על נוואמיס, סכינים וטחינה

כשאתה מטפס על מדרונו המזרחי של הר צוריעז אתה מקלל: מדרון תלול וטרשי למדי, עם סלעים חוליים בוגדניים שנוטים להתפורר רק אחרי שהעברת את מלא כובד משקלך על מדרך הרגל, ולא רגע אחד מוקדם יותר. ואז כשאתה מגיע אל הכתף המזרחית, מתנשף כמו קטר קיטור ישן, הריאות מורגשות היטב, אחרי שחירפת וגידפת כל סיגריה שעישנת וכל מד"ס שהיה לך ממנו פטור, אתה רואה את זה:

נוואמיס

נוואמיס (Nawamis) הם קברים עתיקים המתוארכים לתקופה הכלקוליתית (האלף הרביעי לפני הספירה). הם נפוצים בסיני, ויש כאלו, כפי שאתם רואים, גם בנגב של ארץ ישראל. לא ברור את מי הם שימשו. מה שמעניין הוא שפתחם של הנוואמיס פונה תמיד לצד מערב.


את מאתיים המטרים המבדילים בין רמת צוקי אוביל לבין נחל ציחור אפשר לרדת בנאקב (שביל רועים) בעל זוית סבירה למדי, או שאפשר לרדת כך:

סכין ציחור

לדבר הזה אין שם רשמי, אבל בקרב המטיילים הוא ידוע כסכין ציחור. רוחבו של השביל הזה, במקומות הצרים, לא עולה על 30 ס"מ. וכשאתה עמוס ציוד על גבך, ורוחות עזות מנשבות, אין פה מקום לטעויות. מזמן לא פחדתי ככה.


לכל אחד יש את הטחינה שלו. טחינה היא מזון מצויין לטיולים. בצורתה הגולמית היא נשמרת היטב מחוץ למקרר, מכינים אותה אחת ושתיים, וגם אני משוגע על טחינה. אז הנה המתכון שלי לטחינת שטח (טחינת שטח!! בבית אני מכין אחרת):

  • שלוש כפות של טחינה גולמית.
  • שלוש כפות מים.
  • מיץ מחצי לימון או מלח לימון.
  • מלח
  • קצת אבקת שום.

מערבים הכל יחד ומנגבים עם לחם. בתיאבון!

(תודה לארינמל על התמונות. לא הבאתי מצלמה הפעם)

8 תגובות בנושא “על נוואמיס, סכינים וטחינה

  1. אולי הם בנו אותם ככה כדי שהמתים יוכלו להשקיף על בריאת העולם כעבור כמה מאות שנים…

  2. אני חושבת שפשוט בחרו להם כיוון אוויר טוב – ישר לבריזה.
    וגם בטחינת שדה אפשר לוותר על הלימון. לא צריך להיסחף. מים ומלח דיינו.
    וגם – איזה כף לך. שנים לא עשיתי טיול כזה ( לרגע שחכתי את הטיול מערות והיערות מסביב שעשיתי בצ'כיה בספטמבר… פשוט נמחק לי)

  3. אתון, היה לי ויכוח מר בנושא עם אחד מהחבר'ה בטיול: בשבילי, לימון הוא מרכיב עיקרי בטחינה. אני אוהב הרבה לימון. הוא לעומת זאת אוהב נגיעה קלה בלבד. נו טוף, על טעם ועל ריח וגו'.

    בקשר לשמות, בדרך כלל ועדת השמות מתבססת על השמות הערביים של המקומות, כאשר הם משתדלים לשמר את המשמעות ביחד עם המצלול. לעיתים, השם הערבי הוא שיבוש של שם עברי מקורי. הדוגמה הקלאסית לכך היא בית גוברין. יש נטייה לחשוב שזהו עיברות של השם ביית ג'וברין, אך למעשה שם ערבי זה הוא שיבוש של השם העברי בית גוברין שהיה יישוב מתקופת בית שני.
    קיצר, אין לי מושג מה היה השם המקורי של המקום.

להגיב על ירון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *