ימי הפורים הם עדות להופעת האנטישמיות בתולדות עם ישראל. הפרנויה האנטישמית והסכנה הכרוכה בה באים לידי ביטוי ב"שבת זכור" ובתענית אסתר שלפני פורים. החג עצמו מבטא את שמחת ההצלה, הישועה והעמידה נגד האויב; אויב המסומל במסורת ובפולקלור בדמותו של המן הרשע. השנאה להמן הרשע מבטאת את שנאת השנאה, תופעה מובנת ולדעתי במידה מסוימת ? חיובית.

מה בין האשמה בפוגרום לשנאה עצמית?

ויכוח פוליטי נוקב התעורר לאחרונה סביב השאלה המוסרית הזאת. "בשם ובמלכות, ברשות ובסמכות, מתגוללים יהודי המגילה על שונאיהם ? אנשים, נשים וטף ? נוקמים בהם והורגים כ-75 אלף בני אדם", כתב מנהיג מרצ לשעבר יוסי שריד (בין שתי מגילות, "הארץ", 13.3.06). שריד מתיימר להגדיר זאת לא פחות מ"פוגרום".

"…ולאחר שהיהודים מכים באויביהם 'מכת חרב והרג ואובדן', ולאחר שהם 'עושים בשונאיהם כרצונם', הם הורגים את עשרת בני המן בן המדתא צורר היהודים ? מפרשנדתא ועד ויזתא. ממתי, בעוונותינו, אנחנו פוקדים עוון אב על בניו? מה אנחנו יודעים על בני המן שמצדיק את הוצאתם להורג?", תמה שריד.

בנושא הזה לפחות, יש הסכמה מלאה בין שריד למנהיגת מרצ שקדמה לו, שולמית אלוני. "זה חג גועלי", אומרת אלוני בראיון ל"הארץ" (2.3.07). "כל העסק הזה עם הנקמה ? הרי לא פגעו ביהודים. כל השמחה היא שהיהודים יכלו סוף-סוף להרוג בגויים".

השקפה דומה הביע לאחרונה איש התקשורת יאיר לפיד: "הייתי מחסיר את פורים (מלוח השנה היהודי). הסיפור שבו נכשלת קונספירציה אנטי-יהודית בזכות העובדה שמישהו דוחף את אחייניתו הבתולה למיטתו של מלך נואף, ובזכות זאת מקבלים היהודים אישור לבצע רצח עם ב-70 אלף בני אדם ואז משתכרים מרוב שמחה, לא מוסיף לנו יותר מדי כבוד. ליבי-ליבי לווייזתא, מה כבר יצא לנו מזה שתלינו ילד בן שש?" (Ynet, 4.2.07).

שותפו של שריד לממשלת ברק, השר לשעבר שלמה בניזרי מש"ס, מיהר להגיב במכתב למערכת (לחגוג בששון ובשמחה, "הארץ", 15.3.06):

"יוסי שריד מתהדר בהיותו מחנך ורבים אף חלקו לו שבחים על תפקודו במשרד החינוך. אבל למרות זאת, פעמים רבות אנשים כמוהו שוכחים מאין באו, לאיזה עם הם משתייכים והם הופכים את הנרדף לרודף ואת הרודף לנרדף.

"הביאו לפני מדבריו של שריד בגנות מרדכי היהודי, אסתר המלכה והעם היהודי, שעשו 'פוגרום', כדבריו, באויביהם. על שנאה עצמית שמעתי בחיי, אבל כזאת?

"העם היהודי, נרדף על ידי המן ואחשורוש, שבהחלטה של רגע החליטו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד. ואז, בהשתדלות של מרדכי ואסתר ובעזרת ה' יתברך, אירע המהפך של 'ונהפוך הוא', אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. קמו היהודים ביום שיועד לרצוח אותם, ביום שיועד להתרחש בו הפוגרום הגדול ביותר בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה של העם היהודי בפרט, והרגו את אלה שעמדו לרצוח אותם.

"האם להגנה עצמית זו ייקרא פוגרום של יהודים בגויים? האם להרג עשרת בני המן, שלדברי חז"ל היו בעלי שטנה נגד עם ישראל והרעו לאבותינו כאביהם, ייקרא 'פוקד עוון אבות'? האם שריד רוצה לשפוט את אבותינו מנקודת מבט של יהודי החי בחופש בארצו והוא בעל צבא חזק ואינו מאוים על ידי כל יושבי כדור הארץ לרוצחו נפש?

"על צורת התבטאות כזאת כבר אמרו חז"ל: 'המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים'….".

על דבריו אלה של הרב בניזרי ניתן להוסיף שתי הארות במאמר מוסגר:

ראשית, חשיבותו של נס הצלת היהודים בחג הפורים לדורות כה הרת גורל היסטורית עד כי קבע הרמב"ם שכל ספרי הנביאים וכל הכתובים בתנ"ך עתידים להתבטל לעתיד לבוא (בימות המשיח), חוץ ממגילת אסתר, "והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות תורה שבעל-פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל, שנאמר: 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעינו', ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'".

שנית, עמידת היהודים על נפשם מאויביהם בשושן ובשאר מדינות המלך, שהרגו בשונאיהם שבעים וחמישה אלף איש, "ובביזה לא שלחו את ידם". זאת, חרף רשותו המפורשת של המלך אחשוורוש: "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז". כך נהגו היהודים גם בשושן כשהרגו שמונה מאות איש, "ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ח, יא; ט י, טו-טז). שלוש פעמים חוזרת מגילת אסתר על ההכרזה "ובבזה לא שלחו את ידם", משום שלא האינטרסים האנוכיים עמדו לנגד עיניהם של הלוחמים היהודים באויביהם, כי אם הצלת העם וכבודו.

המוסר כמשת"פ של הרשע

"זה עתה חזרתי מביקור ברומא, שבה עמדתי לפני שער טיטוס", מספר פרופ' שלום רוזנברג, ראש החוג למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, "וברקע הקוליסאום וחורבות הפורום, השער שבו האלילים חגגו את ניצחונם. גם לאחר אלפיים שנה אינני יכול למחוק את זעמי על האימפריה שהחריבה את ביתי והגלתה את אבותיי. כדי לחוות רגשות מעין אלה, לא הייתי צריך להרחיק נדוד בעידני ההיסטוריה. השואה והנאציזם קרובים אלינו הרבה יותר. זכר הגיהינום חי איתנו היום, אף אם נרצה להתעלם ממטעני התופת האורבים לפתחנו".

ואכן, עידני החושך מלמדים שאמנם "הכול שווים", אך דמו של הרוצח אדום פחות והאדם שיימצא במחתרת, "אין לו דמים". אין זו הבחנה בין יהודי לגוי, אלא בין רוצח לחף מפשע, בין מפלצת לקורבן, בין טוב לרע. את הרשע עלינו לשנוא. ונראה כי נטעה אם לא נרשה את ביטוי האמוציה היסודית הזאת ונקבור אותה מתחת לאבק של הבל הומניסטי שלא במקומו. שהרי המוסר נהפך מתוך כך למשת"פ של הרשע.

"אין מצפים מאדם להתייחס לחיי זולתו בדיוק כשם שהוא מתייחס לחייו שלו", מסביר פרופ' דוד נבון מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל. "שום קוד אתי לא יצלח, אלא אם יכיר שבענייני קיום, האדם קרוב אצל עצמו. לכן אין האתיקה דורשת הקרבה ומסתפקת בהצבת סייגים לפעולותיו של אדם המגן על עצמו" ("בין אתיקה ליפי נפש", ידיעות אחרונות, 10.8.06).

בהקשר זה סבור פרופ' רוזנברג ש"האתיקה יכולה להטיף לנו אידיאלים ולדרוש על מוסריות אידיאלית מראש ההר, כשהיא מוקפת מלאכים טהורים וצחים כשלג. אולם חייבים אנו לשנן גם אתיקה אחרת, אתיקה שבדיעבד, ריאלית יותר, שמביאה בחשבון את האילוצים שבסיטואציה. אתיקה שבה האפור מרובה על הברירות והבהירות של הלבן והשחור. אתיקה שאין בה האסתטיקה של האידיאלים המרוממים את הנפש, אך המשחיתים לפעמים, באופן פרדוקסלי, את המציאות".

כך שתגובותינו העכשוויות לסיטואציות ההיסטוריות, שלעולם אינן חוזרות על עצמן במדויק, צריכה להביא בחשבון את הדיאלקטיקה ההכרחית שבהן נתון האדם והתגובה הנכונה כלפי האויב שלו. עלינו להיזהר מפונדמנטליזם אווילי, המאבן את הכתוב, אך גם להישמר מללכת שולל אחרי האידיאלים האסתטיים היורדים אלינו מהר גבוה, שפסגתו מתנשאת מעבר לאטמוספרה של המציאות ההיסטורית.

פורים שמח לכל בית ישראל.

פורסם לראשונה באתר פאזל.