אמריקנה

Tom Waits – The Heart of Saturday Night

הוא לוקח עוד שאיפה קלה מהסיגריה, חש את האוויר הקריר של הערב, הנערה היפה אותה פגש בבר אתמול בערב מחכה לו בפינת הרחוב. זהו ליל יום שבת, זמן לצאת מהמחויבויות הלוחצות של היומיום, של השגרה, של העבודה הקשה והסיזיפית, לשים עליך מקטורן ועניבה ולצעוד על הטיילת של סן פרנסיסקו.
טום ווייטס בדיסק השני שלו, The Heart of Saturday Night, ממשיך את אותה נוסחה מאלבומו הראשון, גם הפעם מספר על אותם אנשים קשי יום, אותן ציפורי לילה המחכות למוצאי שבת שיגאל אותן מהשגרה. רק שהפעם הוא יותר רומנטיקן ומספר על הנשים הנזרקות, הגברים שרוצים לשוב הביתה לחיק אהובתן ולאותן אהבות קטנות הפורצות במפגש מקרי בליל שבת תחת אורות הניאון המאירים את שולחן הביליארד.
הדיסק נפתח בסווינג קצבי הזורק אותך כמו תמיד ישר אל תוך האווירה הלילית. הפעם אנו נמצאים לפני היציאה מהחדר. אתה ובת זוגך יוצאים לטיול לילי בעיר: "בואו נצבע את העיר העייפה הזאת בצבע חדש, את תלבשי שמלה ואני עניבה…" (מתוך "New Coat of Paint"). מפה תום ממשיך ומספר סיפורים: על האדם שנודד ממקום למקום כדי לחפש את עצמו: "I never saw the east coast 'till I move to the west". סיפור על אותה אחת שספק נשואה/ ספק מאוהבת נואשות בנהג משאית, שתמיד מבטיח שיבוא, אך אינו בא ("Semi Suite").

Heart of saturday nightהשירים נוגים ונוגעים בך, אותה ליריות עצובה שמאפיינת את ווייטס, תוך כדי שילוב המוסיקה, המשתנה בין בלוז, ג'אז, סווינג ופולק.
ווייטס העריץ את הסופר והמשורר האמריקאי צ'רלס בוקובסקי, שכמו אלן גינסברג, וויליאם בורוז וג'ק קרואק השתייך לתנועת הביט. תנועת הביט שיקפה את המרד של הנוער כנגד תרבות השפע האמריקאית. בוקובסקי דרך היצירה שלו מציג צדדים אפלים ונסתרים של הקיום האמריקאי, שהם תוצר של אותה חברה. ווייטס עושה אותו הדבר דרך המוסיקה שלו. השירים שלו כמו השירים של בוקובסקי מדברים על מפסידנים, פושעים ומעמד הפועלים וכמו בוקובסקי ההתייחסות של ווייטס לדמויות שבשיריו היא לא מתוך נקודת מבט של אומללות אלא מתוך הומור והוא מציג זאת בווירטואוזיות לשונית חיננית.
ב-"Diamonds On My Windshield", ווייטס לראשונה בשיריו מאלתר מילים כמו משורר ביטניק מבוגר כאשר הוא רוכב על שורת בס שאינה נגמרת. הוא מספר על נהג הקטר העובר ממקום למקום כל אחד שונה ממשנהו, הגשם ממשיך לרדת כמו יהלומים על השמשה עד שהוא מגיע הביתה: " whispers, whispers, whispers home at last, home at last". בשיר הנושא "The Heart of Saturday Night" הוא מספר על הדברים הקטנים כמו ההתארגנות ליציאה במוצאי שבת (הגילוח, המקלחת, בן הדוד שמתקשר…), אשר נותנים את הכוח לאדם שעובד קשה במשך השבוע.
ווייטס ממשיך ומספר על האיש שכל הברמנים מכירים, שמתחנן רק שאותה אחת תיקח אותו ותעטוף אותו בחום, הוא נע ממקום למקום, אבל אין לו כסף למונית, מרגיש כמו כדור ביליארד שמתגלגל מפינה לפינה ומרחוק הוא רואה את תחילתם של דימדומי הבוקר…
3:00 לפנות בוקר יום ראשון, נכנסים לבית הפיצה של נפוליאון, ממש ליד תחנת הדלק של Texaco. עוד שבוע עומד להתחיל. בדוכן העיתונים כבר נמצא העיתון של יום ראשון, חפיסת מרלבורו כבר קנינו, אז אולי נסגור את הלילה עם ביצה ובייקון בדולר ו-99 סנט?
זוהי הרוח של יום שבת בלילה המגיחה מהפינה…

Crosby, Stills, Nash & Young – Déjà vu

נכנס לשברולט קאוואליר. סוגר את הדלת. הרדיו כרגיל על 105.9FM ,WNRQ שהיא תחנת הרוק הקלאסי של נאשוויל טנסי…
מתחיל לנסוע. מרחבים של תירס ירוק, השמיים כחולים, נאשוויל מאחוריי ואני נוסע צפונה לקנטאקי, לעבוד במזקקת הוויסקי הוותיקה באזור לורטו…
פתאום מהרדיו בוקעים צלילי גיטרה אקוסטית קצבית, מהירה, עוצמתית ולאחר מספר שניות נכנסים מספר קולות בהרמוניה מדויקת. הכול משתלב. הנוף, הנסיעה, השמיים, התירס, הוויסקי והמוזיקה- זאת אמריקה האמיתית. הלהקה הייתה Crosby, Stills, Nash & Young, השיר "Carry On" והדיסק שאת שמו ביררתי מאוחר יותר היה Déjà vu…
השיר הראשון באלבום – "Carry on" דומה מאוד למה שהשלישייה (לפני הצטרפות ניל יאנג) עשתה עד אז. וכך גם שאר שני השירים הבאים. האירוני בהם "Almost Cut My Hair" של קרוסבי, הנפתח בגיטרה יבבנית, חזקה ובלוזית המשדרת פארנויה… אבל השיר מדבר על "היום בו כמעט גזרתי את השיער". מזכיר מאוד את המשפט של קורט קוביין מ-lithium אבל 20 שנה לפני: "I`m so lonely but that`s okay, I shaved my head"…

csny, deja vuכשמגיעים ל-"Helpless" מרגישים שיש איזשהו שינוי. מתרחשת עליה ברמת הנשמה והתחושה שמתקבלת…זהו ניל יאנג המצטרף בשקט. ומשיר לשיר ניכר כי כל הלהקה מקבלת סוג של בעיטה בתחת. כן, ניל יאנג נכנס לתמונה ואיתו נכנסת הנשמה. האלבום מצליח להעביר בצורה מדויקת להפליא, את נופיה של אמריקה ואת החברה האמריקאית על הטיפוסים ההיפים ששרדו את שנות השישים, על אותם אנשים שחיים את החיים הפשוטים במערב התיכון ("Our House" הביטלסי) והכי חשוב את אותם אזורים שהם לא ניו יורק פילדלפיה, שיקגו או לוס אנג'לס. לפני כל החזרה לקאנטרי האלטרנטיבי ולאמריקנה, הדיסק הזה ממצה את התחושה שאותן להקות בתקופתו מנסות להעביר. לאורך האלבום יש מעבר בין שירי פופ מתקתקים, שירי בלוז ונשמה, קאנטרי קלאסי ופולק-רוק ועוד. השיא של האלבום לפי דעתי הוא מחרוזת השירים "Country Girl" המגיע לשיא מוזיקלי כמו גם רגשי בחלק האחרון של השיר.
בל נשכח את השיר המופתי 4+20 ותחושת ה"ענתיקה" המתלווה אליו, את הפתיחה של השיר "Déjà vu" שמזכיר מאוד שיר מסוים של "כוורת", ואת הביצוע המעניין ל-"Woodstock" של ג'וני מיטשל. האלבום הזה מסכם לפי דעתי תקופה מעניינת במוזיקה האמריקאית מאמצע שנות השישים ועד קיץ האהבה של 1969… תוך כדי שמיעה יש תחושה של המשכיות, של משהו שישרוד לנצח. שמועות מספרות שהלהקה לא שהתה יותר מדי זמן ביחד באולפן על מנת ליצור את האלבום המופתי הזה. הדבר מעצים עוד יותר את החיבור המופתי בין חברי הלהקה ואת הסיפור אותו הם מנסים להעביר. הסיפור על אמריקה.

הערב יורד ואני נוסע חזרה בדמדומים השוקעים על שדות התירס של קנטאקי. ברקע "Helpless" של CSN&Y. אני מחייך. השמש שוקעת. חזרתי לנאשוויל, טנסי.

תגובה אחת על הפוסט “אמריקנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים