געגועיי לאי הקופים

ברוכים הבאים
פעם אחת, לפני שנים רבות (20 ליתר דיוק), בארץ רחוקה-רחוקה ושמה אמריקה, חי לו סטודנט קולג`. לסטודנט קראו רון גילברט. גילברט מאוד אהב להתעסק עם הקומודור 64. בעיניים נוצצות. רון כתב עליו כמה משחקים בשפת התכנות העתיקה, BASIC. יום אחד, אחרי שסיים את לימודיו בקולג`, מצא רון עבודה ככותב קוד בחברה קטנה ועלומה באותם הימים, Lucasfilm Games, שהייתה שייכת לאחד, George Lucas, במאי זניח, שעשה כמה סרטים לא חשובים. בוקר בהיר אחד קיבל רון הזדמנות גדולה מההנהלה: לייצר משחק בעצמו עבור הקומודור 64, על בסיס רעיון שפיתח ביחד עם אחד מהגרפיקאים, גארי וויניק. העלילה כללה מדען מטורף, אחיינו המפגר קמעה, ואוסף של חייזרים – כולם כלואים בטירה ויקטוריאנית. למשחק קראו Maniac Mansion. לפיתוח אותו הכותר, נזקק רון לכלים שלא היו קיימים אז. מה עשה רון? הוא ישב וכתב שפת סקריפטים במיוחד עבור הפרוייקט, שכונתה Script Creation Utility for Maniac Mansion או בקיצור S.C.U.M.M, ובעברית: "טינופת". ואל תקלו בה ראש בגלל השם שלה – מדובר במערכת שהגדירה מחדש את הכללים של ממשק משחקי ההרפתקאה. היא כללה רשימת פעלים, שאותם ניתן לזווג לעצמים מצויירים על המסך וכך לייצר פעולות. היום, Open והצבעה על Door נראה כמו הליך מובן מאליו, אבל ב-1985 היה מדובר בחידוש מאין כמוהו.

SCUMM, שאולי נוצרה ככורח, לא הייתה הדבר החדשני היחיד ב-Maniac Mansion. בתקופה בה קווסטים לקחו עצמם ברצינות תהומית ומחרידה, Maniac Mansion היה משב רוח מרענן, או יותר נכון סופה, שהזכירה לתעשיית המשחקים בשביל אנחנו כאן – כדי ליהנות. המשחק היה רווי בהומור מטורף ובלתי הגיוני בעליל. רבותיי, נקודת ציון היסטורית בתולדות משחקי ההרפקאה יצאה אל השוק, וכמובן שהיא הפכה ללהיט היסטרי. ידידינו רון גילברט וגארי וויניק עלו לגדולה, ומיד קיבלו חופש פעולה מלא ועוד פרוייקטים לידיהם, שגם אותם ביססו על מערכת SCUMM המופלאה. חיש מהר יצאו עוד משחקים עם אותו ההומור המוטרף של גילברט את ויניק – כל אחד מהם, אבן דרך בתולדות משחקי ההרפתקאה באשר הם: Zak McKracken and the Alien Mindbenders, (המשחק הראשון שהתמודדתי איתו על הקומודור 128 שלי – אני זוכר ששרפתי חודש שלם מהחופש הגדול רק בניסיון להבין את האי-היגיון של המשחק וחודש נוסף כדי לסיים אותו), Indianna Jones and the Last Crusade, וב-1990 יצא The Secret of the Monkey Island – פה מתחילה האגדה.

קיללתי שוב את מזלי כשהחלקתי במורד גרונו של הקוף. כיצד החלומות שלי על לגימת גרוג וביזה של ספינות הצטמצמו לכדי זה? "שלושה מבחנים קטנים ואתה שודד ים כמונו". הוגן. אם רק יכולתי לעכל את המשקה הזוועתי שכלבי הים הצפודים האלה הערו לתוכם, הכל היה קל יותר. איך יכולתי לדעת שאפגוש באישה היפה והסמכותית הזו, עם המחזר הקנאי, שטיפש מדי להבין שהוא מת כבר שנים? ואיך אני אמור לזחול דרך קוף האבן הזה כדי למצוא אדם המרחף 5 סנטימטרים מעל הקרקע ומצית את זקנו שלו מדי בוקר?

— מעובד מתוך "זכרונותיו של גייברש ת`ריפווד, שנות אי הקופים".

טבעת ברכה או קללה?
Guybrush Threepwood. אחד הגיבורים המזוהים ביותר של משחקי ההרפתקאה, ואולי זה המעורר הזדהות בקרב גיימרים יותר מכל. גייברש תמיד רצה להיות שודד ים. פיראט. הילד הרע. אבל בתור בחור צעיר (גילו המדוייק של גייברש אינו ברור – הוא נע בין אמצע-סוף העשרה לתחילת העשרים), "ילד טוב" ותמים – לא לוקחים אותו ברצינות. בכל זאת, גייברש שלנו לא פראייר – הוא גם פיקח, ערמומי ובעל ידיים זריזות. הוא בן דמותו המצוייר של דמות הגיימר, אם תשאלו אותי, ולכן זוכה לאהדה. ונא לא לשכוח – הוא מסוגל להחזיק את נשימתו מתחת למים במשך 10 דקות! השם המצחיק שלו מורכב משני מרכיבים: שמו הפרטי הוא תולדה של התוכנה הגרפית ששימשה לציור הדמויות בזמנו, כאשר כל דמות זכתה ל"מברשת" משלה, קובץ עם הסיומת brush. דמותו של הגיבור הראשי תמיד נשמרה בשם guy.brush, והרי לכם שם פרטי. Threepwood הוא שם שנבחר בתחרות פנימית שהוכרזה בזמנו ב-Lucas Games.

גייברש מגיע לאי Melee. וכבר שמתם לב שכל, אבל כל, משחקי אי הקופים, מלאים בהומור פנימי – שגם צוחק על השפה של שודדי הים וגם מלא במחוות קטנות לאנשי ההפקה כמו למשחקים אחרים של Lucasfilm Games (לימים, גודלת החברה להיות Lucas Arts), ואנחנו נפרט לא מעטים מהם. Melee – פירושו קרב פנים אל פנים. בכל מקרה, גייברש, פיראט-רוצהלהיות, מגיע ל-Melee כדי למצוא אוצרות ולעשות לעצמו שם כפיראט. ואיפה מתחיל כל פיראט שמכבד את עצמו? כמובן, בבאר.

איליין הנאווה או שמא אווריל?
בבאר פוגש גייברש הצעיר (כל הזמן שאר הדמויות צוחקות על פני התינוק והמראה הילדותי שלו – אבל כפי שציינו קודם, שאלה לא ישטו בכם!) שלושה פיראטים ותיקים, אשר נותנים לו שתי אפשרויות לקבל רישיון כפיראט: לסיים בהצלחה שלוש משימות או לשתות גרוג. גרוג הוא משקה הפיראטים הרשמי של אי הקופים, כמו רום באי המטמון. כיוון שרשימת המרכיבים שלו ארוכה ומבחילה (הרכיב היחיד שאני זוכר הוא חומצת בטריות), גייברש נחנק ויורק את המשקה המבחיל – שרק פיראטים אמיתיים מסוגלים להחזיק בכבד. כך הוא נאלץ להוכיח את עצמו בשלושה מבחנים: אומנות החרב, אומנות הגניבה ואמנות חפירת האוצרות. כדי להוכיח את עצמו באומנות החרב עליו לנצח את קרלה, אשפית החרבות; כדי להוכיח את כשרונו בגניבה עליו להבריח פסל מבית המושלת; וחפירת אוצרות, טוב נו, הוא צריך להשיג צוות, ספינה, להגיע לאי הקופים (קיבל את שמו כי הוא מלא בקופים) ולחפור מאדמתו אוצר. קלי קלות. במהלך הרפתקאותיו במשחק הוא יתאהב במושלת של האי Melee, איליין. הפורטרט של פניה היפים, שמהמם את גייברש, מבוסס על פניה של אווריל האריסון, אמנית שעבדה עם Lucas Games בזמנו, ועיצבה, בין השאר, את Prince of Persia המקורי). בנוסף, יאלץ גיבורנו להתמודד מול המחזר העקשן שלה: מת מזה שנים רבות, רוח מוסמכת, שודד הים הנורא, והיחיד שביקר באי הקופים ומת בכדי לספר על זה – לה צ`אק!
מהופעתו הראשונה ב-Monkey Island ולאורך הסדרה כולה, לה צ`אק לא סולח לגייברש על העזתו לחזר בגולמניות אחרי "האישה שלו". לה צ`אק הוא יריבו האגדי של גייברש, ודמות מרושעת ומצחיקה עד דמעות בזכות עצמה…מתי פעם אחרונה ראיתם רוח מפחידה עם זקן עשוי אש, לועסת ומנופפת בפולקע של עוף תוך שהיא צווחת על צבא השלדים שלה? הא?
ג'ורג' לוקאס
Secret of the Monkey Island מציג אוסף דמויות הזויות – כל אחת יותר מרעותה, כאשר חלקן יהפכו לכוכבי משנה קבועים בסדרה: סטאן, גרוטסקת איש המכירות הקשקשנית, שאינו מוכן לשמוע "לא", וירפה ממך רק כאשר תקנה ממנו ספינה במחיר מציאה; מוג`ו, כוהנת הוודו, שמכוונת את גייברש ועוזרת לו להילחם בכל התופעות העל טבעיות בהן הוא נתקל (ותמיד מסתובבת עם מגבת על הראש); הרמן טות`רות, הפילוסוף הקבצן; וגם…קוף עם שלושה ראשים. דמויות משנה מצחיקות שמככבות רק במשחק הזה הן קרלה, שעוצבה בדמותה של קרלה גרין, האחראית על התמיכה ב-Lucas Games, האחים פטוצ`יני, מפעיליו של הקרקס היחיד באי (שגם יורים את גייברש מתוך תותח), קניבלים צמחוניים וטרול אחד ששומר על הגשר ועוצב בדמותו של…גורג` לוקאס. כן,כן…האיש שחותם על הצ`קים.

המשחק גם מכיל לא מעט מחוות משעשעות למשחקים אחרים של לוקאס מאותה תקופה, כמו פיראט שמסתובב עם סיכת "שאל אותי על LOOM" ופוצח בנאום פרסומי מהלל לכותר (כאשר בתחתית מופיעה הכתובית -פרסומת-), קטעים שלמים של טקסט מתוך אינדיאנה ג`ונס, מחווה ל-Sam & Max (אז, עוד רק כקומיקס של סטיב פרסל) והופעת אורח של בובין ת`רדבר בכבודו ובעצמו. תוסיפו לזה ירידות שנונות על הקולגות ב-Sierra (נסו לזרוק את גייברש מהצוק), על כמות הדיסקטים הענקית והמגוחכת שנדרשה בזמנו להכיל משחקים וטקסטים שנונים כדוגמת העלבונות שבאמצעותם אתם אמורים לנצח את קרלה – ותבינו למה המשחק הזה הפך ללהיט – כי הוא היה מצחיק ושנון… מאוד.
תרשו לי לצטט מתוך קרב של גייברש וקרלה את אחד המשפטים המפורסמים מהסדרה: "אתה נלחם כמו איכר!" – "כמה הולם, את נלחמת כמו פרה". וגודלו – 3.4 מגהבייט, בסך הכל. רבותיי, הגודל לא קובע, אלא האיכות הנפלאה.

חשבתי שהרגתי את רוח שודד הים לה צ`אק אחת ולתמיד. טעות. כמה פעמים יכול הטיפש המנופח הזה למות? פיראטים אחרים אומרים לי שאין מוצא. "ברגע שלה צ`אק רוצה אותך מת – אתה מת", הם אומרים. האגדה מספרת שהאוצר Big Whoop מכיל את המפתח לכוח עוצמתי…אני חייב למצוא אותו לפני שלה צ`אק מוצא אותי.

מפת האוצר
והאגדה ממשיכה ב-1991, עם משחק ההמשך, Monkey Island 2:Lee Chuck`s Revenge. הכותר נפרש כמחזה בשש מערכות, כאשר בהן מחזיר Largo La Grand (שוב שם אירוני – האיש גובהו מטר וסיגרייה בקושי), סגנו של לה צ`אק, את הבוס הנערץ לחיים, או לפחות למתים. הלה, כועס מתמיד ורקוב מתמיד – יוצא לחפש נקמה ולרדוף את גייברש על פני הקאריביים. גייברש מצידו יוצא לטוות עלילות גבורה חדשות בכדי לספר מסביב למדורה ובמסע למצוא את Big Whoop, אוצר אגדי אשר אמור להציל אותו מציפורניו הבלתי נקיות בעליל של לה צ`אק. זה לא עוזר לו. לה צ`אק תופס אותו ולא נגלה איך הוא מתחמק. ערמומי וזריז, אמרנו כבר. גייברש מגיע לאי הקופים, שוב בדרך לא דרך (אגב, באף משחק לא מגיע גייברש לאי הקופים האגדי בצורה מסודרת), מוצא את Big Whoop, ו…חכו, תיכף נדון בזה.

בדרך יפגוש גייברש את וואלי, שרטט המפות שיהפוך לדמות קבועה אף הוא, כלב שנקרא על שמו (בדיחה על חשבון אינדיאנה ג`ונס), את ג`ו ג`ו הקוף, שמנגן בפסנתר, את קייט בעלת ספינת הזכוכית ועוד דמויות מצחיקות. גם כאן, הכותר מלא בדיאלוגים שנונים, מחוות קטנות וציטוטים מהתרבות הפופולרית: ג`יימס בונד, קזנבלקה, הבי ג`יז, להקת אבבא, סיפור הפרברים, אלביס פרסלי, ארנולד שוורצנגר, כתובות הבתים של שרלוק הולמס, טוני בלייר והבית הלבן, וולט דיסני – וזו רשימה חלקית. פעולות מגוחכות, שבהן תזכו לראות את גייברש לובש שמלה סגולה, מתחרה בתחרות יריקות ועוצר את נשימתו מתחת למים ומנהל שיחות עם דגים, כמו גם מדבר בטלפון עם צ`סטר, איש התמיכה החביב של Lucas Games, שיסביר לו כיצד לצאת מהג`ונגל (אחת הסצינות החביבות עלי בכל הזמנים). בקיצור, `אי הקופים 2` לא נפל מקודמו במאומה, והוא ארוך, מצחיק, שנון ומלא עניין כקודמו.

הכל טוב ויפה, אלא שעם אי הקופים 2 יש בעיית עלילה – אולי אחד הסיומים התמוהים ביותר בתולדות משחקי ההרפתקאה לדורותיהם. Big Whoop מתגלה כשער אל לונה פארק באותו השם. אחרי מרדף בתעלות שירות בלונה פארק (סצינה קשה אך מאוד מצחיקה אף היא – שבה לה צ`אק מבטיח לגיברש לקרוע אותו לגזרים באמצעות בובת וודו), מסתבר לשניים כי הם אחים. ולא סתם אחים – אלא שמדובר בשני ילדים שהלכו לאיבוד בלונה פארק. ויותר מזה, כל סיפור גייברש נגד לה צ`אק הוא בסך הכל רקע למשחק דמיוני שלהם עם עצמם…שחקנים שהגיעו לסיום הזה, הציפו את Lucas Games בתגובות נזעמות. ויש בכך היגיון- האם כל העולם ששיחקנו בו בהנאה גדולה זמן כה רב הוא רק פרי דמיונם של ילדים? קונספט מורכב שכזה, אולי היה "עובר" היום – אבל לא לפני 13 שנה. Lucas אומנם השאירו לעצמם פתח מילוט אפשרי בדמות קטעי מעבר רומזים שמופיעים כבר בזמן הכתוביות, אבל מדובר, עדיין, באחד הסיומים המוזרים שראיתי. ולא רק אני. הסיום הזה היה נושא לדיון בין גיימרים, חודשים לאחר צאת המשחק. מקור אפשרי לסיום הזה הוא הגירסה הראשונית של המשחק שהופצה לאמיגה, ובו באמת רודף אחרי גייברש, אחיו חדור הנקמה של לה-צ`אק ואולי משהו מהתסריט הזה השתרבב לתוך הסיום שהוצג בגרסה הסופית.

2 תגובות על הפוסט “געגועיי לאי הקופים

  1. נהדר! :) איזה כיף לפגוש סקירה כזאת מעניינת של אחת המשחקים הקלאסיים של כל הזמנים. :)

    יצא שלא שיחקתי בשני המשחקים האחרונים, אך – המוזיקה היא בהחלט אחד הדברים הכי שובי-לב במשחק הזה; אני עדיין זוכרת קטעים שלמים ממנה בע"פ. ו, מדהים שלא שמתי לב ולו לרפרנס תרבותי אחד.. מסתבר שהמוח שלי לא פעל ברמות האלה בגיל 12.

    מרתק :)

  2. איזה כיף. בהחלט סדרת המשחקים הטובה בכל הזמנים, שעיצבה את ילדותי. לא פעם תהיתי אם מדובר רק בנוסטלגיה שמיפה את העבר, ואז מצאתי את 1 ו 2 שוב ושיחקתי בהם. לא נוסטלגיה ולא נעליים – פשוט יצירות מופת מכל הבחינות, מהעלילה והכתיבה ועד הגרפיקה המעולה (כן, כן, גם בהשוואה למה שיש היום) והמוזיקה שאני עוד מדי פעם מוצא את עצמי מזמזמם במקלחת.

    זה רק מראה שמשחק שעשוי באהבה ובחכמה, גם בלי טריליון פוליגונים ואנטי אלייסינג, אבל עם בימוי ארט משגע ואנימציות מדוייקות להכאיב, יכול לשאוב אותך אליו גם היום ולספק הנאה גבוהה יותר מרוב השטויות שיוצאות היום. תוך דקה אתה שוכח שאתה משחק במשחק מלפני 20 שנה.זה פשוט לא משנה לך.

    אני ממליץ בחום לכל מי שיש לו פלאפון יחסית חזק (עם דגש על יחסית) להורית את SCUMUV, אמולטור של משחקי לוקאספילם ישנים, שמריץ אותם בצורה מושלמת. עם הסאונד והכל. מה שיפה הוא שבגלל הרזולוציה הנמוכה של מסכי הפלאפון לעומת מה שמחשב מסוגל להציג היום, המשחקים הישנים מרגישים ממש בבית שם, ומשחזרים במדוייק את ההרגשה של פעם, רק שעכשיו אפשר לשחק בהם בדרכים. תענוג.

    תודה על כתבה משובחת שהחזירה אותי בבום אחורה בזמן.

    והערה קטנטונת לסיום – הדמויות באי הקופים 3 לא עשויות בתלת מימד עם גימור מצוייר. הכל נעשה באנימציה ידנית, משובחת להחריד (למרות שהמשחק לטעמי נופל מהרבה בחינות מקודמיו בסדרה). מה שכן עשו שם זה שתלו את כל הארט והאנימציות הדו מימדיים בתוכנת תלת בשביל קטעים מסויימים בסרטוני המעבר, מה שהיה מגניב מאוד בשעתו, ואפשר סצינות עם מצלמה חופשית כמו סצינת הפתיחה. אבל גייבראש וחבר מרעיו נשארו מצויירים, עד המשחק הרביעי שכל כך כאב לי בעיניים שלא הייתי מסוגל להעביר איתו חמש דקות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים