קינה על שני נשיאים

העיתון היומי השני הנפוץ ביותר במדינה, יצא בשעתו במסע, שיש כאלה שיטענו על מטרותיו – ובו תהו עורך העיתון אמנון דנקנר ובכיר הכתבים דן מרגלית, ?איפה הבושה". הם התכוונו לאובדן הבושה הציבורית, שאישי ציבור בימינו אינם מתביישים יותר במעשיהם הנלוזים.

בימים עברו, אם היית איש ציבור ונחשדת במעשים שיש עימם קלון, אכן היית מתבייש. היו כאלה שהתביישו עד כדי כך, שהעדיפו לקפד את פתיל חייהם ובלבד שימותו כששמם הטוב עדיין עימם. שועי הציבור ומנהיגיו, חשו מחוייבות כה גדולה למסר שהם מעבירים בהתנהגותם האישית, עד שטרחו אפילו לנסות ולהסוות פגמים אישיים שאין להם דבר וחצי דבר עם קלון. כמו למשל מה שמכונה בתקשורת עד היום "מחלה קשה", כאשר הכוונה למחלות סופניות, או מקרים של דיכאון קליני חמור, כמו זה שסבל ממנו בגין לאחר מלחמת לבנון הראשונה.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, אמר כי חיבק את נשיא המדינה כי חשש שהאחרון יתאבד. הטיעון הוא מגוחך, ולו בשל העובדה שאנו חיים בזמנים שבהם אכן צריך לתור אחר הבושה. כבוד השופט העליון בדימוס ברק כנראה חי בזמנים ההם.

האם אולמרט הסתגר בביתו מעול הקלון אחרי מלחמת לבנון השנייה? לא. אין לו בעייה "לקחת אחריות" אבל לא לשאת על ליבו את אבני האשם. האם הנשיא שקל ולו לרגע, ליטול את חייו? לא ולא. האזרח הראשון, שתוקף בחריפות את אושיות השלטון בישראל, כאשר הוא חוסה בצילו של נס המדינה הוא חסר בושה. וכמי שחסר אותה ? אין חשש שישקול ליטול את נפשו בכפו בגינה.

עצוב לראות שנשיא בית המשפט העליון אינו חי את רוח הזמנים הנוכחיים המנשבת במסדרונות הכוח, שאין הוא יושב בתוך עמו. אך הקינה צריכה לצאת בעיקר, על אובדנה הסופי של הכלימה הציבורית. התקווה היא בת שנות אלפיים, הבושה כנראה לא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים