לא מעט להקות עסוקות בבריחה מהצל של עצמן. Radiohead מנהלים בשנים האחרונות מסע פרידה מוצלח ממעמדם כגיבורי גיטרה, ה-Liars הפכו מלהקת הPunk-Funk הכי חצופה בשכונה לסוג של "מיומנה" פסיכודלית, ואפילו Low למדו להפעיל דיסטורשן.

אלא שעל כל להקה שעוברת את השינויים הללו בהצלחה, קיימות רבות וטובות שאיבדו את הכיוון ברגע שהתרחקו מהצליל שהעלה אותם לגדולה. Modest Mouse הם בפירוש לא להקה מהזן הזה. הדבר שהם עושים הכי טוב זה לא להשתנות כמעט כלל.

ממש כפי שאפשר לסמוך על כך שספר חדש של פול אוסטר יספר על גבר שאיבד את כל היקר לו ויוצא למסע של גילוי עצמי, כך ניתן לסמוך על אייזק ברוק שיהפוך כל אלבום של Modest Mouse לצינור ישיר למאגר הפסיכוזות ולחרדת המוות שלו. האזנה לאלבומה החדש של הלהקה, ?We were dead before the ship even sank?, העלה בי את התהייה: האם ברוק הוא אכן הטיפוס המצטייר דרך אלבומיה של הלהקה? האם לא קורה שהוא מתעורר בבוקר עם מצב רוח טוב ומחליט לשיר שיר על איך שהכל מסתדר בחיים? ואז אני נזכר שהדבר אכן קרה פעם אחת, והוליד את הלהיט היחיד בתולדות הלהקה.

תחילה בא ?Moon and Antartica? ? אלבומם הרביעי משנת 2000, אך זה שהפך אותם מלהקת שוליים עם שובל מעריצים קטן ואיכותי לאחת הלהקות הבכירות ביותר בעולם האינדי האמריקאי. Modest Mouse הציגו צליל דחוס ומלא חרדה, אך גם מלודי וקליט למדי, הנשלט על ידי סגנון השירה (או שמא יש להגיד "סגנון הצוויחה") של ברוק. ?Moon and Antartica? הוא אלבום גדול מהחיים ? מעין קאנטרי סוף העולם הכורך יחדיו את התפוררת הגוף האנושי ומעגל החיים עם מחזור חייו של היקום כולו (?That?s how the world began, and that?s how the world will end? שר ברוק כבר בשיר הראשון באלבום). אלא שהמוות על פי ברוק, בדומה לחיים שקדמו לו, אינו אלא בדיחה. לא בדיחה מהסוג שכולל סוסים הנכנסים לבר, אלא כזאת שגוררת אחריה צחוק רועם, מעט מאולץ, שהוא התגובה ההגיונית היחידה לטרגדיה האנושית. צניעות, למרבה האירוניה, איננה התכונה הבולטת של Modest Mouse.

מה הצעד הבא אחרי יצירת מופת שכזאת? התשובה על פי Modest Mouse הייתה: להישאר במקום. ?Good news for people who like bad news?, אלבומם החמישי של Modest Mouse מעודן מעט מוזיקלית מקודמו, וגם לא רדוף בחרדת סוף העולם של אותו אלבום. אך הוא מתבסס כמעט במלואו על הסגנון המוזיקלי שהגיע למיצוי ב?Moon and Antartica?.

גם הטענות שנשמעו כאילו Modest Mouse "התרככו", מגוחכות ? בעיקר כיוון שאובססיית המוות של ברוק הגיעה ב?Good News?? לשיאים חדשים, כשהוא לא פוסק מלעסוק במותם של מקורביו ושלו עצמו (?You wasted life, why wouldn?t you waste the afterlife?? ו? Are you dead or are you sleeping? God I sure hope you are dead?, הם רק שניים מהציטוטים מתוך האלבום).

אלא שלפחות מהבחינה המסחרית ?Good news for people who like bad news? היה הפתעה מסחררת ? לא רק בשל המכירות הנאות של האלבום עצמו (מליון וחצי עותקים בארה"ב), שכן מצעד מכירות האלבום האמריקני נצבע כבר ממזמן בצבעי אינדי עזים (ראו גם כתבתו של גיאחה בנושא) ? אלא בעיקר בשל העובדה שסינגל של הלהקה, ?Float on?, התברג למצעד הלהיטים האמריקאי.

מדוע הפתעה מסחררת? משום שבניגוד לאיים הבריטים, שם הגבול בין מיינסטרים לשוליים מטושטש עד לא קיים, דבר שבא לידי ביטוי גם במצעדי הלהיטים, בהם גר זאב עם כבש ורובי עם מסיבת בלוק ירבץ, מצעד הלהיטים האמריקאי הוא עדיין אזור ללא אינדי, בשליטתם הכמעט מוחלטת של הביונסות והג'סטינים למיניהם. גם אם לממלכה הזו מסתנן איזה להיט אינדי, מדובר ברוב המקרים בלהקות אינדי-מחמד כמו ?Death cab for cutie? או השינז.

כיצד הצליחה להקה עם צליל מחוספס יחסית כמו Modest Mouse להתברג למצעד הסכרין האמריקאי? ממש כפי שמבין מאות קופים המתקתקים על מכונות כתיבה עשוי היה אחד לכתוב את התסריט של "מהיר ועצבני", כך הצליח גם אייזק ברוק לכתוב להיט ? כמעט במקרה. בתוך האלבום נבלעת האופטימיות היחסית של ?Float on? בים אובססיית המוות המקיפה אותו, וגם המלודיה המתוקה שלו צריכה להיאבק בקולו הצווח של ברוק. אך כאשר מקשיבים לשיר בפני עצמו, ובעיקר כאשר מקשיבים לגירסאת הכיסוי של חברי "אמריקן איידול" (מומלץ להקליק בליווי תרופה לצרבת) ? אין מנוס מהמסקנה כי float on הוא להיט זרם מרכזי אמריקני.

העובדה ששום בשורה חדשה לא הייתה לא צפויה ממנו אומרת שהאלבום לא עורר ציפיות. שלוש שנים הם הרבה זמן לחכות, בוודאי לאלבום של להקה שהפכה בשנתיים האחרונות לאחת האהובות עלי. הציפיות רק גברו כשנודע כי על צירופו ללהקה של ג'וני מאר, גיטריסט הסמיתס לשעבר, כחבר מן המניין (איזה כבוד גדול יותר יכול להיות ללהקה אמריקנית מגיוסו של אחד הכוחות המרכזיים מאחורי הלהקה שמזוהה אולי יותר מכל עם הרוח הבריטית).

אלא שאלו שציפו ממאר לשחזר את רגעי התהילה של הסמיתס צפויה אכזבה ? מאר נבלע בModest Mouse מבלי להשאיר פירור מלנכוליה בריטית. ?We were dead?? הוא אלבום טיפוסי שלהם ? לרע, ובעיקר לטוב.

לעיתים נדמה שההבדל העיקרי בין אלבומים של הלהקה הוא שיטת המוות המועדפת של ברוק (הפעם, כפי שכבר ניחשתם, מדובר בטביעה). לא ש-Modest Mouse נשמעים בדיוק כפי שנשמעו לפני 7 שנים ? אך גם המלודיות והסגנונות החדשים ממשיכים לשרת את אותה תפיסת העולם.

קשה גם להבין את האכזבה מהאלבום בקרב כמה ממעריצי הלהקה הוותיקים ? ההצלחה אולי עידנה מעט את הצליל של Modest Mouse, אך מוקדם עדיין להאשים אותם ב"התמסחרות" (האלבום, דרך אגב, כבש את ראש מצעד מכירות האלבומים האמריקאי בשבוע הראשון ליציאתו ? רשות הדיבור, שוב, לגיאחה), וגם אם האלבום השישי של Modest Mouse יעמוד לנצח בצילם של שני קודמיו, שכנראה יזכרו לנצח כאלבומיה הטובים ביותר של הלהקה, ברור כבר עכשיו שמדובר באחד האלבומים הטובים של 2007.

שתי דקות לפני סופו, פוצח ?Parting of the Sensory?, השיר החמישי באלבום החדש של Modest Mouse, במחול צועני סוער, כולל מחיאות הכפיים והצהלות המתבקשות ברקע. הטרנד הצועני וModest Mouse? תהיתי ? זה חידוש! ואז החל אייזק ברוק לצהול, לפי הקצב: ?some day you will die somehow and Something?s going to steal your carbon?.

יש דברים שלא משתנים, וטוב שכך. מישהו קרא אולי את החדש של אוסטר?

מעולם לא הייתה מלאכת המבקר קלה כל כך. יותר מחצי שנה לאחר שיצא, וחודש לאחר שנחת באיחור אופנתי על שולחני, מבלה ?The body, The Blood, The machine? של ה-Thermals את מרבית זמנו בחברתי, או מסתובב ב500 סיבובים לדקה בכל נגן תקליטורים שנקרה בדרכנו. אני מאזין לו בבית, מלווה אותו בשירה תוך כדי נהיגה, מתופף לפי הקצב מול המחשב בעבודה, ונזכר בו ברכבת (שוב שכחתי להעביר אותו ל-Ipod).

כל זה לא מעיד על אלבום איכותי בצורה יוצאת דופן, ובוודאי לא מבטיח אריכות מים ברשימת ההשמעה שלי (אולי אפילו להפך). אבל אלבומם השלישי של ה-Thermals, יותר אולי מכל אלבום ששמעתי בתקופה האחרונה, מפעיל אצלי את גיטרות האוויר ותופי הערפל. משהו בשילוב בין מלודיות הפאנק הקליטות, כמעט מוכרות מראש, של הלהקה, לבין השירה המשכנעת של הוטץ' האריס, הסולן, הופך אותו לאלבום שניתן לזמזם בשמיעה הראשונה וללוות בשירה כבר בשנייה.

למרות מה שאולי משתמע, לא מדובר פה בלהקת פאנק צעצוע מעדת הבלינק 182. ה-Thermals יורים מסרים כמעט ללא הפסקה, כשרוב החיצים, בעיקר בחלקו הראשון של האלבום, מכוונים כלפי הדת הממוסדת. האלוהים, על פי הלהקה, היא דמות תובענית ? כזאת שלא מהססת לדרוש ממאמיניו להרוג ולהיהרג, וגם חסדו הוא זמני ? ויש לגמול עליו בשפיכות דמים נוספת (?You know I might need you to lead/And part the sea so we can cross if they follow us still/I might need you to kill/Every room and every human at will?). למעשה, הרבה מהאנרגיה של האלבום מתעמעמת כאשר הלהקה נעה מהפוליטי לאישי.

אלא שפה גם טמון גם מילכוד מסויים ? אם אני, שמוזיקת מחאה היא לא כוס הבירה שלי, מפיק כמות כזאת של הנאה מאלבום כל כך פוליטי סימן שהצורה מאפילה קצת על התוכן. ה-Thermals כותבים שירי מחאה מתוחכמים ובלתי קלישאתיים (הישג נדיר למדי), אך גם עוטפים אותם במעטפת חלקה וסוחפת, שמאפשרת למסרים שלהם להחליק מן האוזן השנייה. והעובדה שאני שר את המילים לא אומר שאני מאמין להם. בהחלט ייתכן שהיכולת לסחוף עימם ספקנים כמוני תפריע ל-Thermals לשכנע בצדקת אמונתם את קהל היעד האמיתי.

באולימפיאדה בשנת 1968, שבר סטודנט אלמוני מאוניברסיטת אורגון, דיק פוסברי שמו, את השיא האולימפי בקפיצה לגובה. להישג הזה הגיע פוסברי בהיותו הראשון שקפץ בסגנון שמקובל היום על כל קופצי הגובה האולימפיים ? עם הראש קדימה, ובכך חולל את המהפכה המשמעותית ביותר בתולדות הענף. שנתיים מוקדם יותר שחררו הביץ' בויז את "פט סאונדס" והביטלס את "סרג'נט פפר" במה שנחשבת עד היום לשנה הגדולה ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

ממש כמו פוסברי, שינו שתי הלהקות הנ"ל לנצח את הענף בו הן פועלות, כשהיו הראשונות לערער על מוסכמות התקופה, בה שלטו חברות התקליטים ללא עוררין על כל האספקטים המסחריים והאומנותיים של הלהקות שתחת שליטתם. בכך הפכו את הרוקנרול לאומנות של ממש ? ובראו את להקת הרוקנ'רול כיחידה יצירתית הכותבת ומבצעת את שיריה את האלבום כיחידה
אומנותית קוהרנטית (בניגוד לאוסף מקרי של שירים).

במקרה של פוסברי, המהפכה שחולל בתחום הקפיצה לגובה מעניקה לו אולי את תואר הקופץ החשוב ביותר בכל הזמנים, אך בוודאי לא את תואר הגדול מכולם ? שכן שיאיו נשברו פעמים רבות מאז, על ידי שורה של קופצים שכולם הצליחו להביא את "סגנון פוסברי" לגבהים שפוסברי עצמו לא יכל להגיע אליהם לעולם, גם אם כל אחד ואחד מהם חייב את הצלחתו לממציא הסגנון.

דוגמאות דומות ניתן למצוא כמעט בכל תחום אנושי מדיד – ולגלות שבכולם כמעט הכיוון הוא תמיד קדימה ? את העוצמה של מחשבי העל של נאס"ה שהנחיתו את האדם על הירח יכול כיום כל אדם להחזיק בכיסו, ממש כפי שלמכונית הנוצצת ביותר שהוציא תחת ידיו הנרי פורד לא היה סיכוי מול המזדה האפורה ביותר בצי הליסינג הישראלי של ימינו.

רוקנ'רול, מטבעו, הוא אינו תחום מדיד. מה שמאפשר לנהל שוב ושוב את הוויכוח על רשימת האלבומים והאמנים הגדולים בכל הזמנים. הרשימות של מרבית המבקרים מציבות, ברוב המקרים, את הביטלס ואלבומיהם בראש הרשימה, כאשר האומנים של שנות השישים והשבעים מאכלסים את מרבית המקומות הראשונים. בכתבה שפירסם ב"הארץ" בן שלו לרגל 40 שנה ל"פט סאונדס" אף עלתה התהיה מדוע "ככל שמתרחקים משנות ה-60 קטן מספר יצירות המופת של הרוק" ? ואני מבקש לשאול, האמנם מספרם קטן?

בניגוד לרשימות המבקרים שהזכרתי, במשאל הקוראים שמפרסם מגזין ה-?Q? הבריטי מדי כמה שנים זוכה, כמעט בקביעות, ?OK Computer? של רדיוהד במקום הראשון, כאשר הוא מקדים את אלבומי הביטלס ? באחד המשאלים אף זכו שני אלבומים של רדיוהד בשני המקומות הראשונים. ניתן לזלזל בבחירה של קוראים שדירגו באחד הסקרים אלבום של "אמינם" במקום החמישי, אבל אפשר וכדאי להקדיש לה מעט מחשבה.

אחרי הכול, המורכבות המוזיקלית והיכולת שמפגינים רדיוהד ביצירת המופת שלהם לא פוחתת מזאת של אף אלבום משנות השישים והשבעים, וכנראה שאף עולה עליהם. לא כי הם מוזיקאים מוכשרים מהביטלס (השוואה אותה קשה עד בלתי אפשרי לעשות), בוודאי לא מהפכניים כמוהם (את המהפכה המוזיקלית הגדולה ביותר של השנים האחרונות חולל לא מוזיקאי, אלא סטודנט בשם שון פנינג), אלא פשוט כי רדיוהד היא חוליה מאוחרת בשרשרת של אמנים שלמדו מהביטלס כיצד לקפוץ עם הראש קדימה ? והעלו בהדרגה את הרף.

הבחירה ברדיוהד וב"Ok Computer" כבסיס להשוואה אינו מקרי. מדובר כנראה באלבום האחרון, נכון לימים אלו, שיש הסכמה בנוגע להיותו יצירת מופת. האם מאז, בכמעט 10 השנים שחלפו, לא יצרה אף להקה אלבום מופת? כל חובב מוזיקה עכשווית יוכל לתת לך רשימה של אלבומי מופת מהתקופה הנ"ל, הבעיה היא שברוב המקרים לא תמצא חפיפה בין הרשימות.

"אתה יודע מה השנה הטובה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה? ללא ספק 2006!".

האם ?In the aeroplane over the sea? הוא אלבום מופת? מה עם ?The Sophtware slump? של Grandaddy או האחרון של ה-Liars? תלוי את מי שואלים. לכל אחד מהאלבומים הנ"ל, ועוד לרבים אחרים, תוכל למצוא תומכים במעמדם כיצירות מופת. אולם, למרבית חובבי המוזיקה השמות הנ"ל לא יגידו דבר. מספרם ההולך וגדל של האמנים הביא לכך שלמרות שחובב המוזיקה של ימינו נחשף ליותר מוזיקה מאי פעם, הרי שהוא רחוק מאי פעם מלכסות את ההיצע המוזיקלי הקיים. שיקולים כלכליים אף דחקו את מרבית האמנים המוכשרים אל מחוץ לזרם המרכזי. כיצד ניתן לקבוע כי אלבום כלשהו הוא יצירת מופת, כאשר רוב המבקרים לא שמעו אותו, או אפילו עליו, מעולם? OK Computer הוא יוצא מהכלל שמעיד על הכלל ? אלבום מספיק פופולרי על מנת שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו, ומספיק מוצלח על מנת ליצור סביבו קונצנזוס ביקורתי.

כאשר הביטלס הופיעו ב"אד סליבן", עיניי כל העולם היו נשואות אליהם. אף להקה מאז לא הצליחה לשחזר את ההישג הנ"ל באותה עוצמה. הרוק של ימינו מפוצל לכל כך הרבה תת-זרמים, שבהם פועלים כל כך הרבה אומנים, עד שאף אחד מהם לא יכול לרכז אליו את האהדה התקשורתית והביקורתית שזכו לה ארבעת המופלאים (או את זאת של מרבית הלהקות הגדולות של שנות השישים והשבעים). בתנאים כאלו, אף אלבום, איכותי ככל שיהיה, לא יכול לקבל את המעמד של "יצירת מופת". אולם ההנחה שבניגוד לרוב תחומי החיים, הרוקנ'רול הגיע לשיאו בשנות השישים ומאז קפא על שמריו נשמעת מגוחכת.

בראיון שנערך ב-2005 טען ברט אנדרסון, סולן ה-Tears ו-Suede ז"ל, כי הוא לא מאזין, מתוך עיקרון, למוזיקה שנעשתה לפני 2004 ויצא כנגד תעשיית המוזיקה שרוצה, לדבריו, שכולנו נשמע כמו ה"ביץ' בויז". אנדרסון מנה בראיון רשימה של אמנים עכשויים שהוא אוהב (ביניהם פרנץ פרדיננד וארקייד פייר) ? כולם בעיניו מובילים קו מוזיקלי ייחודי הרלוונטי לחיים של ימינו. "אתה יודע מה השנה הטובה ביותר בהיסטוריה של המוזיקה? ללא ספק 2006!".

לא חייבים להסכים עם הקביעה האופטימית של אנדרסון, אפשר גם להחזיק בדעה הפופולרית לפיה האמנים הגדולים של שנות השישים לא רק לימדו את יורשיהם כיצד לקפוץ ? הם גם קבעו רף שאותו אף אחד לא הצליח (ואולי גם אף אחד לא יצליח לעולם) לעבור. אני אישית מעדיף לחכות למשתתפי המקצה של 2007.

הערת שוליים

הערת שוליים קטנה אודות הדרך שבה מצאתי את הציטוט של ברט אנדרסון שמופיע בכתבה. זכרתי במעורפל שקראתי ציטוט ברוח הנ"ל, מפיו של אנדרסון (או שמא גראוויס קוקר?), שעשוי להתאים לכתבה, לפני כשנה או שנתיים, אבל לא היה לי מושג היכן. אחרי כשעה של חיפושים ועל סף ייאוש, מצאתי מקור בודד לציטוט ? אתר הולנדי, שנראה כאילו יצא מימיה הראשונים של הרשת, ומרכז מבחר ראיונות עם חברי ה"Tears". כיוון שהייתי משוכנע שאת הציטוט לא קראתי באתר הנ"ל, גללתי מעט למעלה על מנת למצוא את המקור לכתבה:

The Same Forelock / Raviv Golan
Yediot Ahronot, 7 Nights, June 10, 2005

כלומר, הציטוט למעלה הוא תרגומי לעברית של תרגום לאנגלית (מתוך אתר הולנדי!) של כתבה בעברית (מתוך מהדורת הדפוס!!) של ידיעות אחרונות, שתרגמה, כמובן, את דבריו של אנדרסון מאנגלית. האינטרנט עשה את שלו, האינטרנט יכול ללכת.

אין שמחה גדולה יותר לנובר המוזיקה האינטרנטי מלמצוא אלבום שהוא אוהב בלב שלם מהשמיעה הראשונה. לא כזה שמצריך שמיעה חוזרת או צריך עוד להתחבב על האוזן, אלא כזה שתופס אותו מיד בגרון ושולח אותו לחנות התקליטים הקרובה לסמן העכבר. והשמחה כפולה ומכופלת כאשר האלבום האמור מגיע מהכיוון הבלתי צפוי ביותר. ואיזה כיוון צפוי פחות לאלבום נפלא, מאשר עולם הרוק הנוצרי?

לאחר עשרות שנים של הטפות, שריפת תקליטים וחרם גורף, גילתה בשנים האחרונות הכנסייה הנוצרית כי את הרוקנר'ול ניתן לרתום גם לצרכיה. וכך הופיעו מאז תחילת שנות ה-90, כפיטריות אחרי מקלחת בטירונות, גל של להקות עובש נוצריות. כך זכינו לגרסאות נוצריות של פרל ג'אם, למשל, בדמות Creed, ושל לינקין פארק (כאילו שהמקור לא היה איום מספיק) בדמות P.O.D. אלא שברוב הלהקות הללו, הצדקנות הנוצרית היא רק הדובדבן שעל ערימת הקלישאות המוזיקליות הרדודות.

דניאלסון (או האח דניאלסון, או משפחת דניאלסון או כל וריאציה אחרת בה בוחר דניאל סמית' להציג את עצמו ואת שותפיו) יכול אולי להיות משויך לזרם הרוק הנוצרי, אך כראוי לאומן אינדי הוא רחוק מהדת הממוסדת ממש כפי שהוא רחוק מתעשיית המוזיקה הממוסדת. בזמן שיותר ויותר אמנים עצמאיים משתמשים בכלים מוזיקליים השאובים מעולם הדת לצורך יצירת מוזיקה חילונית, דניאלסון עושה בדיוק ההפך: יוצר את מזמורי התפילה שלו בכלים חילוניים לגמרי. אלא שאם באלבומיו הקודמים נשמר האיזון בין המינימליזם המוזיקלי של דניאלסון וחבורתו לטקסטים הדתיים הבלתי מתלהמים המלווים אותם, הרי שב-Ships האיזון הזה הופר לחלוטין.

אלו שמכירים את דניאלסון מאלבומיו הקודמים יתקשו אולי לזהות ב-Ships את המטיף הדתי הביישן שליווה את עצמו בנגינת גיטרה צנועה באלבומים הללו. מצד שני, סביר להניח שהם, ממש כמוני, יעדיפו את חיית הרוקנ'רול (או לפחות חיית ה-Power Pop) שנדמה כי בלעה את דניאלסון ולא השאירה ממנו זכר מלבד קול הפלאצט הייחודי שלו. התוצאה היא הפלגה מוזיקלית סוערת ומהנה: מ-Ship the Majestic Suffix העוצמתי ו- Cast It at the Setting Sail המרגש, שפותחים את האלבום, דרך Did I Step on Your Trumpet המהנה ועד Five Stars an Two Thumbs Up המקסים שסוגר את האלבום.

לא ברור עד כמה שואף דניאלסון הנוצרי, שקהל היעד שלו הוא אולי החילוני ביותר בעולם המוזיקה, לעשות לאלוהיו נפשות דרך המוזיקה אותה הוא יוצר. הטקסטים הדתיים שלו עקיפים מדי מכדי להיחשב למיסיונריים. בכל מקרה, מהבחינה הזו לפחות יכול Ships להחשב לכישלון, גם אם מפואר במיוחד. למרבה האירוניה, Ships אינו רק אלבומו הטוב ביותר אלא גם הטעון ביותר בעוצמה דתית של דניאלסון. אלא שהדת הזאת היא דת הרוקנ'רול. כל אמונה אחרת נחבאת מאחורי הזיקוקים המוזיקליים שמפזר האומן לכל עבר. דניאלסון אולי מנסה להשיט את שומעיו אל עבר האור, אך כשההפלגה כל כך מהנה, למי אכפת מהו היעד?

מתקפת יחסי הציבור בבלוגים הישראליים ל-?The aeroplane over the sea?, אלבומה של Neutral milk hotel מסוף שנות התשעים, שנפתחה בכתבה של גיאחה על הספר שנכתב אודות אותו אלבום, תפסה אותי במבוכה מסוימת. האלבום המדובר שכן לבטח מזה מספר חודשים על מחשבי. הספקתי להקשיב לו פעמיים או שלוש, ואפילו זכרתי במעורפל משהו על ילד עם ראש כפול, אבל האלבום עדיין ישב אצלי, יחד עם עוד רבים וטובים, במגירת ה-"כנראה יצירת מופת ? כדאי להקשיב שוב ולהחליט". ארבעה ימים אחרי הכתבה של גיאחה עשיתי את הדבר היחיד שנותר לי לעשות כאשר אלבום מסרב להתיישב בתודעתי: הזמנתי לי עותק של האלבום.

אולי זה המאמץ בהורדת עטיפת הניילון המציקה תמיד (ובמקרה של דיסק אמריקני, גם מדבקת אטימה שתמיד משאירה סימני דבק), אולי זה החוברת המצורפת (המענגת במיוחד במקרה של האלבום האמור), ואולי זה עקשנות ישראלית שלא לצאת פראייר עם מוצר שהושקעו בו אי אלו דולרים. אלבומים בשר ודם מפיקים ממני לעיתים קרובות את תשומת הלב שעותקיהם הדיגיטליים נכשלים מלקבל. ואכן, ימים ספורים לאחר שנחת בביתי האלבום כבר הייתי מוכן להצהיר באוזני כל מי שמוכן לשמוע: "ג'ף מנגום גאון!".

כפי שכבר ציינתי, מילים רבות כבר נשפכו ברשת הישראלית על האלבום הנ"ל (ראו גם כאן וכאן) בחודש האחרון. הרבה נכתב על נושאי השירה של מנגום, על הדמויות המעוותות המציפות את שיריו ועל המשפטים הפתלתלים שמתכתבים רק עם ההיגיון שבראשו של כותבם. כל אלו כבודם במקומם מונח, אבל לא היו שלמים בעייני ללא הדרך שבה מנגום מגיש אותם לאוזני מאזיניו.

"All my favorite singers couldn't sing" אמר פעם דיוויד ברמן במשפט שיכל להיכתב עליו. ואכן, רבים מהאמנים האהובים עלי לא יודעים לשיר במובן המקובל של המילה. ועדיין, הצורה בה הם מגישים את שיריהם תואמת היטב את השירים אותם הם שרים. סטפן מלקמוס, למשל, שר מסביב למנגינה, צופה עליה מהצד כפי שמילותיו צופות מהצד על עולמו. "הייתי בצד השני, ובאתי לספר על כך" אומר לי קולו של ג'ון פרושיאנטה. "הקול שלי מאנפף וקצת מרגיז, אבל נראה אותך לא מתופף לפי הקצב" אומרת לי נקו קייס מה"new pornographers". "אני שר כל כך יפה, למי אכפת על מה?" אומר לי טאנד אדמבייפ.

ג'ף מנגום, לעומתם, כלל לא שר – הוא דוחף מילים במעלה גרונו. לפעמים זה בא בקלות יחסית ("1945"), המילים זורמות החוצה והתוצאה נשמעת כמו שירה של ממש. לפעמים, וזה קורה יותר ויותר ככל שהאלבום מתקדם, מילה או שתיים מטפסות באיטיות החוצה, או נתקעות בגרונו של מנגום, ולפתע מילה בודדת זולגת באיטיות מפיו של מנגום. "כל הכאב והבדידות שיכול אתה לדמיין לעצמך נמצאים בגרוני" אומר אז מנגום למאזין, וקולו כה עצוב עד שלא ניתן שלא למצוא בו נחמה.

אם Ships תפס אותי בשמיעה הראשונה, ו?The Aeroplane over the sea? דרש כמה האזנות נוספות, הרי ש-?Bitter Tea?, אלבומם האחרון של ה-?Fiery Furnaces? שייך לסוג שלישי של אלבומים. כאלה שגם לאחר עשרות שמיעות אתקשה להכריע לגביהם.

לאחר הכשלון (הביקורתי לפחות) של Rehearsing My Choir, אלבומם הקודם והנסיוני אפילו בקנה המידה שלהם, החליטו כנראה הכבשנים לחזור למקורות. השירים באלבומם האחרון הם בדיוק מה שצמד האחים לבית משפחת פרידברג מתמחים בו ? שירים מהירים, מלאי מעברים קיצוניים, משחקי עריכה מתוחכמים וצפצופים אלקטרוניים נוסטלגיים (אחד הרקעים המוזיקליים בשיר הנושא של האלבום תהיה מוכרת באופן חשוד לכל מי ששיחק במשחק המחשב הקלאסי star control 2).

לשומע שאינו מכיר את אלבומיו הקודמים של הצמד, עשוי הצליל של האלבום להישמע מפתיע ואפילו רדיקלי ? אבל עבור הכבשנים מדובר באלבום שמרני למדי. שיטות העריכה המיוחדות של האחים הפך ממזמן לסימנם המסחרי, ורמת ההתמקצעות שאליה הגיעו גורמת לחלקו הראשון של האלבום להישמע כאילו נעשה ללא מאמץ כלל, וגרוע מכך, ללא טיפת רגש.

רק בשיר החמישי ?Teach me Sweetheart? מפציע לפתע קולה של אלינור מבעד להפצצה המוזיקלית, באחד הרגעים המקסימים של האלבום, ונקבר כמעט מיד במתקפה מחודשת פרי מחשבו של אחיה.

חלקו השני של האלבום מכיל אומנם יותר ויותר רגעי קסם כאלו, וכן את ההברקה הטכנית הגדולה של האלבום ? חיתוך השירה להברות ב?Nevers? המרשים, מצדיק לבדו את הוצאת האלבום. ועדיין, אלבומם הטכני, המדויק והמתוחכם ביותר של הfiery furnaces הוא אינו אלבומם הטוב ביותר, כיוון ששלמות טכנית היא רק חלק ממה שמייחד את הלהקה הזאת ברגעיה הגדולים.

בואו נעצור שנייה ונחזור לאחור לאותם רגעים. אלו, מעולם לא היו גדולים יותר מב-Bluberry Boat, אלבומה המופתי של הלהקה מ-2004. אם Bitter Tea נדמה לפעמים כשלם קטן מסכום חלקיו, Blueberry Boat היה בדיוק ההפך. אלבום גדול על אף חסרונותיו הלא מעטים.

מספיק להאזין ל?Blueberry Boat?, שיר הנושא של אותו אלבום, על מנת להיווכח בהבדל. בשמיעה ראשונה עשויות אלה להיות תשע דקות מתישות במיוחד. בשמיעה שנייה ושלישית הקסם של השיר נחשף ? סיפור המעשה המשעשע והטראגי, חלוקת התפקידים בסגנון "ג'יי ובוב" בין האחים, כאשר אלינור מברברת ללא הרף ומתיו, המשמש גם כעושה הכשפים מאחורי הקלעים, תורם כמה משפטי חוכמה ברגעי המפתח. ולפתע מפציע סופו המקסים של השיר שהופך את כל הדקות הארוכות שלפניו להכנה הכרחית.

חזרה להווה. מעל לכל נכשל Bitter Tea המדויק והמהוקצע לשחזר את רגעי הקסם האמיתיים של Blueberry Boat המשוחרר והמבולבל. אותם רגעים בהם המוזיקה פוסקת לרגע, וקולה של אלינור ממלא את החלל שנוצר. אותם רגעים קסומים בהם מצליח מתיו פרידברג להעניק לאחותו מתנה מופלאה: עולם מוזיקלי מופלא המציית כל כולו למשמע קולה.