פרו ורבו: על התרבות החרדים

מכללת "עלמא" הקרינה את הסרט "פרו ורבו", סרטה של שוש שלם, שבמרכזו נשים מהעולם החרדי, אמהות לילדים רבים. הבמאית שחדרה לעולמן של שתי נשים חרדיות אמריקאיות, מראה אותן בגדולתן ועליבותן, ותוהה אם הבאת 12 ילדים לעולם היא החלטה מודעת או כורח חברתי-תרבותי.
על אף שבנסיבות שונות ומשונות הוזמנתי לאירוע ההקרנה, נבצר מבעדי להשתתף בו מכורח העול המשפחתי שהוטל על צווארי באותו ערב, כך שבוודאי שאין זה הוגן להתייחס לאירוע ההקרנה עצמו; מה שכן הוגן, זה להתייחס לנושא של הסרט "פרו ורבו". נראה כי הסרט עצמו מציג את עולמה של האישה החרדית מנקודת ראות פמיניסטית-מודרנית, הרואה את האישה מגשימת עצמיות ועצמאית הנוטלת גורלה בידה, זאת בשונה לגמרי מתפיסת עולמה של החברה החרדית, ובכללה האישה החרדית, באשר היא בוחרת לקיים אורח-חיים תובעני-משהו עם כל המשתמע ממעגל חיי משפחות ברוכות הילדים. ומכאן נובעת הביקורת של הבמאית, ביקורת שאינה במקומה; ערכי הפמיניזם החילוני אינם עדיפים על פני ערכי האמונה היהודית-החרדית, ואף לא הוכחו באף הזדמנות כמוכיחים את עצמם לעומתם. זה אולי טוב בשביל להשקיט לכמה חילונים את המצפון, בחינת "הנה, החרדים המסכנים האלה, החשוכים האלה שלא זוכים לאור הגדול של הגשמה עצמית ושחרור האישה", וכולי.
רוני שוב, עיתונאית-הבית ועורכת המוסף "פני אישה" בשבועון "מקור ראשון", כבר יצאה בטורה השבועי על החברה החרדית במונולוג על הסרט "פרו ורבו" שראתה, כפי שמאוחר יותר גם פורסם לידיעתנו באמצעות המדיה האינטרנטית בידי בעלי עניין בפרסום מאמרה: "ללדת שבי אחריך". אבל ב"עלמא" לא ראו לנכון להזמינה להופיע ולהגיב על הסרט מנקודת מבט של "אחת שבאה מבפנים", כחלק אינטגרלי מתופעה חיה המתוארת בסרט התיעודי. בטוחני שלא היתה מתנגדת לבוא ולהעשיר את הדיון. אך לדידם של מארגני ההקרנה והדיון שבעקבות, האם יכולה בכלל להיות יותר סובייקטיבית מגב' שוב החרדית?! מה, וכי יש יותר אובייקטיבית בעולם מכלכלנית קפיטליסטית/סוציאליסטית שהוזמנה להגיב בעמדותיה על התופעה?! נו, שוין.
יש לי! יש לי אמירה משלי על התופעה הקיומית, שלעניות-דעתי הסרט אך מתיימר לטפל בה בשטחיות הניכרת. ברשותכם, הבה ונקדיש מעט זמן ומחשבה על התופעה בכללותה, מנקודת מבט מעט מעמיקה עניינית.

הולדת ילדים
המשורר החרדי יוסף עוזר בשירו "ללדת ילדים" (פורסם במקור במוסף "תרבות וספרות" היוקרתי של עיתון "הארץ": 5.9.03) מעלה לדיון נקודה ארכימדית שלימדו הנאצים את היהודים לדורות הבאים, שלא בכוונתם תחילה:

כְּשֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ נִמְלָט עִם נְשׁוֹתָיו
וִיְלָדָיו
הֵם הִשְׁאִירוּ אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם
בִּמְקוֹם סֵתֶר וְאֶת הַנַּעֲלַיִם וְאֶת הַצַּמּוֹת
וְשִׁנֵי זָהָב.
עֻבְדָּה שֶׁלֹּא מָצְאוּ אוֹתָם עַד הַיּוֹם.
רַק אַחֲרֵי שָׁנִים הֵם הִתְגַלּוּ כֻּלָּם
מְסֻדָּרִים יָפֶה בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת
לָכֵן כְּשֶׁאוֹמְרִים לִי שֶׁיְּהוּדִים צְרִיכִים
לָלֶדֶת פָּחוֹת יְלָדִים אֲנִי לוֹקֵחַ מִשָׁם זוּג
מִשְׁקָפַיִם
כְּדֵי לִרְאוֹת מִי הַמְדַבֵּר
וַאֲנִי רוֹצֶה לָתֵת לוֹ שֵׁן זָהָב
כְּדֵי לְהַשְׁתִּיק אֶת תַּאֲוָתוֹ הַתְּבוּנִית
לְחִסָּכוֹן.
אֲנִי אוֹמַר לוֹ צֵא, הַבֵּט הַשָׁמַיְמָה
וּסְפֹר אֶת שֵׁשֶׁת מִילְיוֹנֵי הֵכּוֹכָבִים,
כִּי תּוּכַל לִסְפֹּר אוֹתָם
תִּסְפֹּר לְאַט אֶת הַנַּעֲלַיִם.
תּוּכַל לִסְפֹּר רַק חֵצִי
וּלְהַכְפִּיל בִּשְׁתַּיִם.

היו ניצולים ששרדו את מחנות ההשמדה שהקימו הנאצים, והחליטו שאַל לו לאדם להביא ילדים לעולם שאחרי אושוויץ. כזו היא, למשל, עמדתו של הסופר היהודי-ההונגרי אימְרֶה קֶרטֶס, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 2002. קרטס כתב יצירה ספרותית ושמה "קדיש לילד שלא נולד", ובה כתב על "ילדו", שאותו סירב להביא לעולם שהרשה את קיומו של מחנה המוות אושוויץ. כמוהו המשורר פאוּל צלאן, הסופר פְרימו לוי והוגה הדעות ז'אן אָמֶרי, שלושתם ניצולי שואה שאיבדו עצמם לדעת לאחר שלא הצליחו להשתחרר מהטראומה של השואה. ארבעתם, אגב, היו מתבוללים למחצה, לשליש או לרביע; ארבעתם לא זכו לחינוך המעמיד את קדושת החיים כמוטיב מרכזי בזהותם היהודית. כך שאין להרבות פליאה על עצם אי-בחירתם בהמשכיות החיים, אם זה על-ידי שלילת ההולדה ואם זה על-ידי שליחת יד בנפשם מתוך אובססיה של ייאוש ומבוכה. בחירה זו, מובילה בהכרח לכיליונו ואובדנו המוחלט של העם היהודי, וממילא כלל לא מועדפת.
וישנם, לצערנו, גם הוגי דעות בישראל שמכאיבה להם העובדה שהאוכלוסייה היהודית בישראל הולכת ומתרבה (אם כי במידה פחותה מן הרצוי, וראו להלן), והם נאבקים בתופעה בשצף-קצף.

המצווה התרי"ד
לא כזאת היתה מסקנתו של הפילוסוף היהודי אמיל פקנהיים (1916-2003), אף הוא ניצול שואה ואולי דוברה המובהק ביותר של המחשבה היהודית המודרנית בימינו, שהעניק לה את ביטוייה המפורסמים ביותר. פקנהיים התייחס למערכת של תרי"ג המצוות שיצקו תוכן ביהדות הנורמטיבית, ולדבריו, באושוויץ הצטווינו במצווה חדשה. קולה של אושוויץ העולה מתוך אפר המשרפות מצווה על הניצולים לקיים את המצווה החדשה, ה-614 במספר, זו הנוספת לתרי"ג המצוות מהתורה והמכונה בפיו: "המצווה התרי"ד".
"ליהודים של היום אסור להנחיל ניצחונות להיטלר לאחר מותו!", טען פקנהיים, "הם מצוּוים להישאר בחיים כיהודים, לבּל ייכחד העם כולו. הם מצוּוים לזכור את קורבנות אושוויץ, לבל יימחה זכרם. […] ליהודי אסור להיענות לניסיונו של היטלר להחריב את היהדות על-ידי שיתוף הפעולה בהריסתה. בימי קדם, החטא החמור ביותר של היהודי היה עבודת אלילים. היום, החטא החמור ביותר הוא להיענות להיטלר על-ידי עשיית מלאכתו".
המצווה היא לקיים את העם היהודי קיום לשמו, לאחוז ככל יכולתנו בקיום היהודי. היטלר הפך את הקיום היהודי לפשע. עצם קיומנו כיהודים הופך משום כך לקריאת תיגר נגד כוחות הרשע השטניים. המצווה היא לא להניח בשום אופן ובשום רגע לצורר לנצח בדיעבד. וכך מסביר פקנהיים: "אני מודה, שבעבר התנגדתי לפילוסופיות יהודיות שצידדו בהישרדות לשמה, הישרדות בלבד. שיניתי את דעתי. אני מאמין כעת שבעידן הזה, העובר כל דמיון, אפילו מחויבות קולקטיבית לקיום יהודי ? קיום בלבד ? מהווה מענה רב-עוצמה שיש לו השלכות נרחבות ביותר". יש בכך, לדבריו, "הצהרת אמונה עמוקה, אם כי חלקית, בעידן של משבר, שבו יש סכנה שמענה יהיה בריחה מתוך אובדן העשתונות או מתוך ייאוש מוחלט".
בעבור פקנהיים, ההחלטה לגדל ילדים כיהודים בעולם שהניח לאושוויץ להתרחש, היא הצהרת אמונה עילאית. ההישרדות היהודית היא המצווה שעליה נצטווינו בשואה. אך לצערנו הרב, בעשרות השנים שחלפו מאז הכריז פקנהיים על המצווה של מחויבות לקיום היהודי, התברר שלא כל המגזרים בעולם היהודי מקיימים אותה: שיעור הילודה של היהודים בתפוצות הולך ויורד, והוא עומד על פחות משני ילדים למשפחה, ופירוש דבר: מאזן שלילי; תאוצת ההתבוללות גברה על העלייה בשיעור נישואי התערובת. המטרה שלא לתת להיטלר לנצח, לא הושגה עד כמה שהדברים נוגעים לשמירת הקיום היהודי.
אולם, קבוצה אחת של יהודים מקיימת את מצוותו של פקנהיים למהדרין. אלה הִרבו ומרבים ללדת ילדים, שיקמו את עולמותיהם שחרבו, והתגלו כאמני ההישרדות. האירוניה בכך היא שקבוצה זו כופרת בכל יסודות מחשבתו של פקנהיים. בעבור אלה, החרדים (כפי שהם מכונים על שום חרדתם-דאגתם לקיום מצוות האל; "שמעו אל דבר ה' החרדים אל דברו" ? ישעיהו סו, ה; "והחרדים במצוות אלהינו" ? עזרא י, ג), שמירת המצוות היא הערך הראשון במעלה, ולא שמירת האומה. קיום חילוני של היהודים כמוהו כחוסר קיום יהודי בכלל.
יש נקודה שבה חוכמת הדת משפיעה ישירות על הדמוגרפיה. פקנהיים כתב דברים נוגעים ללב על הולדת ילדים יהודים אחרי השואה. יותר ממיליון ילדים נרצחו בדם נאצי קר כקרח, לא בגלל תודעתם שלהם אלא בגלל תודעתם היהודית של סביהם וסבותיהם. "האם נעז, מבחינה מוסרית, לגדל את ילדינו כיהודים", שאל פקנהיים, "ולחשוף את צאצאינו לסכנה של אושוויץ שנייה בעוד כמה עשרות או מאות שנים בעתיד? ומבחינה יהודית, האם נעז להימנע מלגדל ילדים יהודים, ונשלים בכך את עבודתו של השטן?" והוא מוסיף: "נשמתי נדהמת מבחירה בלתי-אפשרית זו, שאין לה תקדים בתולדותיה של שום אמונה בעולם".
פקנהיים טועה בהערה אחרונה זו. התלמוד מזכיר שהיהודים במאה השנייה לסה"נ, שעברו את חורבן בית המקדש, הדיכוי האכזרי של מרד בר-כוכבא וגזֵרות אדריונוס, ניצבו בפני דילמה זהה. נאמר בשמו של רבי ישמעאל: "מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזרות רעות וקשות… דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אישה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו" (בבא בתרא ס, ע"ב). המשפט המצמרר הזה מלמד אותנו שהיהודים בדורו של רבי ישמעאל סברו שמן הדין הוא, שלא יביאו ילדים לעולם שכזה. אך רבי ישמעאל מוסיף ואומר, שאנו נמשיך ונתקיים, נישא נשים ונקים משפחות, אך נשאיר את נקודות הזיכרון לזכר חורבנה של ירושלים (שבירת הכוס בחופה, השארת שטח קטן שאינו מסויד לזכר החורבן, ועוד).

להמשך המאמר

3 תגובות על הפוסט “פרו ורבו: על התרבות החרדים

  1. המאמר המרתק החזיר אותי אחורה למעלה משנות דור ונזכרתי בשיחות אינסופיות שהיו לי עם חברתי הטובה, דור שני לניצול שואה שטענה כי לעולם אכזרי כשזה היא לא תביא ילדים. כשהגיעה שגיל מבוגר התעוררה בה התשוקה לאמהות והיא עברה טיפולי פוריות לשוא. כיום היא מאמצת תינוקת שהובאה מאומות העולם וגוירה.גם זה חלק מהטרגדיה של העם שלנו.

  2. בס"ד,

    נכון בהחלט, זכור לי שחמותי התערבה שלא אלד הרבה ילדים ויוסף צודק בסברה שלו לגבי יילודה – הטיעון של חמותי היה :הוצאות גדולות ומטעמי חסכון.

    מבחינתי זה היה טירוף ותפיסה מעוותת, כי כל ילד שנולד הוא נשמה טהורה, וכאשר גדלים הרבה ילדים בבית יש היררכיה, האצלת סמכויות, ויש ויתור גדול מאח לאחות, ויודעים גם לחלק יפה את העוגה.

    ילדים שגדלים באופן מפנק ושהם סופרמנים ומגיע להם הכל נעדרים יכולת לוותר, כושר הנתינה נפגע, כי הם חושבים שהכל מגיע להם. הם יותר אגוצנטריים …

    בבית שאני גדלתי היה ויתור גדול ונתינה לאין שיעור, והסתפקות בקיים ולמידה שהחיים החומרניים חמריים לא חשובים העיקר הרוחניות, החינוך הטוב ביותר.

    מטעמי חסכון אנשים יפתחו עוד סימפטומים פתולוגיים שהם חולניים גרידה. ואדם כזה
    הוא פשוט חולה, כי הוא מלא חרדות ופחדים מאימת העתיד, ולכן הוא לא מצליח להנות מהרגע, מהקיים.

    עדיף להשקיע ברך הנולד, ביצור הנולד בדור ההמשך – מאשר להוציא את הכסף על זקנה מפונקת ברמה של בית מלון.

    עד כאן. אני?

  3. לגברת הנחמדה שמעליי-
    מובן, כשאת מציגה את הדברים בדרך הזו, אין ספק כי הדור של היום צריך ללמוד לקבל את האחר, להתחלק, ולהכיר בעובדה שעליו- איך אומרים – "להזיז את התחת" על מנת שיהיה ראוי לכל הדברים אותם הוא דורש מהוריו( אין צורך למנות את כולם).
    יחד עם זאת, אני חולקת עלייך, מאותה הסיבה שאת בעצמך הזכרת-
    הילד הוא נשמה טהורה.
    הוא עולם ומלואו. עליו לקבל את תשומת הלב ה-ד-ר-ו-ש-ה לו, לחיות חיים טובים- לא בטלניים, או מפונקים, ט-ו-ב-י-ם, כי הוא ראוי ל-כ-ך.
    עדיין לא זכיתי לילדים משלי, ואיני יכולה לתאר לעצמי רגשות של אם, אבל אני יודעת בכל רמ"ח עצמותיי- כי ילד צריך לקבל יותר מהמינימום האפשרי. הוא צריך תשומת לב.
    לא אוכל להגיד יותר מהמשפט הכולל הזה.

    מקווה שהעברתי את המסר שלי לקוראיי המאמר הזה.
    יום טוב.

    נ.ב- קוראים לי עדן, ואני בת 13, תלמידת כיתה ח'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים