התנ"ך ונפלאות העברית

"אם אני קורא את התנ"ך בעברית, אני כמעט לא מבין מה כתוב שם", הצהיר השבוע שמעון פרס במשדר הצהריים בגלי צה"ל, כשהסביר מדוע הוא מעדיף לקרוא תנ"ך באנגלית. שמעתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. ההקשר היה איזשהו כנס לספרות עברית מתורגמת לצרפתית, ופרס רמז בחן, כי בצרפתית קל יותר לקרוא ספרות עברית. מי שמאמין שפרס קרא אי-פעם בכל מרומי שנותיו כסופות-השיער ספר עברי בצרפתית, שיקום!
והנה, מצאתי בדיוק השבוע את חובב התנ"ך, הסופר והפובליציסט מאיר שלו (מחבר הספר 'תנ"ך עכשיו', הוצ' שוקן 1985, 175 עמ'), מגיב בטורו תגובה הולמת לדבריו אלה של "הלוזר הנצחי" הזה כמעט בחיזיון נבואי, שכן ככל הנראה כלל לא התוודע אליהם:

אינני יודע איך זה אצל הסינים, אבל אם תיתן ליווני או לאנגלי טקסטים שנכתבו בימי אגממנון או המלך ארתור ? הם לא יבינו מילה מהכתוב. לעומת זאת, דוברי העברית עדיין מסוגלים להבין חלק גדול מכתביהם העתיקים. וכך קרה שאנחנו חיים בתקופה מעניינת מאוד, שבה השפה המדוברת והשפה הכתובה עדיין חיות בשלום יחסי, ולא אחת אפשר לגלות שסלנג עכשווי ופסוקי תנ"ך רועים יחדיו ונער קטן נוהג בם בכיף. הדבר התאפשר משום שבמשך זמן ממושך מאוד לא שימשה העברית את דובריה כשפה יומיומית, התפתחותה הואטה מאוד.

את כל זה אני מספר משתי סיבות. האחת ? שאני מתברך בלבבי על הזכות לחיות בתקופה הזאת, לקרוא ולדבר ולכתוב בשפה עם כל כך הרבה רבדים חיים. והשנייה, שאני מבקש לספר על דוגמה למה שזה עתה ניסיתי לומר: עמדתי השבוע ליד מעבר חצייה והמתנתי לאור הירוק. פתאום התעורר עלי רוגזה של גברת אחת, שגם היא חיכתה לאותו אור ירוק עצמו, והחליטה לפאר ולהלל באוזני את ציבור המתנחלים.

"אלה אנשים טובים", היא אמרה לי.

"נפלאים", מיהרתי להסכים.

"אני עבדתי אצלם בניקיון", המשיכה הגברת, "והם עזרו לי מאוד. אני הייתי במה זה מצוקות, והם ? מאשפתות הם הרימו אותי".

כמו שאמרתי, אני לא חושב שיש עוד שפה בעולם שבה שירת-חנה ו"מה זה מצוקות" מסוגלים לחיות יחדיו. אפשר להניח שמדובר במצב זמני בהחלט, וכיוון שהשפה העברית מתפתחת בקצב מסחרר, גם אצלנו תתרחש בקרוב ההפרדה בין השפה המודרנית והשפה הקלאסית. אבל נכון לעכשיו זה עוד לא קרה, ואפשר להתענג וליהנות (המוסף לשבת, "ידיעות אחרונות", 16.12.05, ט"ו בכסלו תשס"ו, עמ' 7).

(ואיך זה בדיוק קשורים דבריו אלה של מאיר שלו כתגובה לבורות המכאיבה שראוי להתבייש בה שמעון פרס? אני כבר סומך על האינטליגנציה של קוראי היקרים, שכן כל ניסיון להסבר שכזה ייהפך למגוחך למדי.)

ושמא, מה יש לצפות בכלל מפוליטיקאי ישראלי ממוצע? הלא כבר מצאנו בתוכם כאלה שלא יודעים בכלל לחבר משפט כתוב בעברית ללא טעויות כתיב למכביר? מה, גם כאשר מדובר בזְקן חברי הכנסת של ארצנו הקטנטונת? מסתבר שגם כאשר מדובר בזקן פוליטי כמתושלח.

שהרי, הרי רווח בקרב מועמדים לצטט פסוקים ולשלבם בחינניות לתוך נאומים. מועמדים אחדים נוטים לשלב בנאומם בפאתוס כיכרות אינטלקטואלי בין השאר פסוקי תנ"ך, מובאות מהתלמוד וציטוטים משירי ביאליק. אלא שהנואם הישראלי הממוצע אמנם פותח או חותם נאום חגיגי בפסוק מהתנ"ך, אבל זו עטיפה ריקה; התנ"ך אינו חלק, לא מחיי הנואם ולא מחיי השומעים אותו. ולעתים אף מביך לשמוע כיצד משבשים פסוק, או עושים בו שימוש לא נכון.

כמו למשל ב"פסוק מן התנ"ך" במירכאות כפולות ומכופלות: "איש באמונתו יחיה". מי שחושב שמקור הקלישאה במקרא, חוטא לאמת. נורא נאיבי לחשוב שהתנ"ך יכול להכיל פסוק כה פלורליסטי; וכי אין ליהדות אמת אחת, בשורה אחת לכלל האנושות, בשעה שלבנותיה-מֵנָכְסֵיה, הנצרות והאיסלאם, ישנה כזו?! אין זה אלא עיוות מהותי של הפסוק: "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), ומיהו אותו צדיק, אם לא מי שמשתדל להיות אמון על תורת ישראל במעשיו הטובים בחיי היומיום.

דוגמה נוספת מביאה הסופרת הבריטית דוריס לסינג בהקדמה לספר קהלת במהדורת King James Bible האנגלית (דווקא), שראתה אור בסוף המאה הקודמת: "בימינו, כשמישהו שומע כי 'עת ללדת ועת למות', אנשים חושבים שזה בוודאי שייקספיר, כי התנ"ך בימינו הוא נחלתם של מעטים בלבד".

אכן, מעטים בלבד, לצערנו הרב. ואם אכן בקומץ יחידי סגולה עסקינן, הכיצד זה נחשב דווקא התנ"ך האבוד ל"ספר הספרים", שהוא המודפס ביותר בהיסטוריה של המערב, ושמרוב היותו רב-מכר בינלאומי אינו נספר עוד בחישובי טבלאות רבי-המכר? הלא מאז חתימתו פרץ ספר התנ"ך מתחום היהדות, ובאמצעות הנצרות ומאוחר יותר גם באמצעות האיסלאם, השפיע על העולם, והפך ליצירה האוניברסלית הנפוצה ביותר שידע עולם התרבות, בהיותו מתורגם כמעט לכל לשונות האדם ? כיצד זה הפך באמת ל"נחלתם של מעטים בלבד"? אלא שגם כאן כמו בהרבה דברים במעגל חיינו בעולם, יש להבדיל בין הכמות לאיכות, בין היות התנ"ך רב-מכר כמותי לבין היותו נחלתם של מְתֵי מספר.

כפי שהיטיב לנסח זאת אומן-ההגדרה, הפרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח: "התנ"ך פופולארי באותו מובן שהוא תורגם לכל הלשונות, אולם מבחינת תוכנו ומהותו, הריהו זר לרוב רובה של האנושות בכל הזמנים בכל הדורות ובכל התקופות; וכיום הוא אף זר במידה רבה גם לרובו של אותו קיבוץ אנושי של כ-14 מיליון בני אדם המוחזק להיות העם היהודי" (ישעיהו ליבוביץ, "שיחות על חגי-ישראל ומועדיו", הוצ' המשפחה, ירושלים 1999 ה'תש"ס, עמ' 109).

ואכן, הישראלי הממוצע יעדיף לבלוע גחלת לוהטת מלצטט ציטוט מקראי; הוא אינו בקיא בפסוקים בעל-פה (למעט בשחוקות שבקלישאות). שורש רתיעתם של רבים מן התנ"ך כחלק חי מעולם האסוציאציות הישראלי ? כמו גם התרחקותם הגדלה והולכת מכל היבט של החיים והתרבות הנושא גוון יהודי כלשהו ? נובעת בין השאר מתפיסתם שהנאורות והקידמה עצמן ראוי שיתבטאו רק בעברית ?מאונגלזת? דלה.

אלא שההתרחקות מן התנ"ך מביאה להתרחקות מן השפה העברית המקורית. הגם שבתנ"ך אין שמות תואר ואין אפיונים, והמילים פשוטות ופּוּריטָניות (תוצאה של צניעות ופשטות של אורחות חיים והתנהגות מוסרית חמורת סבר) ? הוא מגיע לתחום ביטוי נרחב ביותר. והגם שנכתב בשפה עתיקה, מי שקורא את התנ"ך מגלה להפתעתו את עושרו הלשוני שלא איבד מכוחו ולא ייאבד מיופיו, והוא בהיר ומנוסח להפליא וצלילו כובש גם אוזן בת-זמננו.

שומה על הישראלי הממוצע להכיר את הטקסטים המקראיים ואת עולם האסוציאציות של התרבות היהודית שמשתקפת בתנ"ך ואף בתלמוד, ולו בשביל שלא יהיה בבחינת "גוי דובר עברית".

אתר הבית של אורי פז: "פזל".

5 תגובות על הפוסט “התנ"ך ונפלאות העברית

  1. ממוצע זה לא מה שהיה פעם. שמעון פרס הוא פוליטיקאי ממוצע? איני מכיר הרבה אנשים שהיו חותמים על המשפט הזה. על הישראלי הממוצע להכיר את הטקסטים המקראיים? ממש לא בטוח, ועוד להכיר את עולם האסוציאציות? אני לא בטוח שהישראלי הממוצע יכול להגיד מה זה "עולם אסוציאציות".
    עניינים נוספים: אכן, טקסטים באנגלית עתיקה הם בלתי מובנים כיום, ולמעשה מדובר בשפה שונה כמעט לחלוטין מהאנגלית המודרנית, כולל אפילו מספר אותיות שונות, ואותיות שנשמטו מהשפה מאז. אבל דווקא ה-King James Bible מובן לקורא המודרני, למרות 400 השנים שעברו מאז הושלם (וכמעט 500 מאז התרגום עליו הוא מתבסס). הסוד הוא קבלה נרחבת של טקסט יסודי, כזה שאפשר ללמוד ממנו את השפה. תרמה לעניין גם התגבשותה של מערכת חינוך ריכוזית שמקטינה את הבדלי הניבים בין אזורים שונים במדינה, ואקדמיה חוקרת שמסוגלת להפיק מילון רשמי, אבן-יסוד לייצוב של כל שפה.
    לטעמי, הושמטה מהמאמר נקודה חשובה. כאשר קוראים ספר שלא בשפת המקור, משהו אובד. לא לחינם כותב הסופר בשפה בה הוא כותב. תנ"ך המלך ג'יימס הוא דוגמה מעולה לכך, כי ניתן למצוא בו אי-דיוקים רבים – מה עוד שהוא אפילו לא תרגום משפת המקור, אלא מבוסס בחלקו על ה-Bishop's Bible (של הכנסיה האנגליקנית) משנת 1568 ובחלקו על תנ"ך ג'נבה (תרגום פרוטסטנטי) משנת 1560, וכולם שואבים מהתרגום של ויליאם טינדייל מהשנים 1525-1530 (טינדייל עצמו הועלה על המוקד ב-1536 בגלל שגרסתו כללה הערות לטובת הרפורמציה של לותר). בקיצור, מדובר ביצירה מעובדת ביותר – שאפילו אם קל יותר להבינה (וספק אם כך הדבר), אי אפשר להסתמך עליה ברצינות לצורך מחקר ופירוש, כיוון שאין אנו מפרשים אלא את המתרגם.

  2. אורי, הבטחתי לך תגובה והנה היא.
    אני חייב להצטרף לספקן בעניין הערתו על שמעון פרס. שמעון פרס, איך שלא תהפוך את זה הוא לא הפוליטיקאי הממוצע. הוא איש יודע ואוהב ספר עם עברית רהוטה ואדם שקורות המדינה שלובים בקורות חייו שלו. אפשר להצר על ההתבטאות האומללה שיצאה דווקא דווקא מפיו – אבל לדון אדם כמוהו ברותחין בענייני עברית (וגם צרפתית) זה לטפס על עץ שאחר כך קשה יהיה לרדת ממנו. אין אתה יכול להשוות ענק כמו פרס לדור הגמדים המודרני בפוליטיקה. הוא שריד עתיק, לטוב ולרע.

  3. שתי הערות:

    1. אתה טועה, בטח שיווני ואנגלי יבינו את הכתוב. בערך באותה מידה שהישראלי הממוצע יכול לקרוא את התנ"ך בלי פרשנות.

    2. מוזר שבחרת דווקא את אגממנון ואת המלך ארתור, שהן שתי דמויות ספרותיות, ולא דמויות היסטוריות. מה גם שבזמנו של אגממנון בכלל לא כתבו עדיין היסטוריה. אבל לא משנה.

  4. כמה עניינים:
    1. קודם כל, מעניין שבחרת בפסוק "צדיק באמונתו יחיה", פסוק שמהווה אולי את תמצית הויכוח בין יהדות לנצרות בעניין קיום המצוות. על פסוק זה ביסס פאולוס את קביעתו כי כדי להצטדק בפני האל נדרשת אמונה בלבד ואין צורך לקיים מצוות.

    2. עמוס, קודם כל מי שבחר את אגממנון ואת המלך ארתור הוא מאיר שלו ולא כותב המאמר. חוצמזה, אפילו נניח שהמלך ארתור היה דמות ספרותית (למרות שיש השערות שהוא כן היה קיים) ברור באיזו תקופה מדובר, גזרה שווה לגבי אגממנון, למרות שאין עוררין על אך שהוא דמות פקטיבית.

  5. קרוב לודאי שמאיר שלו אינו מתהדר לשווא בידיעתו את התנ"ך. עיסוקו בספר משך שנים ארוכות, כתביו, הרצאותיו ולשונו יעידו. שמעון פרס מתהדר שנים בקריאתו ומבקש לשכנענו ש"איש ספר" הנהו. הנחשוד בו שאף התנ"ך שגור על פיו? הנחשוד בו שהוא אכן מוצא מעמקים בלתי נדלים באוסף הספרים מרנין הלב והעין הזה, או מעדיף להעמיק(??) ב"ספרות יפה"? הנחשוד בו שהוא מהלך בנתיב בו הלך מורו הפוליטי הגדול, דוד בן גוריון?? ולמה שיבין "מה כתוב שם"?? ודי לנבונא בקריצונת!!
    האוכל להשפיע עליכם מידיעותי ומהבנתי ולהבהיר שהמילים המופיעות בספרי התורה, שונות במהותן האנרגטית, במידת השפעתן על הקורא ובמורכבותן הלשונית, הרגשית והאנושית מכל שימוש לשוני יומיומי נחות, קלוקל, עלוב ודל הבנה בשפה המופלאה ורבת האנפין שלנו?? קראו בבקשה סופרים מעמיקי הבן (כמאיר שלו) ותגלו רבדי רבדים מלאי משמעות, גרוי מוחי ועונג אמיתי בעברית התנ"כית, כאלו הניתנים ליישום בשימושנו העכשווי בעברית. מי לידינו הרועדות יתקע, שהפרוש אותו אנו נותנים היום למילה, הינו אכן הפרוש אליו נתכוון הכתוב, מתוך מערכות חשיבה ושימוש מילולי עתיקי יומין? האין זו התנשאות מצידנו להניח שהבנתנו היא היא הקובעת??
    הארכתי כי חשוב הדבר.
    ואף אבהיר שאינני דתי (ואין דוגמא נפלאה מהגדרתי זו את עצמי, לשימוש נחות, חלקי עד מאוד ואסוציאטיבי במילה כה מרתקת וטעונה – "דתי"!!) ואינני מורה ואינני איש אקדמיה ואינני חנווני ואינני דוגמנית ואינני מקצועות נוספים רבים… ובבנין ירושלים ניוחם!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים