הנ"ל, מפיו של אנדרסון (או שמא גראוויס קוקר?), שעשוי להתאים לכתבה, לפני כשנה או שנתיים, אבל לא היה לי מושג היכן. אחרי כשעה של חיפושים ועל סף ייאוש, מצאתי מקור בודד לציטוט ? אתר הולנדי, שנראה כאילו יצא מימיה הראשונים של הרשת, ומרכז מבחר ראיונות עם חברי ה"Tears". כיוון שהייתי משוכנע שאת הציטוט לא קראתי באתר הנ"ל, גללתי מעט למעלה על מנת למצוא את המקור לכתבה:

The Same Forelock / Raviv Golan
Yediot Ahronot, 7 Nights, June 10, 2005

כלומר, הציטוט למעלה הוא תרגומי לעברית של תרגום לאנגלית (מתוך אתר הולנדי!) של כתבה בעברית (מתוך מהדורת הדפוס!!) של ידיעות אחרונות, שתרגמה, כמובן, את דבריו של אנדרסון מאנגלית. האינטרנט עשה את שלו, האינטרנט יכול ללכת.

3 תגובות על הפוסט “מעלים את הרף

  1. אני חושבת שעצם הניסיון להגדיר את אלבום הרוק הטוב ביותר בכל הזמנים הוא הבעיה. כלומר, מדוע צריך להגדיר אחד כזה? גם הביטלס וגם רדיוהד מעולים בתחומם, נכניס את שניהם תחת הכותרת "האלבומים הטובים והמשפיעים ביותר" וזהו.
    נמרוד, לאן נעלמת? שמחה שחזרת!

  2. איילת – הבעיה היא לא בשאלה איזה אלבום טוב יותר, אוקיי קומפיוטר או סרג'נט פפר (נניח) – אלא בעובדה שבניגוד לרדיוהד, הלהקות הלהקות של ימינו לא יכולות לעורר סביבן את הדיון הנ"ל, כיוון שעולם המוזיקה מפוצל ומגוון עד כדי שכמעט אף אלבום לא יכול להיכנס עוד לרשימה הזאת – מי שיוצר את הרושם הקצת מוטעה בעיני, שבשנות השישים הכל היה מצויין, ועולם המוזיקה לעולם לא יצליח לחדש את שיאיו מאז.

להגיב על נמרוד לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים