לפני יותר ממאה שנה, ב-1893, שאל אחד העם במאמרו "חצי נחמה" איך מתמודדים עם כמות הטענות נגד היהודים. איך יכול עם לדבוק בצדקתו הבסיסית, שאל אחד העם, מול מטחי הקובלנות על פגמיו ומגרעותיו. וכך כתב: "אחר שכל העולם שונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים? אפשר ואפשר, ועלילת הדם תוכיח. בה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת: יהודי ודם ? היש שני הפכים גדולים מאלה?! ? ואף על פי כן…".

כאשר מאשימים יהודים בשימוש בדם של נוצרים לצורכי פולחן, הסביר אחד העם, האבסורד בולט עד כדי כך, שהמאשים מעיד על עצמו ? על כך שיצא מגבולות ההיגיון והשפיות ועל כן אין כל סיבה להתייחס אליו ברצינות. חלק ניכר מהיהודים החלו להאמין בזמנו בזוועות שאנטישמים הטיחו בהם במרוצת השנים. הספק החל לחלחל אל לבם של היהודים שמא הם בעצמם אשמים ביצירת "הבעיה היהודית". עד שהתחדשה עלילת הדם והיהודים ניעורו. שכן יש הסכמה כללית בין היהודים כולם, שהם מעולם לא אכלו בפסח מצה אפויה מדם של ילד נוצרי.

יהודים צמאי דם?

ההיסטוריון הישראלי, פרופ' אריאל טואף ? ראש המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן ובנו של הרב הראשי לשעבר של רומא ? דומה שאינו מכיר את ההיגיון שהתווה אחד העם. שכן תמוה כיצד זה עלה בדעתו להאמין שיהודים השתמשו בדם של נוצרים לפולחן דתי של אפיית מצות לפסח. ספרו החדש, "פסח של דם ? יהודי אירופה ועלילות הדם" (בן 400 העמודים), מאשש לכאורה את מה שהעולם היהודי מכחיש בתוקף מאז המאה ה-12: יש ממש בעלילות הדם הנוראיות שרודפות את העם היהודי עד עצם היום הזה. טואף נוטה להאמין בספרו להודאות שנגבו בעינויים אכזריים מ-16 יהודי העיר טרנטו, שב-1475 הואשמו ברצח הילד סימונינו ובכך שהשתמשו בדמו להכנת מצות לפסח, והועלו על מוקד.

ספק אם יש כיום היסטוריון רציני אחד, יהודי או נוצרי, הסבור שיש אמת בעלילות הדם. כלי התקשורת האיטלקיים ביקשו מכמה היסטוריונים מפורסמים לבחון את ספרו של טואף, וכולם דחו אותו על סף.

הגם שחוקר מיוחד שמינה האפיפיור טען שהיהודים לא זכו למשפט הוגן, והודו ברצח רק מפני שעברו עינויים קשים, בשנת 1588 הוכרז סימונינו כקדוש על ידי האפיפיור סיקסטוס החמישי. סימונינו נהנה מהמעמד עד ועידת הוותיקן השנייה ב-1965. הוועידה שהסירה מעל העם היהודי לדורותיו את אשמת צליבתו של ישו ופשעים אחרים שיוחסו ליהודים במשך הדורות, ביטלה גם את פולחנו של הילד סימונינו, והורידה אותו מדרגת "קדוש מעונה".

אבל פרופ' טואף מעדיף "לאשש מחקרית" את גרסתם המגמתית של קבוצות קתוליות פונדמנטליסטיות, הדוגלות עדיין באמיתותה של פרשת סימונינו וממשיכות לקיים את פולחן הקדושים של הילד. הוכחותיו של טואף נשענות על ההנחה המוטעית לפיה ההתאמה בין העדויות מוכיחה שהן אמיתיות. כאילו לא נותר אלא להאמין לעדויות הרבות של נשים שהואשמו בכישוף ? שרובן "הודו" כי שכבו עם השטן, ונתלו בסיילם שבמסצ'וסטס במאה ה-17 ? כי אכן ביצעו את המעשים שבהם הואשמו על ידי הכנסייה. ההתאמה בין העדויות מצביעה רק על ההסתגלות לנרטיב שנדרש על ידי המענים.

ב-1 במאי 1934, הופיע בגרמניה גיליון מיוחד של "דר שטירמר", ביטאונה האנטישמי של המפלגה הנאצית, ובמרכזו תמונה: ילד גרמני מוטל על שולחן, וסביבו יושבים יהודים מגודלי זקן ופאות המוצצים את דמו מגופו בצינוריות ארוכות.

ספק אם יש כיום היסטוריון רציני אחד, יהודי או נוצרי, הסבור שיש אמת בעלילות הדם. כלי התקשורת האיטלקיים ביקשו ממספר היסטוריונים מפורסמים לבחון את העדויות החדשות של טואף. "הספר הוא פירוש מחודש, המבוסס על קריאה אישית של אותם מקורות היסטוריים שהיו מוכרים עד כה", כתבה עמיתתו וידידתו של טואף, פרופ' אנה פואה מהאוניברסיטה של רומא, מעל דפי ה"לה רפובליקה". כלומר, העדויות אינן חדשות ומדובר רק בפרשנות סובייקטיבית של המחבר.

"מדובר בספר היסטוריה גרוע", טען פרופ' ג'יקומו טורסקיני במאמר ב"קוריירה דלה סרה". "היעדר תשומת הלב של המחבר מרצף אירועים היסטוריים מפתיע במיוחד, אך יתרה מזו מדהימה אדישותו למחקרים שהתפרסמו במשך 50 השנים האחרונות, והיו אמורים לעמוד במרכז הספר הדן בפולחן הרצח" (מעריב, 12.2.07). נראה שהאמת היא יחסית ושהאמת העתיקה יחסית עוד יותר.

דווקא ההיסטוריונים הנוצרים יצאו במתקפה נחרצת נגד מחקרו של טואף. פרופ' להיסטוריה ומשפט בימי-הביניים באוניברסיטת טרנטו, דיאגו קואליוני, פרסם לפני שנים מחקר ביקורתי על הפרוטוקולים של המשפט שנערך ב-1475 ליהודי טרנטו. "התזה של טואף מעוותת מהבחינה ההיסטורית", כתב קואליוני. "אני חקרתי את הפרוטוקולים. אלה הם טקסטים שלא ניתן להתייחס אליהם כפשוטם, ללא ביקורת, בלתי מדעית, היאה לכמרים הישועים של ימי-הביניים… אני פרסמתי את דו"ח החקירה של החוקר המיוחד שמינה האפיפיור מטעמו, שהיווה כתב הגנה אותנטי על היהודים. איך אפשר לבוא ולהעליל, להוציא דיבה ולהציג זאת כמחקר היסטורי? אני נדהם מהמסקנות של טואף. הצעתי לו לנהוג בזהירות וניסיתי להניאו מלהסתמך על מקורות מפוקפקים מעצם טיבם" (מקור ראשון, 2.3.07).

ואכן, איננו מכירים שום טקס יהודי שיכול להצדיק או לעורר צורך בשימוש בדם של נוצרים. טואף מתאר את מרכזיות הדם במסורת חג הפסח, בעוד שלפי המסורת היהודית יש איסור חמור בתורה לאכול דם של חיות, ולא כל שכן של בני אדם. פולחן הדם היחיד במסורת היהודית המתייחס לבני האדם הוא טקס ברית המילה, שאף הוא מופנה כלפי יהודים בלבד. הייתכן כי יהודים הנוהגים על פי ההלכה האוסרת, הן שפיכות דמים והן שימוש בדם, יהיו כה צמאי דם?!

טואף כותב בספרו שכת יהודית קטנה ושולית שחיה ופעלה במאה ה-15 בצפון איטליה, השתמשה בדם של ילד נוצרי כחלק מתוכנית ריפוי של חולים. אולם, גם אם הדבר נכון הרי שלדברי חוקרים רבים בתחום, מדובר בכת שולית והזויה של יהודים מימי-הביניים, שלא שיקפה ולא ייצגה את כלל היהודים מאותה תקופה. לכן אין מקום להיקש שנעשה בפומבי ממחקרו לעלילות הדם מהן סבלו היהודים קשות, על לא עוול בכפם. גם אם היו רבנים שהתירו להשתמש בדם יבש לצרכים רפואיים (למשל, בעירובו בעשבי מרפא), כמנהגם המקומי של הנוצרים באזור, מכאן ועד לטענה שהיהודים הרגו נוצרים לצרכים פולחניים המרחק גדול.

עלילת הדם עודנה חיה ובועטת

בימים עברו, כאשר חלף יהודי על פניו של הקיסר אדריאנוס ושאל לשלומו, זעם הקיסר ושאל אותו "איך תעז לברך את הקיסר?" והורה להתיז את ראשו. אחריו הגיע יהודי שלמד את הלקח, וחלף על פני אדריאנוס בשתיקה. "הכיצד תעז לעבור על פני הקיסר בלי לברכו?", נטען נגדו וגם הוא הוצא להורג.

בימים מאוחרים יותר, ב-1 במאי 1934, הופיע בגרמניה גיליון מיוחד של "דר שטירמר", ביטאונה האנטישמי של המפלגה הנאצית, ובמרכזו תמונה: ילד גרמני מוטל על שולחן, וסביבו יושבים יהודים מגודלי זקן ופאות המוצצים את דמו מגופו בצינוריות ארוכות.

זו היתה חוליה נוספת בשרשרת הארוכה של עלילות הדם, שראשיתה בנוריץ' שבאנגליה במאה ה-12 ? כשהעלילו על היהודים שקנו ילד נוצרי לפני חג הפסחא, שאבו את דמו וצלבוהו בעינויים קשים, והמשכה על פני אירופה הנוצרית כולה: בטרנטו שבאיטליה ובלה-גווארדיה שבספרד במאה ה-15, בפולין, בהונגריה וביוון, בצרפת וברוסיה, ושוב בגרמניה, במאות ה-17 וה-18, ועד עלילת הדם המפורסמת על בייליס ב-1911 בקייב שבאוקראינה. עלילות דם אלה הופיעו גם בארצות מוסלמיות: בדמשק ב-1840, בביירות ב-1887 ובמצרים ב-1892.

בכולן הוצגו היהודים כמפלצות שטניות מעוררות זוועה, שאחת דתם ? לעלות על מוקד, כמו בימי-הביניים, או להישמד בירי ובגזים, כמו במאות "הנאורות" יותר. מהן החלו הפוגרומים הנוראים במזרח אירופה ובמרכזה. מהן החל השיסוי לחיסולו המוחלט של "הגזע היהודי", באושוויץ וביתר מחנות ההשמדה.

?את רואה שצדקתי כשאמרתי לכן שהיהודים הם רעים ושהם משתמשים בדם של ילדים שלנו לפולחן הדתי שלהם? עכשיו האמת יצאה לאור, ואפילו רב יהודי ופרופסור באוניברסיטה בישראל מאשר בספרו החדש שהיהודים נזקקו לדם של נוצרים?"

עלילת הדם עודנה חיה ובועטת. התמונות המוקרנות תכופות ברשתות הטלוויזיה הבינלאומיות, בתקשורת האלקטרונית והכתובה, של המערב המתקדם ובארצות ערב רבות, מחרידות עוד יותר מזו שהודפסה ב"דר שטירמר" ומציורי הנאצה מימי-הביניים. הגם שמדובר בשוני משמעותי מבחינה גראפית, תכלית התמונות האלה אינה שונה ממה שהיה אצל הקתולים בספרד הנוצרית או אצל הנאצים בגרמניה: "את בני השטן האלה, חלאת המין האנושי, יש למחות מעל פני האדמה!".

לדברי פרופ' דינה פורת, ראש המכון לאנטישמיות וגזענות באוניברסיטת תל אביב, "גלגולה של עלילת הדם בימינו בא לידי ביטוי בעיקר בסדרות טלוויזיה מתוצרת ערבית. סדרה אחת שהיתה בטלוויזיה 'פרש בלי ראש' על הפרוטוקולים של זקני ציון. אחר-כך הופיעה סדרה חמורה ממנה שנקראת 'הגלות' בתחנת 'אל מנאר' ? שם בפירוש יש מעשה בילד שרבנים שוחטים אותו. הוא מתחנן על נפשו והם תופסים אותו עם סכין ? ממש תמונות נוראות. הסדרה הזו שודרה ברחבי העולם למוסלמים והיה מאבק משפטי גדול עד שהופסקה ההקרנה בצרפת. לאחר מכן היתה סדרה מתוצרת איראן שעסקה ביהודים שעוקרים עיניים של ילדים פלסטינים ומשתמשים בהם להשתלה ליהודים אחרים" (Ynet, 14.2.07).

הסתה ברוח זו, המתארת את היהודים כקופים וכחזירים, כערפדים מוצצי דם וכמכורים לפולחני מתים, מתנהלת זה שנים בעיקר בארצות ערב, הן בעיתונות והן בהטפות במסגדים. השוני שבשידורי הטלוויזיה והאינטרנט הוא רק במדיום, שהוא נפוץ יותר ויעיל יותר.

ולא בגלל מעשינו הם מתעמרים בנו, אך כמה צפוי שמופיע על בימת ההיסטוריה חוקר שהוא במקרה גם ישראלי ומהלך אימים בהחזרתנו לחשכת ימי הביניים ? לעלילת הדם הראשונה במאה ה-21.

הנזק כבר נגרם

בינתיים נודע כי בשל הביקורת הרבה, החליט טואף לעצור את פרסום הספר ולהעביר את ההכנסות ממכירת 3,000 העותקים של המהדורה הראשונה ל"ליגה נגד השמצה". אקט שבא מאוחר מדי וספק אם מתקן את הנזק שכבר נגרם. באינטרנט כבר מרננים שונאי ישראל בכל אתר ואתר. גם תרומת הרווחים ל"ליגה" נראית פתטית.

שתי דוגמאות מוחשיות לנזק שכבר נגרם ליהודי אירופה תוארו לאחרונה:

(א) ד"ר מרדכי פרידמן מחיפה מספר על שיחה שקיים בסעודת פורים עם עולה חדשה, שעלתה לבדה מאוקראינה והתגיירה בישראל, בניגוד לרצונה של אמה הנוצרייה האדוקה שממשיכה להתגורר בעיירה נידחת שם. בתה של אותה עולה, החיה גם היא באוקראינה, סיפרה לה שהסבתא קראה לה בדחיפות ואמרה: "את רואה שצדקתי כשאמרתי לכן שהיהודים הם רעים ושהם משתמשים בדם של ילדים שלנו לפולחן הדתי שלהם? עכשיו האמת יצאה לאור, ואפילו רב יהודי ופרופסור באוניברסיטה בישראל מאשר בספרו החדש שהיהודים נזקקו לדם של נוצרים, ואמא שלך עוד התגיירה". הבת הנבוכה והנדהמת שאלה את אמה הגיורת שבישראל: "אמא, תגידי לי מה אשיב לסבתא? היא באמת צודקת?".

נראה שמחקרו של טואף כבר עשה לו כנפיים, ובעולם הנוצרי כבר עושים שימוש בדבריו. הם כבר הגיעו לעיירות נידחות באוקראינה, למרות שהספר טרם תורגם לרוסית. "האם מתאר טואף את היקף הנזק שכבר גרם לעמנו?!", שואל פרידמן (הארץ, 7.3.07).

(ב) דבורה פאיט, בעבר ראש הפדרציה איטליה-ישראל, מתקשה להפנים את הזעזוע ולקלוט את מימדי הנזק ארוך הטווח שנגרמו ליהודי איטליה ואירופה, על ידי "המחקר המלומד" של טואף. "ראיתי ושמעתי", היא מעידה בעיתון הצופה (11.3.07), "את הייאוש והפחד שחשים היהודים האיטלקים, ואת זעמם, על כי דווקא אחד מהם בחר לנבור במדמנה ולהעלות משם רוחות שנאה מהעבר, שכה הרבה יהודים אומללים שילמו עליהן בחייהם. בעבור יהודי אירופה לא מדובר בקוריוז משעשע על פרופסור שדעתו השתבשה. אני וחברי הפעילים למען היהודים עמלנו במשך עשרות שנים ללא לאות בבתי הספר, במועדונים ובאוניברסיטאות כדי לשכנע את מאזינינו לגבי חפותם של היהודים מהאשמה המזוויעה של עלילות הדם. כששמעתי על מעשהו של טואף, גאה בי זעם אין-אונים: עשרות שנים של עבודה מאומצת, כל כך הרבה עמל של פעילים בני דתות שונים ? ירד לטמיון. הודות לטואף, צריך להתחיל הכול מחדש.

"מה יכול להביא יהודי, בעל תואר רב, בן של הרב הראשי לאיטליה, לכתוב דבר כזה? הוא מספר שעמל על ספרו שבע שנים, ואני תוהה: שבע שנים, ואף פעם לא חלפה במוחו המחשבה שהספר יצית וילבה את האנטישמיות שעודנה לוחשת תחת האפר?".

נוסח זה של המאמר פרי עטו של אורי פז, פורסם בעברית בגיליון 86 (ניסן, תשס"ז) של כתב העת "עת לחשוב" ובמגזין "אלף" בשפה הרוסית
נוסח מוקדם של המאמר פורסם בעיתון "הארץ" (20.2.07, ב' באדר תשס"ז)

ימי הפורים הם עדות להופעת האנטישמיות בתולדות עם ישראל. הפרנויה האנטישמית והסכנה הכרוכה בה באים לידי ביטוי ב"שבת זכור" ובתענית אסתר שלפני פורים. החג עצמו מבטא את שמחת ההצלה, הישועה והעמידה נגד האויב; אויב המסומל במסורת ובפולקלור בדמותו של המן הרשע. השנאה להמן הרשע מבטאת את שנאת השנאה, תופעה מובנת ולדעתי במידה מסוימת ? חיובית.

מה בין האשמה בפוגרום לשנאה עצמית?

ויכוח פוליטי נוקב התעורר לאחרונה סביב השאלה המוסרית הזאת. "בשם ובמלכות, ברשות ובסמכות, מתגוללים יהודי המגילה על שונאיהם ? אנשים, נשים וטף ? נוקמים בהם והורגים כ-75 אלף בני אדם", כתב מנהיג מרצ לשעבר יוסי שריד (בין שתי מגילות, "הארץ", 13.3.06). שריד מתיימר להגדיר זאת לא פחות מ"פוגרום".

"…ולאחר שהיהודים מכים באויביהם 'מכת חרב והרג ואובדן', ולאחר שהם 'עושים בשונאיהם כרצונם', הם הורגים את עשרת בני המן בן המדתא צורר היהודים ? מפרשנדתא ועד ויזתא. ממתי, בעוונותינו, אנחנו פוקדים עוון אב על בניו? מה אנחנו יודעים על בני המן שמצדיק את הוצאתם להורג?", תמה שריד.

בנושא הזה לפחות, יש הסכמה מלאה בין שריד למנהיגת מרצ שקדמה לו, שולמית אלוני. "זה חג גועלי", אומרת אלוני בראיון ל"הארץ" (2.3.07). "כל העסק הזה עם הנקמה ? הרי לא פגעו ביהודים. כל השמחה היא שהיהודים יכלו סוף-סוף להרוג בגויים".

השקפה דומה הביע לאחרונה איש התקשורת יאיר לפיד: "הייתי מחסיר את פורים (מלוח השנה היהודי). הסיפור שבו נכשלת קונספירציה אנטי-יהודית בזכות העובדה שמישהו דוחף את אחייניתו הבתולה למיטתו של מלך נואף, ובזכות זאת מקבלים היהודים אישור לבצע רצח עם ב-70 אלף בני אדם ואז משתכרים מרוב שמחה, לא מוסיף לנו יותר מדי כבוד. ליבי-ליבי לווייזתא, מה כבר יצא לנו מזה שתלינו ילד בן שש?" (Ynet, 4.2.07).

שותפו של שריד לממשלת ברק, השר לשעבר שלמה בניזרי מש"ס, מיהר להגיב במכתב למערכת (לחגוג בששון ובשמחה, "הארץ", 15.3.06):

"יוסי שריד מתהדר בהיותו מחנך ורבים אף חלקו לו שבחים על תפקודו במשרד החינוך. אבל למרות זאת, פעמים רבות אנשים כמוהו שוכחים מאין באו, לאיזה עם הם משתייכים והם הופכים את הנרדף לרודף ואת הרודף לנרדף.

"הביאו לפני מדבריו של שריד בגנות מרדכי היהודי, אסתר המלכה והעם היהודי, שעשו 'פוגרום', כדבריו, באויביהם. על שנאה עצמית שמעתי בחיי, אבל כזאת?

"העם היהודי, נרדף על ידי המן ואחשורוש, שבהחלטה של רגע החליטו להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד. ואז, בהשתדלות של מרדכי ואסתר ובעזרת ה' יתברך, אירע המהפך של 'ונהפוך הוא', אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. קמו היהודים ביום שיועד לרצוח אותם, ביום שיועד להתרחש בו הפוגרום הגדול ביותר בהיסטוריה בכלל ובהיסטוריה של העם היהודי בפרט, והרגו את אלה שעמדו לרצוח אותם.

"האם להגנה עצמית זו ייקרא פוגרום של יהודים בגויים? האם להרג עשרת בני המן, שלדברי חז"ל היו בעלי שטנה נגד עם ישראל והרעו לאבותינו כאביהם, ייקרא 'פוקד עוון אבות'? האם שריד רוצה לשפוט את אבותינו מנקודת מבט של יהודי החי בחופש בארצו והוא בעל צבא חזק ואינו מאוים על ידי כל יושבי כדור הארץ לרוצחו נפש?

"על צורת התבטאות כזאת כבר אמרו חז"ל: 'המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים'….".

על דבריו אלה של הרב בניזרי ניתן להוסיף שתי הארות במאמר מוסגר:

ראשית, חשיבותו של נס הצלת היהודים בחג הפורים לדורות כה הרת גורל היסטורית עד כי קבע הרמב"ם שכל ספרי הנביאים וכל הכתובים בתנ"ך עתידים להתבטל לעתיד לבוא (בימות המשיח), חוץ ממגילת אסתר, "והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות תורה שבעל-פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל, שנאמר: 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעינו', ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'".

שנית, עמידת היהודים על נפשם מאויביהם בשושן ובשאר מדינות המלך, שהרגו בשונאיהם שבעים וחמישה אלף איש, "ובביזה לא שלחו את ידם". זאת, חרף רשותו המפורשת של המלך אחשוורוש: "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז". כך נהגו היהודים גם בשושן כשהרגו שמונה מאות איש, "ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ח, יא; ט י, טו-טז). שלוש פעמים חוזרת מגילת אסתר על ההכרזה "ובבזה לא שלחו את ידם", משום שלא האינטרסים האנוכיים עמדו לנגד עיניהם של הלוחמים היהודים באויביהם, כי אם הצלת העם וכבודו.

המוסר כמשת"פ של הרשע

"זה עתה חזרתי מביקור ברומא, שבה עמדתי לפני שער טיטוס", מספר פרופ' שלום רוזנברג, ראש החוג למחשבת ישראל ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, "וברקע הקוליסאום וחורבות הפורום, השער שבו האלילים חגגו את ניצחונם. גם לאחר אלפיים שנה אינני יכול למחוק את זעמי על האימפריה שהחריבה את ביתי והגלתה את אבותיי. כדי לחוות רגשות מעין אלה, לא הייתי צריך להרחיק נדוד בעידני ההיסטוריה. השואה והנאציזם קרובים אלינו הרבה יותר. זכר הגיהינום חי איתנו היום, אף אם נרצה להתעלם ממטעני התופת האורבים לפתחנו".

ואכן, עידני החושך מלמדים שאמנם "הכול שווים", אך דמו של הרוצח אדום פחות והאדם שיימצא במחתרת, "אין לו דמים". אין זו הבחנה בין יהודי לגוי, אלא בין רוצח לחף מפשע, בין מפלצת לקורבן, בין טוב לרע. את הרשע עלינו לשנוא. ונראה כי נטעה אם לא נרשה את ביטוי האמוציה היסודית הזאת ונקבור אותה מתחת לאבק של הבל הומניסטי שלא במקומו. שהרי המוסר נהפך מתוך כך למשת"פ של הרשע.

"אין מצפים מאדם להתייחס לחיי זולתו בדיוק כשם שהוא מתייחס לחייו שלו", מסביר פרופ' דוד נבון מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל. "שום קוד אתי לא יצלח, אלא אם יכיר שבענייני קיום, האדם קרוב אצל עצמו. לכן אין האתיקה דורשת הקרבה ומסתפקת בהצבת סייגים לפעולותיו של אדם המגן על עצמו" ("בין אתיקה ליפי נפש", ידיעות אחרונות, 10.8.06).

בהקשר זה סבור פרופ' רוזנברג ש"האתיקה יכולה להטיף לנו אידיאלים ולדרוש על מוסריות אידיאלית מראש ההר, כשהיא מוקפת מלאכים טהורים וצחים כשלג. אולם חייבים אנו לשנן גם אתיקה אחרת, אתיקה שבדיעבד, ריאלית יותר, שמביאה בחשבון את האילוצים שבסיטואציה. אתיקה שבה האפור מרובה על הברירות והבהירות של הלבן והשחור. אתיקה שאין בה האסתטיקה של האידיאלים המרוממים את הנפש, אך המשחיתים לפעמים, באופן פרדוקסלי, את המציאות".

כך שתגובותינו העכשוויות לסיטואציות ההיסטוריות, שלעולם אינן חוזרות על עצמן במדויק, צריכה להביא בחשבון את הדיאלקטיקה ההכרחית שבהן נתון האדם והתגובה הנכונה כלפי האויב שלו. עלינו להיזהר מפונדמנטליזם אווילי, המאבן את הכתוב, אך גם להישמר מללכת שולל אחרי האידיאלים האסתטיים היורדים אלינו מהר גבוה, שפסגתו מתנשאת מעבר לאטמוספרה של המציאות ההיסטורית.

פורים שמח לכל בית ישראל.

פורסם לראשונה באתר פאזל.

אין לו ליום תשעה באב יחסי ציבור טובים. בעוד שמועדי ישראל האחרים זוכים להתייחסות רבה, ואף יהודים הרחוקים משמירת מצוות על פי כללי ההלכה מציינים אותם במידה כזו או אחרת, תשעה באב זוכה להזנחה ציבורית ניכרת. סקר של "מרכז גוטמן" על שמירת הדת והמסורת גילה ש-‏90% מאזרחי ישראל היהודים משתתפים בסדר פסח מסורתי, 71% מדליקים נרות בחנוכה, ואף את חג הפורים חוגגים 53% מהיהודים המתגוררים בישראל. מספרם של אוכלי המצות בפסח, הסופגניות בחנוכה ואוזני המן בפורים ? גדול בוודאי עוד בהרבה.

אך כמה אנשים צמים בתשעה באב? ואיזה אחוז מכלל האוכלוסייה מציינים אותו בדרך כזו או אחרת? שאלות אלה הסקר כלל לא התיימר לבדוק. איתרע מזלו של תשעה באב והוא חל בעיצומה של חופשת הקיץ הגדולה, וכך אפילו מוסדות החינוך ? המעניקים תשומת לב לכל חג ומועד הנקרה בדרכם ? חגים מעליו ולא טורחים להתעכב וללמד על משמעותו.

ובכלל, למי יש חשק להתעכב בעיצומם של ימי הקיץ על משמעויותיו של יום שכולו תוגה ויגון? האם אין לנו מספיק צרות בהווה שאנו נדרשים עוד לשקוע בצרות העבר? האם אין לנו מלוא החופן בעיות אזוריות ועולמיות שעלינו להיתפס באובססיביות עיקשת דווקא לגחמה הדתית של זיקה למקדש? בשאלות אלה נעוצים הכשלים, שבעקבותיהם יהודים טובים משילים מעליהם את עול המועד הזה, ומעדיפים לעבור חיש מהר את תשעת הימים מבלי להרגיש ולהתרגש. וכך רק מעטים קשורים היום להוויית בית המקדש של פעם.

גם ההתעקשות לאכוף את חוק סגירת בתי הקפה והמסעדות בליל תשעה באב אינה מקרבת כמעט איש אל תכני היום הזה. הניסיונות הללו אמנם מובנים בפשטותם ? מי שאינו מסוגל להתאפק ערב אחד בשנה, ומתעקש לענג בפומבי המון אדם בפאבים ובמסעדות דווקא בליל תשעה באב, רומס ברגל גסה רגשות של ציבור גדול. אך האדישות למשמעותו של יום הזיכרון ההיסטורי לחורבן הארץ, עלולה להתפתח לניכור של ממש מצד מי שאינם מבינים את משמעותו.

הצטברות של משמעויות אקטואליות

ההתעלמות מתשעה באב היא, למרבה הצער, נחלת רבים, שתוהים בינם לבין עצמם מה להם כמי שחיים כיום במדינה יהודית ריבונית ולאבל על חורבן ירושלים ובית המקדש שאירע לפני 1936 שנים. "איזה מין יחס למדינה מבטאים אנשים שיושבים ביום הזה על הרצפה ומורידים את נעליהם, כאילו החורבן והגלות עדיין בעיצומם?", הם שואלים.

מקור הכשל הוא כנראה באובדן הזיכרון ההיסטורי הקיבוצי שלנו. המנטליות הישראלית חיה את ההווה. אחת התכונות הדומיננטיות שלנו היא שאנחנו חסרי סבלנות, הרוצים תוצאות מיידיות. וממילא הוויית המקדש המרוחקת כל כך נתפשת כביזארית וארכאית. וכבר אמר מי שאמר כי "להיות יהודי מבוסס על זיכרון, ולהיות ישראלי מבוסס על שכחה". ההיסטוריה פורחת מראשיהם של האנשים.

מאז קום המדינה נחשב תשעה באב למועד היהודי האנכרוניסטי ביותר בלוח השנה ? כזה שישראלי חילוני לא חש בדרך כלל זיקה אליו, וייתכן שגם ישראלים דתיים רבים קיימוהו רק כמצוות אנשים מלומדה. והנה מקבל היום הזה משמעויות אקטואליות חדשות עבור תושבי ישראל.

תחושת החורבן השוררת בימים אלה בארץ נובעת מהצטברות של אירועים המתרחשים בו-זמנית: האיום הביטחוני המתמשך שהחריף בצפון ערב צום י"ז בתמוז הפותח את שלושת השבועות של מנהגי אבלות על חורבן הבית, איומי ההשמדה של איראן לצד התחמשותה הגרעינית, בידוד מדיני גובר והולך (שאותו מסמלים החלטות האו"ם וגינויים באמצעי התקשורת הזרים על המתחולל בדרום לבנון) וסכנת חורבן מבית בין הגורמים הפנים-ישראלים ביחסי יהודים מול ערבים בתגובה למלחמה עם חיזבאללה.

המטפורה של "סיר נפוח ופניו מפנה צפונה" והמשכה "מצפון תפתח הרעה" נקראת בבתי הכנסת בשבת האחרונה. המקור בירמיהו פרק א', הנצמד לפרשת פנחס, חל רק כשזאת יוצאת בשבת של בין המצרים ? ולמרבה הפלא, זה מה שקרה השנה ב-15 ביולי.

הנביא ירמיהו התכוון בזמנו לבבלים ולכניסה הצפונית לעיר דוד, שדרכה אפשר היה לחדור לירושלים של אז, בהעדר ההגנה הטבעית של נחל קדרון. מטבע הלשון, מתאים מאוד לחיזבאללה, אויב שבא מהצפון שנטשנו, במטרה מוצהרת להרוס את ארצנו ולהשמיד אותנו.

פרשת "ואתחנן" מרגשת אף היא בעיתוי קריאתה. הפרשה נקראת תמיד לאחר צום תשעה באב, שהוא יום האבל החמור בלוח העברי. בקריאתה יש משום פרימת העצב הגדול, ואחריה נקראת ההפטרה מישעיהו פרק מ', "נחמו נחמו עמי".

אלמלא אובדן הריבונות והחירות

מהי אפוא משמעותו האמיתית של תשעה באב בזמננו? והאם יש מקום להציב חלופה לא-דתית לתשעה באב? המוקד של סיפור תשעה באב צריך להתרכז באובדן הריבונות והחירות היהודית, ובעיקר תחילתה של תקופת הגלות הארוכה של העם היהודי. שכן אלמלא הגלות הזאת, שבה הורחקנו מעל אדמתנו, גלינו מארצנו, סבלנו, נרדפנו, נשרפנו חיים, דוכאנו ונרצחנו; אלמלא הגלות הזאת, שבאה בעקבות חורבן בית המקדש, ההיסטוריה שלנו כעם ישראלי יכולה היתה להיות שונה לחלוטין.

היה זה חיים ארלוזורוב, מהבולטים במנהיגי תנועת הפועלים, שכתב כי "תשעה באב הוא יום האבל הגדול ביותר של האומה, יום אזכרת הנשמות של גורלו". ברל כצנלסון הדגיש כי "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו. (…) לא היו קמים לנו לא הס, ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדאו. (…) יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול ליצור את 'מגילת האש'."

אמנם נכון שכל מה שהציוני היה יכול לייחל לו ? מדינה יהודית דמוקרטית, עצמאית וריבונית, שיבת ציון וחוק השבות, צבא חזק, ממסד אקדמי ומדעי מפואר ומדינה מערבית ? כבר קיים. אולם, הגלות לא ממש הסתיימה. שכן הגלות אינה נפתרת על ידי עצמאות מדינית בלבד. כי תיתכן גלות גם בשעה של עצמאות מדינית. הגלות ? בעומקה ובמהותה ? הינה גלותו של הפרט או של השבט: מעצמו, ממהותו, ממצבו הרוחני הנכון, מטבעו, מהקשריו.

מועד להגדרה עצמית מחודשת

המסורת היהודית תולה את חורבן הבית השני במלחמת אזרחים. רק בשנים האחרונות נעשו ניסיונות של חילונים להעמיד במרכזו של תשעה באב את החשש ממלחמת אחים. מכאן נולדו כל המפגשים הפומביים בין חילונים לדתיים בימים אלה.

ישראל של שנות האלפיים שקועה עד צוואר במחלוקות קוטביות, המאיימות לקרוע לגזרים את החברה הישראלית. תשעה באב הוא מועד ראוי הן להגדרה מחודשת של המכנה המשותף והן לבירור השאלה כיצד ניתן לשמור על המרקם היהודי-הישראלי בשלמותו, ובאילו מנגנוני הכרעה אפשר להשתמש כדי שלא ניקלע שוב למצבי משבר, כמו: רצח ראש הממשלה יצחק רבין או רצח ד"ר יעקב דה-האן.

פורסם לראשונה במדור "דעות" של אתר אומדיה

"חבל שאין לחתולים זכות בחירה", אמר אברהם פורז ממפלגת "חץ", של פורשי "שינוי", אחרי שהצביע ביום הבחירות ולא ידע כמה צדק ביחס לתוצאות הבחירות שקיבלה מפלגתו.
מבלי להקטין מכשלונו החרוץ של הליכוד בבחירות 2006, דומה כי את התבוסה המבישה ביותר נחלה דווקא מפלגת "שינוי" החילונית. המפלגה שהיתה למפץ הגדול של הבחירות הקודמות, התאדתה בן לילה בבחירות הנוכחיות. 15 המנדטים לה זכתה המפלגה בבחירות לכנסת ה-16, הפכו בבחירות האלה לאפס מאופס. כ-4,000 מצביעים בלבד מכל רחבי הארץ בחרו הפעם להניח את קולם על קרן הצבי שלה, ו-13,000 בסך-הכול, אם נצרף יחד את קולות מפלגת הבת ? "חץ".

זו תופעה שלא הייתה כמוה במדינת ישראל, תבוסה חסרת תקדים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. היו בעבר מפלגות פוליטיות שנעלמו במשך השנים, אולם מעולם לא היתה מפלגה שבבחירות שהתקיימו אך לפני שלוש שנים הגיעה ל-15 מנדטים והפכה לכוח פוליטי משפיע ובבחירות הללו נעלמה כאילו לא היתה. מה גרם למפלתה של שינוי, בניגוד לציפיות הגדולות?
 
מפלתה של שינוי טמונה, ככל הנראה, בהצלחתה להמריא. הבה וניזכר מה הביא את שינוי למקום בו הייתה רוב ימיה של הכנסת ה-16. מסע הפרסום של שינוי בבחירות התהילה ההן, התרכזו סביב מעמד הביניים שהתקרב לשחיקה כלכלית והחליט ליטול את גורלו לידיו. בנוסף, ישראל של 2003 כועסת על הפלשתינים הרוצחים בנו ועל החרדים שמקבלים מאיתנו.

בתוך האווירה העכורה הזאת, הרכש החדש והקולני של מפלגת "שינוי", העיתונאי הוותיק והמקושר יוסף (טומי) לפיד, עומד בראשה ומוביל אותה אחריו. כישוריו הרטוריים של לפיד לא הכזיבו והוא הצליח לגעת לציבור החילוני במקומות שכאבו לו. לפיד סחף אחריו תנועת המונים, בעזרתה הוביל 15 מושבים לכנסת ולכיסאות בממשלה.
מנקודה זו, לפיד הצליח בגדול, הוא אולי הפוליטיקאי היחיד בעשור האחרון שלא רק עשה משהו לקידום היעדים שהציב, אלא גם הגשים חלק מהם. תמיכתו בתוכנית הכלכלית הניאו-ליברלית של בנימין נתניהו וברפורמות הכרוכות בה, הוציאה את מעמד הביניים מהמשבר בו שרה לקראת הבחירות לכנסת ה-16. הפחד שהטיל צלו הענק של לפיד עם אחוז המנדטים הגבוה שלו על חברי הכנסת החרדים, הביא אותם להתרסנות בתשוקותיהם.

מצד אחר, לפיד הפר ברגל גסה את ההבטחה שנתן לבוחריו כי לא ישב עם החרדים בממשלה, והתיישב עם מפלגת יהדות התורה (ג') החרדית בממשלת שרון. הוא אמנם אמר אז שג' זה לא ש"ס, אבל הישיבה בצוותא קרתה. כאן החלה השחיקה באמון הציבור של בוחרי "שינוי" בנבחריו: כמו לכל פוליטיקאי ממוצע, נראה היה לעין כל כיצד מנעמי כיסאות הממשלה קסמו להם. גם במחיר העשייה המובטחת, שינוי הציבה לעצמה מספר יעדים אזרחיים נוספים, שגם בהשגתם היא נכשלה כישלון מביש. אם זה בהיעדר חקיקת חוק "ברית הנישואים" (נישואין אזרחיים), חוק המאפשר תחבורה ציבורית בשבת, "גיוס לכל" והקהילה ההומו-לסבית שלא מקבלת תקצוב מהמדינה. ואם שינוי נכשלו בשינוי המצב האזרחי בישראל, מה יאמרו אזובי הקיר?
נוספה על כך, פרשיית השחיתות שהיתה עם יוסי פריצקי ופורז. פרשייה שהעידה כלפי חוץ על היעדרו של ניקיון כפיים שלטוני אותו חרתה שינוי על דגלה במערכת הבחירות הקודמת. הח"כים והשרים של "שינוי" הפכו לעיני הציבור לעוד מפלגה "מושחתת", כפי שנתפשות רוב המפלגות בישראל.

במבט לאחור, כיום כבר ידוע שבשינוי שכנעו הרבה אנשים וזרעו רעל ושנאה. הם ציירו את הדתיים ככאלה שחולבים בכוח את עוצמתה הכלכלית של המדינה ומחלישים אותה. הם ציירו את העניים המובטלים והאמהות החד-הוריות כטפלים וכפרזיטים, שחיים על חשבון משלם המיסים, שקורס בעצמו תחת הנטל. ואילו את עצמם הם ציירו בצבעים נאורים, מתקדמים ודמוקרטיים. הנאורות שלהם התמקדה בזכויות של המיליה שלהם בלבד ("אין רעבים בארץ הזאת", הצהיר אז פורז באטימותו).
ואת השנאה שזרעו ברחובות, זרעו גם במפלגתם. הם היו בטוחים שאי-אפשר בלעדיהם. הם לא שמו לב, או שאולי פשוט לא הקשיבו, שהציבור מאס בהם.
כל מי שראה אותם בשנים האחרונות מסתובבים זחוחים בין אולפני הטלוויזיה, ראה אנשים אטומים שכבשו את הארץ, לקחו את העניינים לידיהם, ושלטו ביד רמה בכלכלה של העשירים ובחברי מפלגתם הכנועים מראש לטומי לפיד הבמאי ואברהם פורז המפיק.
ואז באה המפלה הגדולה בבחירות הפנימיות במפלגה. לפיד ופורז הודחו מהשורות הראשונות ורון לוונטל וחבורתו כבשו את הפסגה. חבורת לפיד הקימה לה את "חץ" האלטרנטיבית ל"שינוי", רק שלא ברור בדיוק במה שונות היו פניה.

שינוי הצליחה ונכשלה בעת ובעונה אחת. היא מילאה מעט את המצוקה שהובילה לעלייתה. היא מפלגה שלא היה לה כל מסר חיובי לציבור ? אלא בעיקר מסר שהתבסס על שנאה והסתה נגד יהדות שומרי המצוות. הצלחתה הגדולה של "שינוי" בבחירות הקודמות הייתה אות של קלון לחברה הישראלית. תבוסתה המוחצת והמבישה בבחירות הללו, היא בגדר תיקון חברתי. היטיבה לבטא זאת הח"כית הטרייה של מפלגת "העבודה" שלי יחימוביץ', לעברו של טומי לפיד במהדורת הבחירות של ערוץ 2: "לא צריך להיות זולל חרדים לתיאבון, בשביל לייצג את האינטרסים החילוניים".
"שינוי" נמצאת כיום בפח האשפה של ההיסטוריה. נותר רק לקוות שהפעם הח"כים החרדים (ש"ס ו-ג') יכלכלו צעדיהם בסבירות, יפסיקו להתנשא וישכילו שלא לערוך הנשמה מלאכותית ל"שינוי" שנפחה את נשמתה לנגד עינינו.

מאמר זה התפרסם לראשונה באתר הבית של אורי פז, פאזל