איש המרתון
מאת: ירון גונן
הציבור הישראלי מואס יותר מתמיד בעסקנות הפוליטית. הססמאות בגנות השחיתות הציבורית בקרב נבחרי העם נשמעו מאז ומעולם, אך נדמה כי עתה קולן רם יותר, והן מגובות במספרים מבהילים של כמויות החקירות המתבצעות כנגד חברי כנסת מכהנים ובהצהרתו החד משמעית של יו"ר הכנסת, כי "לא תהיה תפארתנו על הכנסת הזאת".
הכוכבים החדשים שהצטרפו לרשימות המפלגות לכנסת כגון אוריאל רייכמן, שלי יחימוביץ' ואלי מויאל הם ברכה אמיתית. מועמדים טריים אלו לכנסת ה-17 נותנים תקווה. אילו הם אנשי מעשה עם רקורד מוכח של עשייה והצלחה ובכוחם להחזיר, ולוּ במעט, את האמון של הציבור למערכת הפוליטית. ברם, הצטרפותם למירוץ אינה מספיקה. כמו שרשרת הניכרת בחוליה החלשה ביותר שלה, כך ניכרים הפוליטיקאים במעשׂם לאחר הפסד. אם הפסד יגרום למועמדים לבחור בדרכם של אהוד ברק, בנימין נתניהו ועמרם מצנע ויפרשו לאחר קרירה פוליטית קצרה במיוחד, אז תודה רבה, שבו בבית, לא רוצים אתכם.
מועמד לכנסת צריך להבין שתרומתו למדינה מתבטאת לא רק בהיותו שר או חבר קבינט. ישיבה באופוזיציה חשובה לא פחות, אם לא יותר. "נבחר ציבור" היא שליחות, לא עבודה. ריצת מרתון היא לא רק ססמה.

קפיצה משולשת
מאת: ניב ליליאן
מי שהוכיח כי המקצוע האתלטי המתאים לו הוא לא ריצת מרתון כי אם קפיצה משולשת, הוא שאול מופז. אם הזדקקנו לתזכורת לפוליטיקה המאוסה, לסחי הביבים אשר משתולל בבית המחוקקים שלנו, הרי שרב אלוף (במיל'? מתי האיש הזה הספיק לעשות מילואים? ) שאול מופז סיפק לנו אותה. אחרי תקופה שבה התחלפה תחושת הדחי בסוג של תקווה חדשה לפוליטיקה אמיתית, כזו שמבוססת על אידיאולוגיות ואנשים עם עיניים נוצצות או לפחות פרגמטיות ורצון לעשייה מדינית מתוך תחושת שליחות , בא ההוא עם העיניים הזולגות ? והביא גם אותנו לכדי דמעות של זעם. אין גבול לניצול? לעזות המצח? לשקרים ולהונאה? לאופורטוניזם המטונף?

ברור לכולם כי האיש מתקשה להשלים עם הרעיון כי יפסיק להיות שר בטחון, רמטכ"ל העל הנושף תדיר בעורפו של הקיים. מן הראוי היה ששאול מופז, שדרכו בפוליטיקה סגתה בשושנים שפוזרו לרגליו על ידי אריאל שרון, ילמד בדרך הקשה מהי פוליטיקה. יכנס נא למקפיא הפוליטי, יתקרר בצינת ספסלי האופוזיציה ומצידי גם שילך "לעשות לביתו" ובלבד שלא ימשיך להתחמם בכורסת העור שבלשכת שר הבטחון, שלא נצטרך לשמוע את הצהרותיו הדו-פרצופיות, המשתנות בהתאם למשב הרוח. כמו אהוד ברק וגרוע ממנו שבעתיים, מי שהוכיח אומץ לב בקרב מול פני האוייב, נגלה בפנינו כנמושה פוליטית מהסוג הגרוע ביותר.

וכיון ששאול מופז עבר לעבר מי שנראה בעת כתיבת שורות אלה כצד המנצח, מציע אני אף עונש ראוי ומבחן מעש לאחר הבחירות: להעניק לו תיק זוטר. שיואיל בטובו לעזוב את הבטחוניזם בו עסק כל חייו הבוגרים, יפשיל שרווליו ויצלול לעומקן של הבעיות החברתיות והכלכליות שבאמת טורדות את ישראל. שיתמודד עם קליטת עלייה, שישבור ראשו כיצד למגר את האלימות, שיכריע בסוגיות דת וזהות יהודית כשר הפנים, שינסה להגביר את התיירות. הגיעה שעתו של החייל המהולל להפגין יכולות בזירת ההתמודדות המציאותית איתה אזרחים מהשורה מתמודדים בקושי רב מדי יום. קוראים לה ? האזרחות.

כוכבים למרחקים קצרים
מאת: ניב ליליאן
כוכבים לרגע, צעירים, נוצצים, בהירים ומהירי דעוך. זהו התוצר העיקרי אותו מטפחת בעקביות התקשורת הישראלית. לכאורה אין בכך כל פגם. כל חברה זקוקה לגיבורים, לידוענים, לאנשים אותם ניתן להעריץ. אבל רק לכאורה. בפועל, הפגמים רבים מספור. אולי הייתי מלין פחות אם גיבורי התרבות שלנו היו יוצרים חסרי פשרות, אתלטים מרחיקי עוף או מדענים דגולים. אך הם אינם כאלה. מודלי ההערצה שלנו הן דוגמניות, שחקנים וזמרים שהם תוצרים מסחריים של מכונות הפקה משומנות היטב. אני מקבל זאת כסוג של אסקפיזם, רעה חולה שיש לחיות עימה ולנסות לתקנה בשוליים. אך קצפי יוצא בעיקר על הגיל הממוצע שבו מטפחת התקשורת את אותם גיבורי תרבות נבובים ועל התוצאות ההרסניות שיש לדבר על הנוער, החברה ושוק העבודה. לא מזמן התפרסמה באחד העיתונים הגדולים כתבה כי השוק המחוזר והנחשק ביותר בקרב הפרסומאים הוא הגילאים 21-28. הם נחשבים כמובילי דיעה, קובעי תרבות וטעם. ומה על כל אלה שגילם צפונה מכך והם מרבית אוכלוסיית ישראל? הם זקנים ומן הראוי שיושלכו לפח האשפה. ברם, הבעייה לא מתחילה בגילאי העשרים בהם אותם כוכבים כבר זוהרים במלוא עוזם מעל מרקע הכסף, אלא בגילאים בהם התקשורת מטפחת אותם: גילאי עשרה. הנה הסיבה האמיתית שלשמה הלאתי אתכם בהקדמה הארוכה. השבוע, בדוכן העיתונים צדה את עיני כותרת נחרצת בזו הלשון: ?הכי יפה בארץ". עצרתי ובחנתי את עמוד השער, שכן האוכל לפספס פרט חשוב כמו שמה של האישה הכי יפה בארץ?
השער היה שייך למגזין האסקיפיזם הפופולרי, הלוא הוא "רייטינג". הנערה המרוחה עליו הייתה הדוגמנית אסתי גינזבורג – ?עוד לא בת 16? כלשון השבועון. אין זו הפעם הראשונה. זוכר אני בודאות גיליון "רייטינג" אחר בו נמרחה על השער דוגמנית/שחקנית בת 15. אין הטרוניה שלי יוצאת על המגזין, שכן כלי תקשורת כמו "רייטינג" ניזון מסיקור וטיפוח אלילים כגון אלה. אני זועם על החברה והממסד (בעיקר צידו המסחרי) שמאפשרים לשווק נערות צעירות כאובייקטים מיניים (ואל תאמרו לי שהדבר לא קשור קשר הדוק לריבוי מקרי האונס), שגורמים לילדות בנות 12 לשאוף להיות דוגמניות ולפתח הפרעות אכילה כבר בשער בגרותן כשמאחוריהן הורים מסוממים בשקר המדיה, לשוק עבודה רחב (כן, גם דוגמניות וכוכבי טלוויזיה עובדים, בסופו של יום) שבו גיל שלושים ומשהו הוא כבר גיל שיש לשקול בו הרהורי פרישה או הסבה מקצועית. בטוחני כי מניתי רק חלק מהרעות החולות הנובעות מהשיטה.

החברה הרסה ? החברה תתקן. כיצד? בקלות. באמצעות הזרוע המחוקקת, הלוא היא כנסת ישראל, יש לחוקק חוק פשוט: חוק האוסר שימוש בקטינים לצורך פרסום מוצר מסחרי, מלבד שורה מוגדרת וצרה של יוצאים מהכלל (כך למשל, אינני מצפה כי בגירים ידגמנו בגדי פעוטות). מייד יקפצו כל מגלגלי העיניים ויטענו כי מדובר בהגבלה של חופש הביטוי המסחרי והפרה של חופש העיסוק. לאלה אענה: אין זו פעם ראשונה שהמחוקק מגביל את חופש הביטוי המסחרי (פרסומת של מוצרי טבק לנוער, למשל) או את חופש העיסוק לתכלית ראוייה. לטעמי, אין תכלית ראוייה מזו. הגבלה בחוק של שימוש בקטינים לצורך פרסום מסחרי כליל, תוציא את העוקץ ממחול השדים התקשורתי הסובב לוליטות בהתהוות.

משעה שלא יעשה שימוש בקטינות פתייניות למכירת מוצרים משרוך נעל ועד מכונית, ייעלם הצורך היח"צני לדחוף אותן למדורי הרכילות, לשלוח אותן לתוכניות אירוח ולמרוח אותן על שערי מגזינים במטרה להעלות את ערכן התקשורתי. מעגל הקסמים ההרסני לחברה ולערכיה ? יקטע. החוק במתכונתו המוצעת מאידך, לא ימנע מכשרונות צעירים בתחומי המוזיקה, התאטרון והמחול להתבלט ? שכן במקרים אלה לא יהיה מעורב הגורם המסחרי. ולבסוף, בונוס קטן: החוק הזה ידאג בעקיפין, לפתרון יחסי ידוענים-צה"ל. במצב הנוכחי, גיבורי התרבות מגיעים לגיל גיוס כאשר מאחוריהם כבר קריירה הנמצאת על מסלול ההמראה וחבל להם לקטוע את דריכתם לטובת ירוקת המדים. כך, הם משתמטים בדרכים שונות ומשונות משירות צבאי ומשדרים מסר קלוקל לנוער. החוק החדש יקטין את התופעה (לאומנים וספורטאים ישאר מבחן ההצטיינות הציבורי כדי לזכות להקלה בשירות).

לכל אלה אשר נושאים ומניפים לאחרונה את הנס החברתי, הנה, זרקתי לכם עצם נוצצת. מדובר בנושא קל לתיקון ולטיפול ומשמעותו לחברה ערכית יהיה רב. כל שנותר לכם פוליטיקאים יקרים, הוא לנגוס בה.