אנחנו מול כל העולם

איש אחד קירח עומד וצורח. בגרמנית מהירה ועצבנית. זה אחד הרשמים הראשונים שמקבל הקהל שבא ממדינות שונות, במופע מספר ארבע (מתוך חמישה) של פסטיבל "חשיפה בינלאומית". ארבעה כוריאוגרפים, רובם בתחילת דרכם ואחד מעט מבוגר יותר קיבלו הזדמנות טובה להציג קטעים מחמש יצירות בפני קהל של מנהלי פסטיבלים, רכזי תרבות וכוריאגרפים מארצות אחרות בחסות משרד החוץ ומרכז "סוזן דלל".

האיש הקירח הוא איציק גבאי, שמוכר לרבים דווקא מסדרת הטלוויזיה "פיק אפ" (שירדה השבוע מעל המסכים). הוא משתתף ביצירתו של נמרוד פריד, ללהקת ריקוד-תאטרון תמי: ?ואלס מעבר לגדר". הוא לבוש בחליפה חומה ויחד עימו על הבמה עוד שני רקדנים. מושא הצרחות המהירות והלא ברורות הוא רקדן שרק איזור חלציים בצבעי החליפה לגופו ורקדנית, ענת גרגוריו, בשמלה חומה אף היא מבד מבריק ומרשרש.
הרקדנים מגיבים בתנועות קטנות, עצורות ומתעוותים תחת צעקותיו של גבאי שגם הוא, נע מהגשה חדה, מהירה, מפחידה מעט להתקפלות כתינוק ברחם והתכווצות אל תוך עצמו על רצפת הבמה בחוסר אונים . לאחר מכן מצטרפים אליהם עוד שני רקדנים והואלס מתחיל לצלילי ליאונרד כהן. הוא איטי וחושני, עם הרבה מגע של הרקדנים בעצמם ובין בני הזוג שרוקד את הואלס. אצל חלק מהרקדנים ניכרת טכניקה לא נקייה ובחלק מהזמן, המשפטים התנועתיים קטועים.
המהירות שוב מתגברת והיצירה מגיעה לשיא על גבול האלימות. ניכרת השפעה ברורה של פילובולוס בכוריאגרפיה ובהעמדה המורכבת של הרקדנים, אלא שפעמים רבות האנרגיה האדירה דומה שהיא מתפזרת ללא מטרה וללא הכוונה מספקת של הכוריאוגרף. נקודת האור העיקרית ב"ואלס" באה לקראת סופו, בקטע עם מוזיקה אוריינטלית שם מגיעה האמירה האומנותית לכדי מבע שלם, מרגש ומגובש.

הואלס מואט, נמוג ומתחלף ביצירה אחרת ושונה, גם בכיכובה של ענת גרגוריו, אך הפעם פרי עטה. "לאן את הולכת?" הוא דואט המתאר את המתחולל במוחה של אישה אחת. יחד עם גרגוריו רוקדת הילה שביט, שתיהן רוקדות בתלבושות אפורות וקצרות. פס הקול מורכב מרעשים מונוטוניים מוזרים, מספק את האוירה המתאימה אך מותיר מספיק מרחב למתרחש על הבמה. הדואט של גרגוריו ושביט הוא איטי, קרוב מאוד, מטריד. היצירה מאוד חזקה והקהל יושב מהופנט, גם בגלל ביצוע טכני מעולה של שתי הרקדניות. ליטוש נוסף אולי היה מחדד את המבע לכדי שלמות ועדיין, מבין היצירות הצעירות, זו העוצמתית ביותר בעייני.

Photographer: Avi Harelההרגשה הטורדת הופכת להקלה וחיוכים עם היצירה שחותמת את חלקו הראשון של הערב, יצירה של רקדנית צעירה מאוד בשם מאיה לוי – ?משוכות". ביצירה יש מבע ילדותי, מקסים: שתי רקדניות לבושות בבגדים מרושלים בכוונה, נתלות על "באר" (מוט העץ הרוחבי המשמש לתרגילי בלט) ומדוושות באוויר כשהן נעולות ב…כפכפים. הכפכפים הם מוטיב עיקרי ביצירה, יחד עם שני מוטות העץ בשתי קצוות הבמה, המחוברים לתקרה בחבלים עבים. לוי והרקדנית הנוספת ששמה לא מפורט, יוצרות משפטים תנועתיים מורכבים ועושות שימוש מעניין בחומרים הפשוטים לכאורה העומדים לרשותן: הדימויים רחבים ו נעים ממשרתת או שפחה בפני גבירתה, הפורשת לרגליה ומחליפה במהירות בין הכפכפים, כך שזו לא תדרוך חלילה על רצפה (קטע נפלא) למול דימוי של אם דואגת. התלבושות משמשות לעיתים להסתרת הפנים והדבר יוצר השפעה מעניינת. הטכניקה טובה ומשאירה בפה טעם של עוד.

?נשל" היא היצירה החדשה של יורם כרמי ככוריאוגרף עבור להקת "פרסקו" והיא יצירה אישית מאוד. אימו של יורם, בתיה כרמי, שהייתה תופרת ומעצבת תלבושת נפטרה השנה והיצירה נכתבה בעקבות מותה. היצירה מנסה לבדוק את היחסים שאנו מנהלים עם הבגדים אותם אנו לובשים: הבגד כעור שני, כנשל, כפתח לזיכרון. קטעים ממנה היוו את חלקו השני של הערב.

מוט מלתחה ארוך נמתח לכל רוחב הבמה, ועליו תלויים עשרות בגדים ? הבגדים שהותירה אחריה כרמי. אותם הבגדים מפוזרים גם באקראי על רצפת הבמה ויוצרים תפאורה מעניינת, שקסמה הוא במצרף המורכב שנוצר מהחומרים הפשוטים ביותר. הרקדנים עצמם לבושים בלבנים (תרתי משמע). מרבית הלהקה בעליית המסך נמצאת כרקע, כאשר הרקדנים מפשפשים בין הבגדים ומחפשים מה ללבוש. בחזית, דואט מעניין, מודרני, קרוב מאוד לרצפה, כאשר זוג הרקדנים מתפלש ומתגולל בבגדים. ליצירה קצב מצויין, היא מלאת מבע ועשירה ברעיונות, אך הניסיון לקשר עם הזיכרון דרך הבגדים הוא רעיון מורכב שלא בהכרח מועבר במלואו. משם, היצירה תופסת תאוצה ועוברת מדואטים לרביעיות עם המון צבעוניות פתאומית ומפתיעה שנובעת מהבגדים ? שלל צבעים, תנועה ודוגמאות.

הקטע ששבה את ליבי הוא רביעייה או למעשה חמישיה כאשר הרקדן החמישי הוא…מקטורן. הרקדנים משתמשים, הופכים, לובשים, פושטים ומעבירים אותו ביניהם כולל שימושים מפתיעים שמעולם לא העליתם על דעתכם שניתן לעשות עם מקטורן. קטע נפלא נוסף הוא קטע צבעוני והזוי של רקדניות המחוללות כולן עם ז'קטים ירוקים וברקע מוזיקת פעמונים, ושוב, עושר הצבעוניות והתנועה, שובה את הקהל כמו גם טריו כביסה שמתהדר במוסיקה ספרדית עמוסת כלי נשיפה. שני סולואים מצויינים הם קטע הנושא, סולו איטי שמציג את הבגדים כנשל נחש, הולכים ומוסרים באיטיות ? קטע עוצמתי ושלם. הסולו הנוסף הוא סולו שנע בין חושך לאור, עם תאורה ראוייה לשבח ועבודה טובה של פלג גוף עליון (טורסו, בעגה המקצועית). הבגרות, היד המכוונת והניסיון של כרמי ככוריאוגרף (שאף רוקד בעצמו ביצירה) ? ניכרים. הבחירה בפרסקו לכל אורכו של החלק השני ברורה לאור הבגרות האומנותית והבשלות בהשוואה ליוצרים הצעירים מתחילת הערב. הטכניקה של "פרסקו" מצויינת והקטעים שהוגשו מעוררים רצון לראות את המופע כולו על במה עצמאית.

הקהל הבינלאומי ומבין הדבר שגדש את השורות הראשונות, דומה ששתה בצמא את מה שיש למחול הישראלי להציע ובסיומו של הערב הרי שהלב נמלא גאווה על היצירה במקומותינו. פסטיבל "חשיפה בינלאומית" הוא נקודת אור בהתייחסות הממסד לאומנות המחול בארץ, בעיקר לאור העובדה כי האירוע מאורגן כבר יותר מעשור ברציפות על ידי משרד החוץ בכל תחילת דצמבר. לצערנו, גופי שלטון אחרים, דווקא אלה שאמורים להיות אמונים על התחום כמו משרד החינוך והתרבות, לא מחזיקים בגישה דומה. במקום תמיכה ממשלתית עמוקה ורחבה שתוכל לקיים בכבוד את התשתית האנושית ההולכת וגדלה אשר שעוסקת באומנות, זוכה התרבות כולה לפרומיל מתקציב המדינה והיוצרים נאלצים להיאבק על פירורים מפרוסת העוגה הדקה שנפרסה בשבילם. וכך, יוצרים ואומני מחול עצמאיים רבים (גם מאלה שהופיעו בערב) חיים כמעט מן היד לפה.

אולי מן הראוי לארגן בנוסף לפסטיבל "חשיפה בינלאומית" את פסטיבל "חשיפה ממשלתית" – אם הקברניטים יחשפו לאותה החווייה שאני זכיתי לה באותו ערב, אולי אז תוכל להתקיים כאן יצירת מחול ? ברווחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים