Watch out the snitch
.also involves himself in blackmail
.One would think the interests conflict
אל תאמינו לשירים שאתם שומעים. הם יספרו לכם על אהבה, הם יספרו לכם על יסורים שאין להם סוף, על צלילה לתהומות הנשייה ועל התעלות הנפש. מה לזה ולכם? מה לזה ולחיים האמיתיים? עשו ניסוי קטן ? קחו דף נייר ורישמו כל חמש דקות את המחשבה הראשונה שמתרוצצת בראשכם. בתוצאה לא תמצאו סדר או הגיון, ובוודאי לא את רגעי ההתעלות או השפל המדוברים. ועדיין, פיסת הנייר הזאת תהיה, סביר להניח, קרובה לחייכם הרבה יותר מכל שיר שתעלו בדעתכם.
אל תאמינו למורים למתמטיקה. הם יספרו לכם שהכלום, ככול שתסכום אותו, ישאר כלום. הטעות אינה באשמתם, כמובן, כיוון שאת הכלום של Pavement – את שורות המילים הארוכות שמתמוססות בידיים, ולא משאירות אחריהן אף לא קצה חוט שיקשור אותן זו לזו, ועדיין מצליחות להתחבר לשלם בעל הגיון פנימי ותוכן, חמקמק אך ממשי ? ספק אם יצא להם להכיר.
אל תאמינו למבקרים. הם ינסו לפרק את השלם לחלקיו. הם יספרו לכם על לואו-פיי, סגנון מוזיקלי שיכול לתאר אולי את אלבומה הראשון של הלהקה, שלא דרכה פעמיים באותו מקום. על מלודיות מופלאות, שינויי מצב רוח פתאומיים, על טקסטים חסרי פשר ועל ההומור הציני של Pavement, חבורה של גאונים שלא לוקחים ברצינות דבר. כמה ימים מאוחר יותר, כשבחדרו של המבקר יתנגן לו, בפעם היותר מאלף, "crooked rain, crooked rain", הוא יזכר שגם הוא, לפחות בעיני עצמו, גאון ציני, שאולי יש סיבה ש-Pavement היא הלהקה האהובה עליו ביותר בעולם כולו, ויתקשה להסתיר את החיוך שעולה על פניו, כשהוא שומע את השורה הזאת, שתמיד אמרה לו משהו על חייו, שאף משפט אחר לא הצליח לבטא.
Music scene is crazy / Bands start up each and every day
I saw another one just the other day /A special new band
I remember lying / I don't remember a line
I don't remember a word
But I don't care, I care, I really don't care
?Did you see the drummer's hair
אל תאמינו ל-Pavement. הם יתחמקו בעקשנות מכל ניסיון רציני לדון בשירים שלהם, יעדיפו לנצל את ההזדמנות כדי לצחוק על להקות אחרות, על עולם הרוקנרול או על עצמם, ובעיקר לטפח את התדמית העצלה שדבקה בהם. "הם לא מכוונים גבוה, ולכן משיגים את מטרתם" אמר פעם סטפן מלקמוס, בהתייחסות ספק צנועה, ספק סתם אגבית, לטקסטים שהוא כותב. אך קשה להאמין שהאיש אינו מודע לכך שהפנים שניבטות אליו מן המראה, הם אלו של אחד מכותבי השירים המוכשרים, ובוודאי המקוריים ביותר, שעולם הרוק זכה להם זה בשנים האחרונות.
אל תאמינו לי. תקשיבו.
לסיכום הכתבה, הכותב החליט מראש שזו להקה מעולה, ואז הוא אפילו הקשיב קצת לשירים. וואו.
למושיקו – תתקשה למצוא מבקר רוק רציני שיחלוק על כך שפייבמנט היא להקה מעולה – כך שזה לא העניין פה. מדובר פה בלהקה האהובה עלי וגם בלהקה שלא קיימת כבר יותר מ-5 שנים, כך שעל ביקורת במובן המקובל אין מה לדבר פה. הכתבה נועדה לעודד אנשים להאזין לה (בעיקר אחראי לכך העמוד השלישי) ולתאר את תהליך ההתאהבות שלי בלהקה (אולי באריכות מוגזמת, אני מודה, בעמוד הראשון) – אבל העיקר פה הוא הנסיון לדלות משמעות מתוך החוסר משמעות הצורם של הטקסטים של פייבמנט – השאלה שאני מנסה להעלות פה לדיון (ואני מקווה שהצלחתי) – היא האם טקסט חסר משמעות, כשהוא כתוב היטב (כמו שהשירים של פייבמנט כתובים) יכול ליצור משמעות היחודית אך ורק לו- כיוון שגם החיים, ממש כמו הטקסטים של פייבמנט, מסרבים להיכנס למסגרות המקובלות. אם לדעתך המסר לא הועבר כראוי או יותר מדי באריכות – ייתכן ואתה צודק (גם אני משנה את דעתי בנוגע לכתבה הזו בכל קריאה) – בכל מקרה, הקשבתי הרבה יותר מקצת לשירים – וכמובן שהחלטתי מראש שמדובר בלהקה מעולה – האם עדיף היה שהייתי מגבש את דעתי בנוגע ללהקה לאחר שכתבתי את המאמר??