"זה רק עינוי ורצח. אין תסריט, אין דמויות.
מאוד מציאותי.?

Videodrome —

השורה הזו הלקוחה מסרט הפולחן הראשון של דיוויד קרוננברג, מתארת היטב את סרטיו של הבמאי. מרבית סרטיו של קרוננברג הם כה הזויים עד כי כל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.

סרטו האחרון, ?היסטוריה של אלימות" (שלמרבית הפלא תורגם לעברית. מזל שלא נקרא "היסטורי אוף ויולנס" ? מגמה קשה המתפשטת במקומותינו), הוא לכאורה אנומליה וחורג מסגנונו הרגיל של קרוננברג. למעשה, הצופה בתחילתו עשוי לחשוב שנקלע לסרט של במאי אחר מרוב פסטורליה הנוגעת במחוז קיטש. אבל לקרוננברג יש כישרון להפתיע ולהמם את צופיו. הפעם הוא בוחר לעשות זאת ברמת התסריט ולא בהכרח בויזואליה, למרות שגם שם, בסופו של יום, חותמו הייחודי לא נעדר. כשראיתי זאת, נמלטה מגרוני אנחת רווחה ? אני אכן בסרט של קרוננברג…

"היסטוריה של אלימות", שהוא עיבוד קולנועי לרומאן הגרפי של ג'ון ואגנר (השופט דרד, איש הבוגי), מספר את סיפורה של משפחה כל אמריקנית טיפוסית בעיירה דרומית קטנה. משפחה מושלמת ? אולי מושלמת מדי: תום סטול (ויגו מורטנסן הזכור לטוב מ"שר הטבעות") מנהל מסעדת דיינר קטנה שבה כולם מכירים את כולם. הוא חי עם אישה יפה ואוהבת אך גם חזקה, דעתנית ועצמאית בשם אדי (מריה בלו הנפלאה מ"ER" ומ"פייבאק" ? לא אתלונן שוב על מכת אי התרגום…) עם חיי נישואין מהאגדות, בן מוכשר ומוצלח אם כי הסובל מהטרדות של בריוני התיכון וילדה קטנה וחמודה. שני ענקי משחק שנותנים כאן עבודות משנה מהוקצעות הם אד האריס הותיק וויליאם הרט כאחיו של תום.

חייהם מתנהלים על מי מנוחות עד שתום הורג, במיומנות מפתיעה, שני שודדים שנכנסים אליו לדיינר וזוכה לפרסום בתקשורת המקומית שמכתירה אותו כגיבור. מאותו רגע חייהם מתהפכים ותום נקלע למערבולת אירועים מטלטלת שלכאורה לא קשורה אליו. הצופה, שכבר הספיק לחבב את תום השקט והמופנם, נכנס יחד איתו לסערה הטורפת וניצב ביחד עימו מול דילמות קשות של זהות ואירועים מהעבר אשר רודפים את תום ואת חייו המושלמים.

החלק השני בשמו של הסרט, האלימות, מחלחלת אט אט אל הבועה שבה חיה משפחתו של תום ומכרסמת בה: לא רק תום נסחף אל מעגל התגובה הישירה אלא גם אשתו ובנו הבכור. כאן קרוננברג חוזר למחוזות המוכרים לו והוא מעביר מסר מטיף ? אין אמצע בין פציפיזם מוחלט לבין הרג חסר שליטה. הנוקט באלימות, גם מוצדקת, סופו שימצא עצמו נאכל בידיה.

אך השאלה אולי הגדולה ביותר שמעלה קרוננברג בסרט הזה היא האם מעשיך מעצבים את מי שאתה או לחליפין מי שאתה רוצה להיות? האם תיאלץ יום אחד לתת דין וחשבון על מעשיך ולשלם עליהם במטבע קשה עד מאוד ? זהותך שלך עצמך והחיים שאת או אתה בנית לעצמך? האם העבר יכול להרוס את העתיד? קרוננברג לא עונה על השאלה הזו.

קריירת הקולנוע של הבמאי הקנדי היא קריירה עשירה שהחלה עוד ב-1966 והיא בעלת חותם מזהה, ייחודי ואפשר לומר אפילו בעל השפעה על הקולנוע והאומנות של העשורים האחרונים. סגנונו של מי שכונה "מלך האימה המינית" ו"ברון הדם" אכן מתייחד בדמיון פרוע, המשוטט לעיתים קרובות במחוזות אפלים וחולניים. בסרט ממוצע של קרוננברג תמצאו כמות דם, זוועה גופנית ברורה עד בחילה ומיניות בוטה שיספיקו לשלושה סרטים של טרנטינו, מספר סרטים של ורהובן ועוד יישאר לכם עודף בשביל כמה סרטי אימה סוג ב'. יחד עם זאת, מתחת לערימות הסחי תוכלו למצוא לרוב אמירות חדות ועזות אודות טבע האדם והחברה האנושית.

אם בתסריט ובצורת המבע חרג קרוננברג, הרי שבעשייה הטכנית המשובחת המאפיינת את סרטיו לא חרג ולו במעט. פס הקול הקלאסי, רווי כלי הקשת המלווה את הסרט הוא עטיפה ראוייה לדרמה החזקה שמתחוללת מול עיני הצופה.

במאי הצילום, פטר סוזצ'יצקי הפולני, שהולך שנים ארוכות עם קרוננברג ועבד גם עם בעלי חזון ויזואלי מורכב אחרים כמו טים ברטון וג'ורג' לוקאס, יצר צילומים רוויי צבע. אלה כנראה צולמו בפילטר מדגיש כלשהו שלא גורע מאשליית המציאות אך מזכיר באופן מעודן את הצבעוניות החזקה של הרומאן הגרפי עליו הסרט מבוסס. את החותם הייחודי שהזכרתי קודם מקנה קרוננברג לסרט ברגעים מחרבי פסטורליה: רוויי דם ואלימות קשה המצטלמת ללא פשרות, כמו גם סצינת מין סוערת וברוטלית על גבול הפורנוגרפיה הרכה. בעת הצפייה חשבתי שקרוננברג פשוט לא התאפק. במחשבה שלאחר מכן ? מקומה ומשמעותה במארג הכולל אינם נפקדים. קרוננברג שולט ביד אומן בקצב שנע מאיטיות כמעט מרדימה לטיסה רצחנית ומסחררת המשאירה את הצופה דבוק אל מושבו ואל המסך.

מה שמקנה ל"היסטוריה של אלימות" את האישור הסופי שמדובר באחד הסרטים הטובים של שנת האוסקרים המתקרבת לסיומה (הסרט מועמד לשניים: התסריט המעובד ושחקן משנה לויליאם הרט), היא סצינת הסיום החזקה. היא מותירה את הצופה עם מחשבות בראשו גם כשכתוביות הסיום כבר רצות על המסך. קרוננברג עשה זאת שוב, אבל קצת אחרת.