כולם דיברו השבוע על חשיפת הפרוטוקולים של הממשלה מימי מלחמת יום הכיפורים, כשבייחוד ציינו את ההוראה של משה דיין להפקיר פצועים במידה ולא ניתן לפנותם.

הוראה זו של דיין הזכירה לי הפקרת פצוע קודמת לה: פעולת התגמול בכפר עזון, בשנת 54. את פרטיה המלאים של הפרשה תוכלו למצוא בנקל ברשת, למשל כאן. בתמציתיות, במהלך פעולת תגמול בכפר עזון, על רצח של חקלאי בשדות רעננה, נפצע אחד הלוחמים: יצחק ג'יבלי. כיוון שנשיאתו של ג'יבלי הפצוע האטה את שיבת הלוחמים לגבול הישראלי, דרש ג'יבלי שישאירו אותו בשטח. מפקדי הכח, מאיר הר־ציון ואהרון דוידי, אכן השאירו אותו בשטח, ומאוחר יותר הוא הוחזר בעסקת חילופי שבויים עם ירדן.

נחתום אחד היה קונה בכל יום קילו חמאה משכנו האיכר. יום אחד החל הנחתום חושד כי האיכר מרמהו וכי גושי החמאה אותם קנה שוקלים פחות מקילו. החל הנחתום שוקל בכל יום ויום את גוש החמאה, ולאחר חודש של מעקב הסתבר שאכן באופן עקבי גושי החמאה שוקלים פחות מקילו!
ניגש הנחתום אל שכנו, הטיח בו את המספרים וגם הגיש לו כתב תביעה.
כאשר עמד בפני בית הדין, שאל השופט את האיכר האם חיבל במזיד במכשיר השקילה שלו.
“לא,” ענה האיכר. “אין לי כלל מכשיר שקילה”
“אזי כיצד שוקל אתה את החמאה?” שאל השופט.
“יש לי מאזניים,” השיב האיכר. “על כף אחת אני שם את גוש החמאה, ועל הכף השנייה אני שם את קילו הלחם שקניתי מהנחתום באותו הבוקר…”

גמר חתימה טובה.

הערה: את הסיפורון הזה פרסמתי בעבר בבלוג פתיתים. בנתיים, אתר בלוגלי, האכסנייה של פתיתים, הלך בדרך כל אתר ולכן אני מפרסם אותו שוב.