האם מוסד הגילוי הנאות העיתונאי נפח את נשמתו? גילוי נאות מופיע באחרונה בהקשרים הומוריסטיים וציניים, כמו למשל הכתבה הזו ב-nrg – ויש עוד דוגמאות נוספות בעיתונות המודפסת. קראו לי נודניק, קראו לי שמרן, אך השימוש במושג "גילוי נאות" בהקשרים אלה על ידי עיתונאים – גורם לגו לרעוד.
מטרתו המקורית של הגילוי הנאות בתחום העיתונות, הייתה להקנות לקורא את הידע הדרוש על אודות הכותב והקשרו לכתוב, על מנת שיוכל לבחון את המלל שזה עתה קרא לאור העובדות המצוינות ולהחליט בעצמו לגבי מידת המהימנות של הכתבה.
עם הזמן התמעט השימוש במוסד ה"גילוי הנאות", עד שנעלם כליל, כמו בא להמחיש את השתלטותו של סדר היום המסחרי-כלכלי על העיתונות, שבו "התוכן השיווקי" וכתבות מטעם מחליפים את הדיווח נטול משוא הפנים.
כעת התהפכו היוצרות. אם בימים עברו, כל עיתונאי המכבד את עצמו, לא היה מהסס בטרם היה מוסיף בתחתית הטקסט את אותה שורה מודגשת, הרי שהיום אלה שנוקטים בגילוי הנאות וחושפים את עובדת האירוח שלהם בידי החברה המסוקרת, או קשריהם האישיים בעבר ובהווה עם מושא הכתיבה או הראיון – הם אלה הנחשבים לחריגים בקרב עמיתיהם. מי מהם העובדים בתקשורת המקוונת, אף נאלצים לספוג בשל כך בוץ מילולי רווי ארס מהמגיבים, או בשמם המוכר יותר: טוקבקיסטים.
התקשורת שחושדת בעצמה
הם נחשבים לחריגים עד כדי כך, שעמיתיהם העוסקים בביקורת התקשורת, (במסגרות כמו "המגרסה", למשל), במקום לציין אותם לשבח על עצם הגילוי, ממהרים לעוט עליהם כמוצאי שלל רב, ולהכריז בעצם, כי יש לחשוד בכל מי שנוקט בגילוי נאות.
לאור זאת, מתמיהה העובדה שמבקרי התקשורת שבתוך התקשורת מתעלמים, אולי מנוחות, אולי מיראה, מהנסתר הגדול האמיתי: מפת האינטרסים הכלכליים והקשרים העסקיים של המוציאים לאור, בעלי הבית.
סעיף 15 ב' לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע: “מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה, גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו".
אם סעיפים אחרים בתקנון האתיקה העיתונאית נדרסים אף הם מדי יום, הרי שסעיף זה הוא אות מתה במיוחד: למיטב ידיעתי, שום עיתון או כלי תקשורת בישראל לא פרסם בשנים האחרונות מעל דפיו גילוי נאות של "האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים" שיש לו, כמתחייב מהתקנון. בכך משדרים ארזי הממון לאזובי הקיר, שגילוי נאות איננו חובה קדושה, ואולי אפילו כדאי להימנע ממנו.
ולבסוף, נשאלת השאלה: אם גם הכשרים ושומרי האתיקה מועמדים אל הקיר ומוצאים להורג בלי שאלות על ידי חבריהם התליינים וכיתות היורים של הטוקבקיסטים – מה הטעם בקריעת החולצה והצגת חזה חשוף אל מול הקליעים השורקים?