ציוני בגרות

dEUS ? Pocket Revolution

שלושת האלבומים הראשונים של dEUS דומים במקצת לביקור בפארק שעשועים ? תמורת 80 שקל מכספך תזכה לבלות את רוב זמנך בעמידה בתור, סיבובים על מתקנים משמימים והתחמקות מילדים צווחניים ? אלא שבאותו הרגע שבו רכבת ההרים מגיעה לשיא תאוצתה, דבר מאלה אינו משנה. מילת המפתח כאן היא יצירתיות ? dEUS הייתה להקה (או שיש להגיד אומן, שכן טום ברמן הוא החבר הקבוע היחיד בהרכב) שלא מפסיקה לנסות להפתיע, לחדש וליצור שילובים מעניינים תוך התעקשות מתמדת שלא לדרוך במקום. כדרכם של ניסויים, אלו לא תמיד עולים יפה ? ואכן לא מעט שירים בינוניים ורגעים מתים נכללים באלבומים הללו. אלא שבאותו הרגע שרכבת ההרים של ברמן מגיעה לשיא תאוצתה, ואני מוצא את עצמי מטפס על התקרה ברגע המפגש בין הקלידים לגיטרות של "Fell off the floor, man" או שוכב על המיטה עם אגרוף בפי עם הבית האחרון של "Sister Dew" ? כל אלו הופכים לזיכרון רחוק.

בניגוד לדעה המקובלת במדינה מזרח תיכונית קטנה שכתבי המוזיקה שלה נטו הערצה חסרת גבולות ללהקה, dEUS מעולם לא הייתה אחד מהשמות הגדולים במוזיקה העולמית, גם לא בתוך הסצנה ה"אלטרנטיבית" של אותה התקופה. הלהקה, שלא הצליחה לצלוח מסחרית את האוקיינוס האטלנטי, נאלצה להסתפק בהצלחה מסחרית חלקית ברחבי אירופה ? וסביר להניח שגם "Pocket Revolution", האלבום אותו הוציאה הלהקה בספטמבר השנה, אחרי שש שנות שתיקה שהפכו גם אותה לזיכרון רחוק, לא יביא ללהקה את המעמד וההצלחה המגיעים לה. אלא שבישראל עדיין זוכרים ללהקה את חסד נעוריה, וכתבי המוזיקה ארצנו התנפלו על האלבום כמוצאי שלל רב, כשרוב הביקורות, חיוביות ברובן, עשו שימוש במונח "בוגר" בבואם לתאר את האלבום.
pocket revolution

הנה סוד קטן של מבקרי מוזיקה ? "בוגר" הוא לעיתים רחוקות מחמאה לאלבום, בוודאי שלא לאלבום של להקה יצירתית כמו dEUS. ואכן, כצפוי, האזנה לאלבום מגלה שהרבה מן היצירתיות של טום ברמן נפלה קורבן לאותה "בגרות". לא שמדובר באלבום רע ? כלל וכלל לא. כמו כל אלבום של הלהקה ניתן למצוא פה שירים מצויינים (כמו "Bad Timing" הסוחף, "7 Days, 7 weeks" המרגש, ושיר הנושא הנפלא) לצד שירים חלשים (כמו "If you don't get what you want" המיותר ו"What we talk about" הכמעט מביך). אלא שאלבום של dEUS לא צריך להימדד על פי האיכות הממוצעת של השירים המופיעים בו (מדד בו "Pocket Revolution" עומד בצורה מכובדת בין אלבומיה הקודמים), אלא בעיקר על פי רגעי השיא שלו ? ואלו נדמים מעטים ועמומים מדי בגלגולה הנוכחי של הלהקה, ומתקשים להתמודד עם אלו שיצרה בשנות ה-90.

אולי המייצג מכל השירים באלבום הוא האחרון שבהם, Nothing Really Ends, שהספיק כבר להופיע באוסף הסינגלים המצוין של הלהקה שיצא לפני שלוש שנים, שיר אהבה נפלא שהוא בו זמנית אחד השירים המקסימים ביותר שהוציאה הלהקה מעולם ? אך גם אחד הפחות יצירתיים שבהם, סיום ראוי לאלבום שדומה יותר לטיול בפארק מאשר לביקור בלונה פארק. לא שיש רע בטיול בפארק ? אבל בינינו, לא הייתם מעדיפים סיבוב נוסף על רכבת ההרים?

Eels ? Blinking Lights And Other Revelations

ביני לבין האלבום מונחת שכבת הגנה דקה עשוייה פלסטיק נצמד. קריעתה היא מעין חתימה על חוזה ביני לבינו ? צירופו הרשמי לאוסף האלבומים שלי והתחייבות שלי לשריין לו מקום על המדף ובעיקר מקום ברשימת ההשמעה שלי, לפחות עד השלב שבו אגבש את דעתי הסופית לגביו.

לכאורה לא מדובר בהתחייבות. הרי הדיסק נרכש מלכתחילה על מנת להאזין לו, מדוע שארצה להימנע מכך? אלא במסגרת הזמן המועט מדי שאני מסוגל להקדיש להאזנה למוזיקה, הדחף הראשוני הוא להאזין שוב למשהו מוכר, לחזור להנאות ישנות על פני המלאכה המתישה של ברירת אלבומים חדשים ושל ברירת אהבות חדשות בתוך ערימת אכזבות בלתי נמנעות. הדבר תקף כפליים כשמדובר באלבום החדש והכפול של Eels, הלא הם E, הלא הוא מרק אוורט, נער הפוסטר של המוות בתוך המשפחה. מה הפלא שחודש לאחר שנקנה, עוד ישב האלבום על השולחן באריזתו המקורית, מפזר הבטחות על ילדות עשוקה, התאבדות וגסיסה מסרטן.

ההסכמה הביקורתית סביב הקריירה המוזיקלית של ה-Eels מתחילה ומסתיימת ב"Electro Shock Blues", אלבומו השני מ-1998, ללא ספק האלבום הטוב ביותר בקריירה של E. אלבום שהוא מסע מופלא בין התחנות בחייו של E ובראשן התאבדותה של אחותו חולת הנפש. תחילתו עצבות אינסופית וסיומו מפוכח ומלא תקווה. אלא שאף אלבום של ה-Eels מאז לא זכה לאותה הכרה ? ובעוד מעריציו של E המשיכו לטעון כי אלו מהווים המשך ראוי, גם אם לא שווה ערך, ל?Electro Shock Blues?, הרי שיחס רוב הביקורות אליהם נע בין אכזבה מתונה לקטילה חסרת רחמים. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי בקבוצה שלישית ? זאת שלא הקדישה תשומת לב רבה ל-Eels מאז ?Electro Shock Blues?, אולי סתם מחוסר זמן, ואולי בגלל התחושה שההשוואה ליצירת המופת הזאת תגרום לכל אלבום שלו להידמות כאכזבה עצומה.

אלא שבמקרה של ?Blinking lights and Other revelations? הפיתוי היה פשוט חזק מדי. אלבום כפול שבו E חוזר להתמודד עם השדים של עברו, ילדותו האומללה בצל אביו הגאון, התאבדותה של אחותו ומותם בטרם עת של הוריו, שאף התקבל בחמימות יחסית על ידי הביקורות. ובכל זאת, חודש וחצי לאחר שנקנה, ושבועיים לאחר שהקשבתי לו לראשונה, מסתמן האלבום כאכזבה לה ציפיתי.

blinking lights
הסיבה הראשונה לכישלון של ?Blinking Lights? הוא הפורמט. החישוב הוא פשוט: מחומר של אלבום בודד שהוא יצירת מופת, ניתן להכין אלבום כפול מצוין, מאלבום בודד מצוין ניתן להכין אלבום כפול טוב ומאלבום בודד טוב ? אלבום כפול בינוני. מעטים הם האלבומים שמצדיקים את הוצאתם על גבי צמד תקליטורים ו?Blinking Lights? אינו אחד מהם ? כמעט כל שיר מצוין (ויש לא מעט כאלה) טובע בשניים עד שלושה שירים בינוניים (וכאלה יש עוד יותר) ובעודף קטעים אינסטרומנטליים מיותרים שהיו בוודאי מוצאים את דרכם מחוץ לאלבום בפורמט מצומצם יותר.

שתי נקודות חוזק עיקריות שמורות ל-E, האחת היא היכולת לחבר את המוזיקה העליזה והקלילה ביותר לטקסטים ציניים/דכאוניים ולעיתים אף מרגשים, השנייה היא היכולת לתאר כמה מהנושאים הכי שחוקים ונדושים, כמו אהבה, מוות או דיכאון, בצורה שמעניקה למאזין זווית ראיה חדשה, לעיתים מרגשת, אודותם. בעוד שהנקודה הראשונה נשמרת גם ב-?Blinking Lights? עם כמה שירים מהנים ומעוררי מחשבה באותו זמן (?Trouble With Dreams? ?Hey man (now you?re really living?), הרי שבנקודה השנייה ההצלחה של E חלקית ביותר. לצד הרבה טקסטים בנאליים, יש באלבום גם הרבה טקסטים טובים (בעיקר בחלקו השני) וגם כמה מרגשים (?I?m Going to Stop pretending that I didn?t break your heart?) ? אבל אף לא רגע אחד בלתי נשכח ? כזה שתופס בגרון ולא מרפה. אלבומו האישי ביותר של E מזה שנים, למרות שיש בו הרבה יופי והרבה כאב, לא הצליח לגרום לי להתרגש מחדש מסיפורו של האיש שנקרא E.

אלא שתחושת האכזבה מ?Blinking Lights? לא נובע רק מחולשתו היחסית , אלא גם, ואולי בעיקר מהשוואתו ל"Elctro Shock Blues". לא רק בגלל שהאחרון הוא אלבום טוב בהרבה, אלא גם כיוון שזה מכסה את סיפורו של E בצורה מושלמת. סיפור המתחיל, מנקודת מבטו של המאזין, בתמונה של אחותו הגוססת על רצפת האמבטיה כשחתול מלקק את לחייה, ומסתיים בתמונה של גיבור העלילה יושב על מדרגות בית הדואר, לאחר הלוויה, מהרהר בזו שבחר לבלות עמה את שארית חייו, חושב, כהגדרתו, ?'bout how everyone was dying and maybe it is time to live?. המאזין, כלומר אני, אולי שאל את עצמו מה קרה לפני ואחרי אותן נקודות פתיחה וסיום. בדיוק אותן שאלות ש-?Blinking lights and other revelations? מנסה לענות עליהן. אלא שיש שאלות שלא צריכות להיענות, כיוון ש?Electro Shock Blues?, ממש כמו כל סיפור מושלם, פשוט לא זקוק להמשכון.

Super Furry Animals ? Love Kraft

?Love Kraft? אמור היה להיות האכזבה השנייה שלי ברציפות מה-?Super Furry Animals?.

לאחר קריירה מזהירה בשנות ה-90 כאחת הלהקות המשובחות, בוודאי המקוריות והבלתי צפויות באי הבריטי, שינו החיות השעירות כיוון בצורה פתאומית עם בוא האלף השלישי. ?Rings Around The World? מ-2001 התחיל לסמן את המהפך, אבל ?Phantom Power? שבא אחריו השלים אותו. את מקומם של מופעי הזיקוקים הרב-סגנוניים שהיו אלבומיה הראשונים של הלהקה החליף צליל פסיכודלי מתון וצנוע הרבה יותר של להקה שהמירה את השלכת החזיזים הבלתי פוסקת למדורה בישיבה שקטה סביב המדורה.

זה לא שה"Super Furry Animals" איבדו גרם אחד של כישרון ? האלבומים החדשים של הלהקה נעשים באותה תנופה ואותה רוח יצירתית שבה נעשו הישנים. ולא, גם אין סכנה של כיבוש גלגל"צ על ידי החיות השעירות ? אחרי הכול מדובר בלהקה שמחזיקה בשיא (שיתכן שלעולם לא ישבר) של האלבום הנמכר ביותר בשפה הוולשית בכל הזמנים (שזה פחות או יותר שווה הערך הישראלי לאלבום רוק פסיכודלי ביידיש) וכתבה את הלהיט ה"מלוכלך" ביותר בתולדות המצעד הבריטי (?The Man Don?t Give A Fuck?, שעדיין מבוצע בהופעותיה במשך 12 דקות ארוכות ביותר, הכוללות סט טכנו, פריצות לבמה של אומנים אורחים ותלבושת יטי מסורתית). אלא שלהקות אהובות הן מצרך נדיר, ולי, ממש כמו כל אחד, קשה לראות אותם מתבגרות ומשתנות, גם אם בכבוד.
super furry

אלא שבהאזנה ל?Love Kraft? קרה משהו משונה. אולי זה החזרה המסוימת באלבום לצליל הישן של הלהקה, ואולי השמיעה החוזרת ונשנית שלו לצורך הכתיבה מצאתי את עצמי מתאהב, ממש כפי שהבטיחו המבקרים, בצליל החדש של הלהקה. הצליל הפסיכודלי החם של גראף ריס וחבריו החל לכבוש אותי בטפטוף איטי, ובמהרה מצאתי את עצמי מזמזם ללא הפסקה את ?Zoom!? ו?Atomik Lust? המופלאים ואפילו את ?Walk You Home? המשתפך.

Super Furry Animals בגלגולם החדש והבוגר יותר אולי איננה הלהקה שהכרתי, ובהחלט יתכן שלא תהיה עוד אחת מהלהקות האהובות עלי. אך בסופו של דבר, הלהקות שסביבי הן הרי אינן היחידות שמתבגרות ? ובעוד dEUS ו-Eels גורמות לי בעיקר להתגעגע לזמן שגם אני וגם הן היינו צעירים יותר, Super Furry Animals גורמת לי לרצות להתבגר לצידם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים