מלחמת ההנפשה

מהו זיכרון? איך אנחנו זוכרים? מדוע אנחנו זוכרים מאורעות מסוימים ואילו אחרים נידונים לתהום הנשייה? אלו הן השאלות היותר מרתקות, מורכבות ומרעננות שסרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", מעז לשאול. שאלות התפיסה הללו הן חובקות כל, ובסרט מושאלות לטובת חקר זיכרון זוועה פרטית, שחקוקה היטב בהיסטוריה הקולקטיבית הישראלית – מלחמת לבנון הראשונה. המסע של פולמן המגולל ב"ואלס עם באשיר" הוא מאבק פרטי באדישות, בהדחקה, בחיי הנוחות הבורגניים שהופך לקול קורא של דור שלם.

"ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים" בראשותו של פולמן יצרו סרט שמתקשה להשתבץ בתבנית מובהקת. הדבר מתבטא בכך שקשה להכריע האם מדובר בסרט מלחמה? במותחן פסיכולוגי? במסע אחר הזיכרון? וגם בכך שהוא רציני אך מצויר וטעון פוליטית. הסוגה של הסרט אף היא נתונה לויכוח. תיעודי? עלילתי? זהו ויכוח שמאפשר לסרט להתמודד כסרט עלילתי על פרס אופיר, שהזוכה בו ייצג את ישראל בטקס פרסי האקדמיה האמריקנית לקולנוע הבא.

הסרט נוצר בטכניקה לא שגרתית של ראיונות וצילומים שעובדו לכדי הנפשה מרהיבה ביופייה בידי דוד פולונסקי, שעיצב את הסרט בצבעוניות קודרת של כתום,חאקי והרבה שחור. פולמן,הבמאי של "קלרה הקדושה" וגם חבר בצוות הכותבים של "בטיפול" עטורת השבחים, השתעשע בטכניקת ההנפשה הזו כשיצר עבור סרטו הקודם "החמרים מהן עשויה אהבה", חמש דקות מונפשות. משחש בטוח, פנה להקים את ההזיות המטרידות שלו לתחייה בסרט באורך מלא- "ואלס עם באשיר".

בסרט מרואיינים בעיקר חבריו של פולמן ששרתו עימו באותה המלחמה והעיתונאי רון בן ישי, אשר דרך הזיכרונות שלהם מנסה הגיבור להגיע אל הזיכרון הפרטי שלו. מה שדוחף אותו למסע אחרי שנים ארוכות של הדחקת חלקו בטבח, הוא דווקא חלום של חבר לנשק. אותו החלום, אגב, הוא אחת מתמונות הפתיחה המרשימות ביותר שנראו מתוך הסרט - סצינת הפתיחהלאחרונה על המסך הגדול.

המחול עם מנהיג הנוצרים המרוניים שנרצח, נע על ציר בין מציאות לחלום, בין אמת להזיה – כאשר את ההתרחשויות מלווה הקריינות של המרואיינים בסרט, המתארים את קורותיהם במלחמה ההיא.

המסר מתחדד, כאשר הצופה מבין בפתאומיות ובעוצמה השקולה למכת אגרוף בבטן – שהמציאות המלחמתית המתוארת – לא פחות הזויה מהחלומות או החזיונות הבלתי מציאותיים בעליל. מודגשת מאוד בסרט האנושיות של החיילים, הילדותיות שלהם, המניעים שאינם בהכרח "גיבוריים".

הצופה נחשף לכמה סצנות זוועה שאלמלא היו מצוירות – סביר להניח שהיו בלתי ניתנות לעיכול כלל. השימוש המחוכם בהנפשה מותיר אותן בגבול הנסבל, אך כזה שיגרום גם לדג הקר ביותר לנוע באי נוחות על מושבו. איכותו של הסרט ושלמות החוזי שהוא מציע, מרחיקה מעט את הצופה מגודל הזוועה או מהתבוננות פוליטית ביקורתית מובהקת. זהו לא סרט של ימין או שמאל, כיוון שהתוכן עטוף בהנפשה המרשימה ובמוסיקה הנהדרת שמקס ריכטר הבריטי הלחין בעבור הסרט. גם ימני בנפשו ייהנה מ"ואלס עם באשיר" כיוון שהוא סרט עשיר מאוד מבחינת אפיוני דמויות ומבחינת "תפאורת רקע" מזוהה מאוד:

שדרות רוטשילד, אולמות משחקי הווידיאו, שקית במבה שלוקחים בתרמיל לצבא, ומועדון הרוקסן המיתולוגי. חיוך רחב תעלה דמותו של אריק שרון, בולס המבורגרים על גג בניין כשברקע מאחוריו צידון בוערת. תמונות מסוימות, כמו תמונת הסוסים שנורו או ההליכה בסבך עצים עד להיתקלות בילד שיורה טיל נגד טנקים על החיילים הן על גבול הפיוט.

בעבור סרט מושקע רגיש וחכם כמו "ואלס עם באשיר" נראה היה לנו כי התסריט שכתב ארי פולמן לוקה בבעיה מבנית. דמותו של החבר הפסיכולוג של פולמן,אורי סיוון, נראית "מושתלת" ומלאכותית מעט. כזו שברור לנו שהיא מקיימת רק תפקיד של הנעת העלילה לנקודה בה חפץ התסריטאי להתמקד.

זה נעשה בצורה מעט סימטרית לטעמי. כל אימת שפולמן לא נזכר בדבר למעט תמונה אחת מהטבח בסברה ושתילה, הוא פונה לסיוון וזה שולח אותו למסע אחר הזיכרון שמניע את העלילה- המסע אחר מלחמת לבנון ומה היה שם. פגישתם הנוספת פותחת את המסע אחרי זוועות סברה ושתילה, וכך בעצם דמותו של סיוון מזוהה עם מבנה מובהק מדי שניתן היה להסוותו בדרך אחרת מעודנת יותר.

הסרט כמו כן לא מטפל בנשים ובנשיות במלחמה. הדמויות הנשיות, מאוזכרות ומהוות מעין מעגל קיים אולם לא מטופל לעומקו. גם בסרט הזה למרות שהוא מטפל בחיילים ברגישות ובאופן שאינו שגור – המלחמה היא עדיין, עניין של גברים.

"וואלס עם באשיר" היא יצירת מופת, שעל כל ישראלי מהדורות האחרונים לצפות בה, לא רק בשל היותה מטלטלת ועוצמתית, אלא גם בשל העובדה שהמדובר באחד הסרטים הכי מרשימים שנראו כאן על המרקע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים