בן אדמה

רוב מוחלט של חובשי כיפות המתין מחוץ לאולם זוננפלד באוניברסיטת בן גוריון. נכון, מופע של ג'קי לוי הוא לא בדיוק הלחם והחמאה של הסטודנטים החילונים הלומדים בבירת הנגב, אבל עדיין. אני בלטתי מאוד בראש הבלתי מכוסה שלי. כמיטב המסורת של הארועים שמארגן "בית הלל", כל אורח כובד בכוסית ערק. אני לקחתי שתיים.

כשהתפרסמה המודעה על קיום המופע באוניברסיטה מאוד הסתקרנתי. אני שומע לעיתים את לוי בתוכניתו "המילה האחרונה". אני מחבב מאוד את הבחור. הוא מצחיק ושנון, אבל לא ידעתי שיש לו מופע. המודעה לא פירטה מה טיבו של המופע. להפתעתי לא הצלחתי למצוא תיאור שלו, למעט "מופע איכות", "בליווי נגנים" ו "מופע המהלך על הגבול בין דתיות לחילוניות" – שום רמז קל שבקלים על התוכן. בנקל אפשר היה לטעות ולחשוב שזה איזשהו מופע פיוט, מה שיבריח מיידית כל קהל חילוני (ואני מודה, גם את עבדכם הנאמן). מהר מאוד החששות הללו מתבדים. אפילו אפשר להקצין ולומר כי המופע הוא ממש לא מופע פיוט ? חומר למחשבה ליוצר ולאחראי על הפירסום.

אז מהו המופע? בערך באמצעו לוי מעלה את השאלה בעצמו: "מופע מִצחק (סטנד-אפ) זה לא, גם תאטרון זה לא. אז מה זה?" ולא ממש עונה עליה, אלא משאיר אותה פתוחה לפרשנות הקהל. המופע הוא בעיקר סיפורים. קצת עצובים וקצת מצחיקים. מהילדות ומתקופת הישיבה של לוי עצמו. את לוי מלווים שלושה נגנים. אחד פורט עלי עוד, אחד מנגן בגיטרה ומתופף, שמטבלים את הערב במוזיקה משובחת ביותר, כשלוי עצמו שר מעט.

כאילו שלא שמנו לב לכך, לוי מסביר לקהל כי הערב יתנהל בחי"ת ובעי"ן. לא מפני שהוא מדבר כך ביום יום (הוא לא), אלא כדי להכניס אותנו לאוירה. אוירה של ירושלים, אוירה של פעם, וכן, אוירה של יוצאי עדות המזרח. המוטיב המרכזי בסיפורים הוא ההתנצחות התמידית בין המזרחי לאשכנזי. כן, גם אני קצת הופתעתי. אבל מסתבר שיש עוד הרבה מה להתנצח פה. לוי מתבדח, ספק בהומור עצמי וספק באירוניה על העדרותם של שירי ילדות מזרחיים מהתרבות העברית, למעט Le Petite Marionette בליווי תנועת הידים שמזכירה הברגה של נורה. לא נפקד גם מקומו של מנשה התימני מדברי התוכחה: לכל אחד מחברי חסמב"ה יש כינוי, שבדרך כלל מתישב היטב עם התכונה של החבר: תמר היפה, אהוד השמן ומנשה התימני. התכונה של מנשה היא "תימני" (אגב, זכור לי מערכון של החמישיה הקאמרית בדיוק על נושא זה). לוי אף איננו חוסך ביקורתו על הישיבות התיכוניות. גם שם, איך לא, האשכנזים שולטים ביד רמה. אפילו ישנו אשכנזי אחד בלבד בכל הישיבה כולה – ומיד כל נוסחי התפילות מתיישרים על פיו.

הפחד, הקצת מצחיק היום בפרספקטיבה של שנים, יציף כל אחד ואחד בזכרונות, וזה לא משנה אם למד בישיבה או בבית ספר ממלכתי, ובכך לוי מצליח לשבות את ליבו של כל קהל

הערב כולו מדיף ריח חזק וטוב של יוסי בנאי המנוח. סיפורים של פעם. סיפורים של טעם. סיפורים שאתה יכול למצוא רק בארץ ישראל. במקרה של בנאי, אלו הם סיפורים של ירושלים של תש"ח, ובמקרה של לוי אלו סיפורי ילדות של בת ים. אומנם, לוי אמנם מתגורר היום בשכונת נחלאות בעיר הבירה, אך את ילדותו העביר בבת ים. אין ספק כי הסיפורים של בנאי טובלו בדו שיח שבין המזרח למערב, דו שיח שקיים עוד מאז שהמערב והמזרח נפרדו זה מזה, אך דו שיח זה לא היה מוטיב מרכזי בסיפור, בניגוד לסיפורי של לוי.

אבל לא רק עדות יש בערב הזה. יש המון יהדות. אבל לא יהדות של מצוות והגות, אלא יהדות של יום יום, של מסורת. ובכך בעצם שובר לוי מין חומה של ריחוק שיש בין הדת לחול. בסיפור אחד הוא מתאר את שגרת הבוקר בה המורה בכניסתה לכיתה היתה מיד בודקת את הציצית של הבנים. יום אחד, כאשר שכח הוא ללבוש את הציצית, הוא פחד. אני שמעולם לא לבשתי ציצית מיד התחברתי אליו. כל אחד מיד יקשר זאת עם מורה שהיתה בודקת שיעורי בית, תלבושת אחידה או כל דבר אחר.

הפחד, הקצת מצחיק היום בפרספקטיבה של שנים, יציף כל אחד ואחד בזכרונות, וזה לא משנה אם למד בישיבה או בבית ספר ממלכתי, ובכך לוי מצליח לשבות את ליבו של כל קהל, בין אם הוא מניח תפילין דרך קבע ובין אם נוסע בשבת. אפילו שאינני מסכים כה עם אופי ותוכן הסיפורים שלו, לוי בהחלט יודע לספר אותם. יש לו את התכונה הנעלמה הזו שיש למספרי סיפורים טובים. זה מתבטא ביכולת לבנות מתח, לשמור על קשב הקהל, להצחיק כשצריך, לרגש כשצריך ולשמור מכל משמר על עוקץ הסיפור , שזו אולי, התכונה החשובה ביותר.

"בן אדמה" כותב ומספר: ג'קי לוי, עיבוד מוזיקלי: ניצן פרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים