שנת הריסוק

שנת ריסוק. אלה צמד המילים העולות אם מנסים להסתכל לאחור ולסכם את שנת תשס"ה. השנה האחרונה התאפיינה בריסוק כולל. ריסוק של תפיסות, תובנות, קביעות ? כולן רוסקו והושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה. אריאל שרון, האיש שפחות מכל היה צפוי לעשות מהלך כמו ההתנתקות, אבי מפעל ההתנחלויות ופטרונו הגדול עשה מהלך שהשאיר את הפרשנים פעורי פה וחסרי מילים שלא כהרגלם.
אמות המידה המוסריות נותצו אף הם. הפוליטיקאים הפכו חסרי בושה, מאוהבים בכוח לשם הכוח עצמו. קולו של העם נדם ובמקומו נשמעות רק הצרחות, הקריאות והתביעות החצופות ממרכזי המפלגות בשני צידי המפה להרס המדינה והקופה הציבורית לטובת חבורות קטנות של בעלי אינטרס. חברי הכנסת הפנו עורף לעם ושכחו את ההבנה הפשוטה ? שהם נשלחו לשם כנציגיו. בוהקם של היכלי הכוח והשררה יכולים לסנוור ודומה שאלה היושבים בהם הפכו עיוורים, אך גם קהי אוזניים לשוועה האמיתית העולה מן הרחוב.

ריסוק דומה נחווה במישור הכלכלי ? רגולטורי. כמה מענקיות המשק הופרטו ונמסרו לידיים פרטיות (אל-על, דיסקונט, בזק, תחילת המכירה של בנק לאומי). חברות שבמשך שנים זוהו עם תפיסת הלאומיות הישראלית אך גם עם כובד ההתנהלות של ענקים ממשלתיים, הפכו בשנה זו לחברות פרטיות. על פניו מדובר בברכה לצרכנים, התחרות אמורה להגביר את איכות השירות והמוצר ולהקטין את התמורה המשולמת תמורתו. אך לחזון שכזה יש מחיר: נרשמו התפתחויות מדאיגות ביחסי העבודה. כוחו של הקפיטל דומה שרק התעצם על חשבון המעמד העובד והמעמד החלש והכוח נוצל לריסוק מאבקי עובדים, לעיתים מהצודקים שבצודקים. הפערים התרחבו, אחוזי האבטלה נסקו לגובהם הגדול ביותר מאז הוחל בהגשמת החלום הציוני. האם לכך פיללנו? חברה נמדדת ביכולתה לדאוג לפיסות החלשות ביותר בשלשלת. החברה הישראלית בשנה האחרונה הפנתה עורף לשכבות אלה בזמן שאחרים התקרבו אליהן באופן המסוכן לחברה. הריסוק הכלכלי ושחיקת המעמד הבינוני לא יביא לנו דבר מלבד צער.

כל הזכויות שמורות לפלפוט בע''מ, 1995הריחוק גדל והתעצם בין שמאל לימין. מעבר למאזן האימה המשתק של שנות השמונים, או ההתפוררות המפלגתית שאפיינה את שנות התשעים. תוכניתו המפתיעה של שרון חשפה במלוא עוצמתו את הניגוד הבסיסי שבאמונה שבין הימין הדתי לבין השמאל והימין המתון. האמונה הקודחת שגרמה לעיתים לגלי שנאה ומעשי טירוף לעלות על גדותיהם. פיזור המסמרים, הניסיון לפוצץ בית מגורים בעיר שבה אני חי, אלה מעידים על אמונה כה יוקדת עד כדי שהיא מוכנה לקפח חיי אדם בדרך אל המטרה. ומהי המטרה? היא שתהיה לא תהיה ולבסוף הייתה גם הייתה. והארץ בערה לפרקים, אך לא ברגע האמת. המציאות הפוליטית-מדינית החדשה שנתהוותה היכתה באמונה בפניה. הציבור החרדי-לאומי נמצא בימים אלה במבוכה, בחשבון נפש, בימים נוראים. האל שהכזיב אך העם לא, ואולי זוהי עת של רצון, של פיוס, על אף הקולות המדברים על גט כריתות לחלום הציוני והגשמתו הנוכחית שפגעה בעיקרון של אי מסירת חבלי ארץ. כולי תקווה שהחלום והקיום הציוני בבטחון ובשגשוג אכן חשובים לרבים מרגבי האדמה.

בתרבות העברית דומני שאי אפשר לדבר על ריסוק, אך אפשר לדבר על סוג של פיצול. מול עשייה מקורית, חתרנית לעיתים, איכותית ופועמת באמת צמחה ועלתה תרבות בזק, ממסוחרת, בחסותם של גופי ענק המסחריים והקפיטלים שבראשם. מוצרי צריכה תרבותיים ורדודים בדמותם של "משינה" בגלגולה הסגול, רוני סופרסטאר (ומה רע בלירון דואני?), מאיה בוסקילה ותוצריה של "כוכב נולד" שעוד חודשיים יפזזו על במות היכל יד אליהו (היכל נוקיה?) כדי לבדר ולטמטם לדעת זאטוטים שישלחו את הוריהם לרכוש את המוצרים איתם הם מזוהים. בתחום הטלוויזיה, נפל הפור במכרז המשמעותי שהיה כאן השנה על עתידו של הערוץ השני לטובת הותיקות והמנוסות. האחרונות כבר עכשיו, מראות סימנים מרבי דאגה שבכוונתן לצפצף על ההבטחות הנפלאות לתרבות הישראלית שהרבו לפזר בימי המירוץ העזים. תשאלו את ארגוני היוצרים שהפגינו מחוץ לטקס האקדמיה הישראלית לקולנוע. טפח מן העשייה התרבותית, התרבות האמיתית המקורית כמו "קמע", חשפנו כאן וכולי תקווה שמשאבינו הצנועים יוכלו לתת בשנה הבאה עלינו לטובה במה נוספת לדברים הנפלאים, קורני האמת וחסרי הפשרה המתרחשים בארץ. ראוי בהקשר זה לציין שטרם הגעתי לכלל שיפוט ערכי של מיזמי-ביניים, היושבים על קו התפר בין הממוסחר לאמת, כמו שיתוף הפעולה בין "בת שבע" ורשת המלונות "ישרוטל" או כמו רננה רז, שמפרסמת תאגידים מונופוליסטיים כמו חברת החשמל, אך משתמשת בכסף הזה לא לחיי רווחה, אלא לממן את אומנות המחול שלה ולהעלות עבודות מאירות כמו "רפאים".

ומה על השנה המתחדשת? נקווה שמן הריסוק, יתאחו השברים לכלל דברים גדולים וטובים יותר ממה שהיה. כמו שריר אשר רקמותיו נקרעות רק כדי להתאחות לכלל רקמה חדשה עבה וחזקה יותר, נקווה שיעבור תהליך דומה על החברה הישראלית. שהעם יאמץ אל חיקו את הבנים האובדים מן הימין ששבו לגבולם ואלה לא יתנכרו לחיבוק. שנביט ביחד אל האופק ונחשוב כיצד ממשיכים הלאה על מנת ליצור קיום הדדי והוגן לצד שכנינו הפלסטיניים. שנלמד מחדש חמלה מהי והדבר נכון לכל האוחזים בכוח: מעצבי דעת קהל למיניהם, הקפיטלים האוחזים בכוח הכלכלי ובעיקר, אלה האוחזים בכוח הפוליטי. מן הראוי שיקבלו השנה תזכורת כואבת מאלה שהעניקו להם אותו ובכוחם ליטול אותו בחזרה אם רק ירצו ויתאחדו לשם כך. הכוח טמון בידיהם של ההמונים, בידי, בידיכם. שנת תשס"ו היא שנה לשסות את הכוח הזה באלה הראויים להרגיש את נחת זרועו, שהשחיתות הפכה את ליבם ללב אבן. להחזיר להם את הבושה שאבדה במעשיהם חסרי התום.
זהו גם כוח גדול ובוהק של עשייה, של יצירה וגידול בהבנת האחר. עלינו לעשות בו שימוש ולא רק שיפה שעה אחת קודם, אלא שהזמן שטוב ביותר הוא עכשיו והמקום הטוב ביותר הוא כאן. חוזה המדינה אמר "אם תרצו אין זו אגדה". לי הקטן נותר רק להנהן בהסכמה.

6 תגובות בנושא “שנת הריסוק

  1. וכשהשמיים כחולים השמש זורחת.

    בחורף קר וגשום לעתים. אם רואים עננים אפורים באופק, ויוצאים ליותר מרבע-שעה, מומלץ להצטייד במטריה.

    ניב,
    מה רצית להגיד במאמר הזה?
    מלבד לתמצת מה, שכל אדם, היודע קרוא וכתוב, יודע כבר ממילא?

  2. חתימה טובה דני.
    הייתכן שגם אני נפלתי במלכודת המפתה של סיכומי שנה? 🙂
    אני מניח שמה שרציתי להצביע עליו הוא לא העובדות המובנות, אלא חוט השני שמאחוריהן. האם מדובר במקרה שבשנה עברית אחת, שורה ארוכה של קונבנציות שפעלו פה שנים ארוכות, מנותצות באבחות מהירות של מעשים המטלטלים ומזעזעים את אמות הסיפים של החברה? האם שנת תשס"ה היא סוג של פרשת מים לחברה הישראלית? שר ההיסטוריה ישפוט ויחליט. הביקורת שלך מקובלת – אולי לתהייה הזאת היה מקום בתוך המאמר, כדי לחדד את הכוונה. הקריאה לאיחוי היא חצי משאלת לב וחצי ציווי. ראש השנה היא עת נכונה טקסית, אבל גם רצתה יד המקרה שמרבית התהליכים שעברנו כחברה בשנה האחרונה, הסתיימו, פחות או יותר, בימים אלה ולכן היא. תודה על ההערה.

  3. חג שמח לקוראים ולניב.

    בתגובה למאמר, אני חושב שאנחנו עדים לתהליך של מיצוע (מהמילה ממוצע) העם, תהליך שקורה בכמה רמות.
    ברמת האמונה והפוליטיקה, שרון יצר מיצוע שהוא כוחני במידה מסויימת, אבל הכרחי של דעות העם לגבי העתיד הפוליטי של ישראל לעומת הפלסטינים (בצורת ההתנתקות), ואולי המהלך הזה יזכה להמשך בצורה של גישור בין הקיצוניים למרכז.

    ברמת היצירה והאומנות, מתקיים מיצוע שנותן לציבור הרחב בעם את המנה הדרושה לו של יצירה וביטוי בצורה ניתנת לעיכול, בלי הצורך להרהר במהותם.
    צריך להבין שבהקשר הזה – אנשים בעלי דעת נחשבים לקיצונים ולכן נדחקים במידה מסויימת מחוץ לתחום הרלוונטי אצל האדם הממוצע. מצד שני, עצם העובדה שיותר אנשים מקבלים גירוי יצירתי כלשהוא אולי יתרום להתפתחות של יותר אומנים אמיתיים בעתיד – צריך להתחיל איפשהו…

    ברמה הכלכלית, נעשה מיצוע בתחומי הבנקים, התעופה, והתקשורת דרך החברות שציינת שהופרטו. מהלך זה שהניע ביבי עדיין לא הסתיים, משום שהתחרות באותם ענפים שהופרטו עדיין לא התבססה מספיק כדי ליצור לצרכן הבדל משמעותי בעלות ובאיכות.
    הצד התעסוקתי של המיצוע הנ"ל אמור לגרום להתרחבות מעמד הביניים לכאורה, משום ששלושת הענפים הללו (וגם ענף החשמל, יש צורך אמיתי בהפרטת ח"ח והקמת חברות מתחרות) הם ענפי צרכנות ראשיים שהעלויות בהם משפיעות על איכות החיים בארץ.
    בנוסף, הם ענפים שמעסיקים הרבה מאוד עובדים – ועידוד תחרות מוגברת יוצר מקומות עבודה. שימו לב שחברות הנמצאות בתחרות, ובמיוחד ענפים הנמצאים בתחרות (אינטרנט מול טלויזיה, או מול תקשורת טלפונית למשל) תורמים לאיכות חיים – עלויות נמוכות, יותר שירותים.
    ככל שיש תחרות, מקבלי ההחלטות צריכים לקבל החלטות בצורה פחות אגואיסטית, לדאוג יותר לקיום החברה ועובדיה, ופחות לכיסם בצורה ישירה (ח"ח, טבע, מיקרוסופט). עובדים שלא יקבלו תנאים סבירים יתפתו לעבור לעבודה אצל המתחרים, בלי התחשבות בהסכמי סודיות למיניהם.

    מקווה שהצלחתי להראות את המצב באור חדש ואשמח לקרוא תגובות נוספות.
    גמר חתימה טובה, ולמי שצם – צום קל =)

  4. החלטתי להוסיף גם כמה קישורים לכתבות מעניינות בנושא צרכנות, חטאים בעולם העסקים הישראלי, מנהיגות ואנשי חזון בפוליטיקה (בסדר הזה) – להנאתכם, ושנה טובה:
    http://finance.walla.co.il/?w=/127/792685
    http://finance.walla.co.il/?w=/3/793320
    http://www.notes.co.il/eshed/13715.asp
    http://www.faz.co.il/story_1896

  5. כן, כשאתה מציג את הדברים כך – נכון, באמת מוסכמות שונות נותצו ואני מסכים עם נועם, בנגע ל"מיצוע". עוד מן הראוי להוסיף, שזהו חלק מתהליך הג-לא-בא-לי-זציה כלל-העולמי – כפי שהוא בא לידי ביטוי, למשל, בהליכי המיליטאריזציה, של אוניברסיטאות בהוואי, בהליכי האמריקאניזציה, של התארים האוניברסיטאיים ונושאי-הלימוד בבלגיה, או בדרישות, ההולכות ומעיקות יותר ויותר, לשלם עוד ועוד, עבור תרופות בגרמניה. ואלו הן רק דוגמאות בודדות.

    ניב – אני יודע, הבטחתי לך מאמר, אני יודע שזה מתעכב מעל ומעבר – אך בוא-יבוא, אל-דאגה. פשוט, יש לי הרבה מאד עניינים על הראש כרגע.

    שנה טובה וחג שמח,
    דני.

להגיב על ניב ליליאן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *