מאת: ניר בומס וניב ליליאן
"בערות היא כוח" כתב ג'ורג' ארוול בספרו 1984 כשתיאר את משטרת המחשבות ששמרה רעיונות "רעים" הרחק מעיניהם של אנשים טובים. עיקרון הפעולה של "האח הגדול" פעל היטב לאורך ההיסטוריה בחיסולם של רעיונות לא רצויים שהורחקו מעיני אלה העשויים לעשות בהם שימוש. באם לא תתקיים אלטרנטיבה למחשבה או לאמונה ? המחשבה או האמונה היחידה הקיימת תהיה זו שתנצח. בוקר טוב איראן.
החלטת מועצת הביטחון בדבר הטלת סנקציות על איראן משקפת קונסנזוס ההולך ונבנה כנגד כוונותיה של איראן שכבר אינן נתפסות כתמימות. אך בעוד המערב רק החל לסגור את הגישה לאיראן על ידי סנקציות כלכליות מעוקרות – איראן הקדימה גם כאן, ולאחרונה השלימה את סגירתם של כל ערוצי התקשורת האפשריים "למערב המרושע". כך חסמה לאחרונה הממשלה האיראנית את אתר העיתון הניו-יורק טיימס, את אתר סרטוני הוידאו YouTube ואת אתר האינציקלופדה החופשית "ויקיפדיה" – הכל בהוראת משטרת המחשבות האיראנית.
בנוסף, ספקי האינטרנט האיראניים צוו להצר את רוחב הפס למהירות של 128 קילוביט/שנייה, על מנת לחסום תקשורת טלפונית על גבי האינטרנט (VOIP) ולמנוע הורדת קבצים. אם מצרפים לפעולות אלה צעדים נוספים כמו הסרת צלחות לווין, חסימה פעילה של תדרי שידור, מעצרם של בלוגרים ופעילי אופוזיציה איראנים – מתקבלת תמונה עגומה בנושא חופש הביטוי וחופש המחשבה הנגזר ממנו בממלכת השאה לשעבר.
פעולות אלה יצרו עוד יותר את צעדיהם של סטודנטים ואנשי מחקר כמו גם את שלו של פעילי האופוזיציה באיראן שבימים אלה שוב החלו להשמיע קולם.
ואם כל זה אינו מספיק, הודיע ואפא גאפאריין, ראש הסוכנות לפיתוח תקשורת באיראן, שגם הודעות SMS יהיו מעתה תחת פיקוח. עינו של "האח הגדול" פקוחה תמיד.
בציבור הישראלי נתפשת איראן כאיום בממד האסטרטגי-מיליטריסטי הצמוד, בדרך כלל, לאזכורי נשק להשמדה המונית. אך נשקה החזק ביותר של איראן, נשק הדיכוי ההמוני וחסימת זרימה חופשית של רעיונות ומחשבות, דווקא נעלם מן השיח הישראלי. השלטון האיראני אינו פועל רק לדיכוי זרמי מחשבה מערבית-ליברלית, אלא גם לייצוא המהפכה בין השאר על ידי קבוצות המוכרות לנו כדוגמת החיזבאללה. השפעותיה של איראן ניכרות בעיראק, באפריקה, בלבנון וגם קרוב אלינו, בשטחי הרשות הפלשתינית.
טאבליר תחילה
מאז המהפכה האסלאמית ב-1979 הצטיינה איראן בתעמולה (טאבליר בפרסית) אותה ראתה כערך. בזמן מלחמת איראן-עיראק נשלחו אלפי ילדים איראניים לחזית כשעל צווארם "מפתחות לגן עדן". הם נשלחו לפנות שדות מוקשים והולכו לפני חיילי הצבא כדי לפגוע במורל האויב ולהראות את נחישות העם האיראני. הנופלים, הוכרזו כשאהידים כשגמולם הובטח להם בעולם הבא. 500,000 מפתחות פלסטיק יובאו מטאיוואן למטרה זו וברבים מהם נעשה שימוש.
גם כיום, כפי שנלמד ממחקר חדש של המרכז לחקר השפעות השלום, מדברים ספרי הלימוד האיראניים על "הקרבה קולקטיבית" שתביא את הגאולה הרצויה. כך, בספר הלימוד של כיתה ח' : "פקודת הג'יהאד תינתן על ידי הוראתו של הנביא, האימאם אן המנהיג המוסלמי כך שהצבא המוסלמי יביס את צבא המתגאים (האויב האמריקני ובעלי בריתו) במלחמה קדושה ויסלול את הדרך להטפה חופשית, להתעוררות ולגאולה."
אך למרות זאת העם האיראני ? בניגוד לממשלתו ? מצטייר כפחות קיצוני או חורש רעה. ברובו, זהו עם שוחר שלום, אשר נדרס תחת שלטון דתי פנאטי, קיצוני ובדלן. רק בשבוע שעבר, למשל, ראינו את הפגנת הסטודנטים בטהרן שהצליחו, למרות האבטחה הכבדה, להעביר את המסר שאחמדיניג'ד אינו רצוי במוסד המכבד ידע והשכלה. הסטודנטים, המייצגים את רובה המכריע של אוכלוסיית איראן שהינה מתחת לגיל 30 מזוהים עם האופוזיציה הפועלת לשינוי המשטר והפיכתו לדמוקרטי יותר.
העם האיראני ?ושוב, בניגוד לממשלתו – מוצא גם את הדרכים להתקשר למדינת ישראל. איראנים רבים מגיבים מדי יום בטלפון ובדואר אלקטרוני לשידורי קול ישראל בפרסית. אתר אינטרנט חדש שנחנך על ידי הסוכנות היהודית קיבל מעל ל- 55,000 כניסות בחודש הפעולה הראשון כאשר 50% מאלה היו מאיראן (לפני שהצנזורה האיראנית "עלתה" גם על אתר זה).
"כל אזרח, אפשר להחזיקו 24 שעות ביום תחת עינה הפקוחה של המשטרה ובתחומה של התעמולה הרשמית, בעוד שאר אפיקי התקשורת סגורים. זו הפעם הראשונה בה היה אפשר לכפות לא רק ציות גמור לרצונה של המדינה, אלא אחדות דעים גמורה בכל עניין ועניין"
— ג'ורג' אורוול, 1984
הזירה האיראנית מסמלת התנגשות בין תפישות, בין פונדמנטליזם לבין ליברליזם, בין חופש מחד לדיכוי עריץ מאידך. הקרב הוא על דעת ההמון באיראן ? ולא רק בה. מלחמת התעמולה נמשכת והקרב על דעת הקהל במדינות האזור אשר האזרחים בהן עשויים להיות מושפעים לכאן או לכאן. מחד, צפויה סכנה ממשית לישראל וליציבות המשטרים השכנים,באם דגם הפעולה של החיזבאללה יועתק בהצלחה לגבולות נוספים כמו מצריים או ירדן. מאידך, ניתן לראות גם מעט קרני אור בדמותם של קולות חדשים וביקורתיים הנאמרים מעל מסכי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט בעולם הערבי והמוסלמי.
לכן, דווקא בימים חשוכים אלה, בהם נחסמים כל ערוצי הידע והמחשבה בידי שלטונו של אחמדיניג'אד, עולה החשיבות להגיע אל העם האיראני. פעולות כמו קול ישראל בפרסית והאתר שהקימה הסוכנות היהודית ומכוון ישירות אל העם הפרסי, חייבות להימשך.
אלא שנושאים אלה נעדרו, משום מה, מדרישותיו התקציביות של שר הביטחון עמיר פרץ שבוודאי יודע שאת שידורי קול ישראל בערבית לא יכולים לקלוט אפילו בירושלים בגלל העדר משדרים, ושתקציב הנייר והדיו למדפסות הישנות של תחנת הרדיו בפרסית נגמר כבר מזמן, וחבל.
"כל אזרח, אפשר להחזיקו 24 שעות ביום תחת עינה הפקוחה של המשטרה ובתחומה של התעמולה הרשמית, בעוד שאר אפיקי התקשורת סגורים. זו הפעם הראשונה בה היה אפשר לכפות לא רק ציות גמור לרצונה של המדינה, אלא אחדות דעים גמורה בכל עניין ועניין"
החזון האורווליאני הזה, מתוך 1984, מיושם כיום הלכה למעשה באיראן. אסור לתת למשטרת המחשבות של איראן לנצח. קולו הברור והצלול של חופש הביטוי , וגם זה שלנו, חייב להמשיך ולהדהד, גם בפרבריה של טהרן.
ניר בומס הוא סגן הנשיא המרכז לחקר החופש במזרח התיכון ותלמיד מחקר באוניברסיטת חיפה.
הטענה על חסימת ה"ניו יורק" טיימס בהחלט לא נכונה ויעיד על כך פוסט שכתב הבלוגר האיראני, חוסיין דרח'שאן, שעסק בהטייה של התקשורת המערבית כלפי ארצו. עובדה מדאיגה לכשעצמה שהוא מציג היא שכל בעלי הבלוגים והאתרים האיראנים צריכים לעבור הליך רישום מסודר תוך פרק זמן של חודשים. דרח'שאן אגב הגיע לישראל לביקור (בשנה שעברה הוא כבר היה כאן) ומעניין יהיה לשמוע את התובנות שלו, כפי שמעניין לקרוא את תובנותיו בבלוג שלו.
ניקו שלום,
מעניין מאוד. ברם, גם אם אתר הניו יורק טיימס לבדו לא נחסם, הפעולות האחרות, כולל מעצר בלוגרים הן מדאיגות כשלעצמן. יוזמת הרישום הקרבה שגם דרח'שאן עצמו מזכיר, רק מחזקת את הטענה המרכזית של מאמרנו. אני גם מפנה אותך לסיכום השנתי של ארגון "עיתונאים ללא גבולות", אשר אוסף נתונים על הנושא: http://www.rsf.org/article.php3?id_article=20286.
שלום ניב,
אינני טוען שדמוקרטיה פורחת באיראן ושהמצב מעודד ואכן הזכרתי גם את עניין רישום האתרים והבלוגים כסימן מדאיג. דרח'שאן בדיוק התייחס לסיכום של "עיתונים ללא גבולות" ומשם הטענה שלו על הטייה אידיאולוגית כלפי איראן. אני חושב שאנחנו ניזונים יותר מדי דרך הפילטרים של אמצעי התקשורת, שמציירים לנו תמונת מצב מאוד מסויימת. בהקבלה גסה (מאוד), זה מזכיר את הדימוי שיש לאנשים מסויימים בעולם (בה אף נתקלתי) שישראל היא סוג של מדבר שומם שנעים בו עם גמלים, או לחילופין – שיורים כאן ברחובות ללא הכרה. ראוי היה לקיים דיונים על איראן (וכל מדינה המוגדרת כ"אויב", לצורך העניין) דרך שיח מעט שונה ממה שאנחנו מורגלים בו או מכירים אותו.
משטרת מחשבות מסוג זה בדיוק פועלת גם בסין: חסימת אתרי אינטרנט, צימצום החיפוש בגוגל וכו'. אז מדוע אנחנו לא מדברים על סין? מפני שבמקרה של אירן מדובר במרכיב אחד מיני רבים. סך כל המרכיבים, אשר יוצרים אומה חזקה, מתקדמת מאוד טכנולוגית, חדורת אמונה בצדקת דרכה, וחסרת מצפון, הוא שאמור להדאיג אותנו.
אני כמובן לא מזלזלת במשטרת המחשבות הזו. צריך להילחם בה בכל דרך, אבל בל נשכח שהפעילויות שאירן נוקטת כדי להשיג את מטרותיה הן רבות, ואולי לחימה בפעילות אחרת תהיה אפקטיבית יותר.
ניקו שלום. צודק אתה בנושא רישום הבלוגים באיראן. אלא שאפשר לציין שבלוגים רבים בפרסית נכתבים מחוץ לאיראן על ידי איראנים גולים (ויש כ-5 מליון כאלו). אגב, הניו יורק טיימס נחסם לזמן קצר ולא על ידי כל ספקי האיניטרנט. חוסין אכן היה כאן וגם הבטיח לחזור. מקווה שפגשת אותו גם אתה!
הרשו לי להתיחס לשאלתה של איילת: מדוע באמת להתרכז באיראן? מה שונה המדיניות האיראנית מהמדיניות של סין או צפון קוריאה? ראוי לבדוק זאת.
ובנימה קומית: גם עירית כפר סבא נוקטת מדיניות דומה: http://www.local.co.il/kfar-saba/showItem.asp?articleId=5605
ובכן, איילת וירון היקרים, התשובה היא פשוטה:
איש אינו מתעלם מסין, או מההפרות הבוטות של זכויות אדם המתרחשות שם. באופן כללי, התקשורת המערבית נותנת יחס שווה לזו ולזו, וגם לצפון קוריאה (עד כמה שהדבר מתאפשר – שם הפיקוח על המחשבות, לצערנו, הדוק הרבה יותר). אלא שלאיראן, כפי שציינו בתחילת המאמר יש בולטות מיוחדת בשיח הציבורי הישראלי – דווקא בשל האיום הצבאי הישיר, שאינו מנת חלקה של צפון קוריאה ובטח לא של סין. משום כך בחרנו להתמקד בה. וכפי שציינו – בענייניה של איראן, בכוחה של ישראל כמדינה, לשנות.