התריסר של אושן

שתיים עשרה הוא האחד עשרה החדש…

האומנם?
Ocean's Twelve הוא המשכו של Ocean's Eleven מ-2001 שגם הוא הפקה מחודשת לסרט אולי הידוע ביותר של "חבורת העכברושים", שכללה מלבד פרנק סינטרה, גם את דין מרטין וסמי דיוויס ג'וניור, כולם, ינוחו בשלום על משכבם. הסרט הראשון, נהנה מאיכות עלילה גבוהה וזרימה שטלטלה את הצופה דרך השוד המתוחכם של שלושה בתי קזינו במכה אחת (בסרט המקורי היו אלה חמישה). בסרט ההמשך, יוצאת החבורה המקורית בתוספת טס אושן (ג'וליה רוברטס), לשוד ערמומי יותר לכאורה מה"מכה" המקורית. וכאן מפלתו.

במאי הסרט הראשון, סטיבן סודרברג אסף בשנית שחקנים איכותיים ובעל מנות קסם לא מבוטלות: ג'ורג' קלוני ממלא היטב את נעליו של פרנק סינטרה, בראד פיט עושה את אחד מתפקידיו היותר חלקלקים ואילו אליוט גולד נותן, כהרגלו, הופעה קומית משובחת. אלא שהברק והשנינות של הדמויות בסרט הראשון דומה שהועמו כאן. זוהי כמובן, בעיה של תסריט – שזו רק המשנית בבעיותיו. הפיצול שנעשה בין פיתוח הדמויות והדיאלוגים לבין כתיבת העלילה בין 3 תסריטאים ניכר. בעייתו הראשית היא עלילה מרובת דמויות, חסרת הגיון, התפורה בתפרים גסים תוך שבירת אחידות העלילה, הזמן והמקום, שהם בסיס לכל סיפור מוצלח, באשר הוא.

All Rights Reserved, Warner Bros. Inc.ראשית, המניע של הדמויות. בגרסה המקורית מ-1960, לא סופק צידוק לשוד. בגירסה המחודשת כן נוצר צידוק, שהיה בגבולות הסביר: זכה בבחורה ולא רק בכסף. אלא שבסרט הנוכחי המניע הוא הקוזאק הנגזל, שרודף בכפייתיות אחרי האנשים שגנבו את כספו, ומאיים להרוג אותם אם לא יושב כל כספו, כולל ריבית, תוך שבועיים. זוהי טעות מרה משתי בחינות, ששתיהן פוגעות בקיום העלילתי של הסרט הקודם, מלכודת שעל סרטי המשך להמנע ממנה בכל מחיר, ע"ע מאטריקס. הבחינה הראשונה, היא העובדה שכל הסרט הראשון נסוב על ציר העלילה שמדובר במבצע "נקי" שמבצעיו לעולם לא יתפסו ולא ישלמו את המחיר הכרוך בביצוע הפשע, חלק חשוב בבניית דמות הארכי-גנב. הבחינה השנייה, היא עיצוב דמותו של טרי בנדיקט (אנדי גרסיה). טרי בנדיקט הצטייר בסרט הראשון כמי שטורח בכל יום להופיע בשעות קבועות ולהתעסק במיקרו ניהול של בתי הקזינו שבבעלותו באופן כפייתי. כיצד אדם כזה יוצא למסע נקמה וחיפושים חובק עולם בהשאירו את בית הקזינו שלו מאחור? לרוב, לאנשים דייקנים וכפייתים שכמותו קשה להשתחרר מהרגלים, אפילו אם המניע הוא נקמה טהורה.

הבעייתיות ממשיכה בהוספת דמויות חדשות, המסבכות ומפתלות את העלילה יתר על המידה.
ג'וליה רוברטס היא שחקנית אנמית למדי, יופיה אינו רב והיא מצליחה לרוב להחזיק סרטים רק כאשר היא הדמות הנשית הראשית בהם. כך היה בסרט הראשון ולגברת רוברטס היה מקום טוב באמצע כטס, מושא אהבתו של דני אושן, שמסכן את המבצע כולו בגללה. בסרט השני מתווספת סוכנת משטרה אירופית בדמותה המצודדת של קתרין זיטה ג'ונס, שכמובן מושכת את הפוקוס מג'וליה רוברטס, לא רק על ידי טיב מראה אלא גם על ידי הופעה בעלת נפח ונוכחות גדולים יותר. אלא שהפעם מי שמסכן את המבצע בפועל באהבתו אליה הוא דווקא ראסטי ראיין, שהסתייג ממעשיו של אושן המאוהב בסרט הראשון. דמותו מצטמצמת לנגד עינינו בנופלו באותו הפח שנפל בו ידידו ושותפו לפשע, מלבד אחיזת העיניים שחש הצופה בכך שזורקים בפניו את התעלול העלילתי המשומש מהסרט הראשון. הדמות השנייה המשמעותית המתווספת לסרט, הוא ארכי גנב מתחרה, בגילומו של וינסנט קאסל הצרפתי, שבניגוד להופעה האנרגטית שלו בדוברמן, יוצר כאן דמות שטוחה, ילדותית, מגוחכת שאינה משרתת את הסרט מלבד צרכים עלילתיים, העומדים גם הם על כרעי תרנגולת.

אחידות הזמן והמקום מופרים בסרט באופן תדיר. הסרט מתרוצץ בין אתרי צילום רבים תוך זינוקים מהירים ולא ברורים ממקום למקום. הצופה חש כמי שחי על מזוודות או לחליפין כמו יואב טוקר ולא מסוגל תמיד להבין היכן נמצאים הגיבורים כרגע. אמסטרדם? רומא? לונדון? הכל מעורפל לכדי עיסה אירופית לא מזוהה. לעיתים זורק הבמאי לנו עצם בהכניסו את שמות המקומות כשילוט בתוך התמונה, אך אלה אינם מועילים. אחידות הזמן נשמרת לכאורה, על ידי מונה זמן לאחור שסופר לגיבורים את הזמן שנותר להם עד לאולטימטום של בנדיקט, אך גם זאת בצורה לא נהירה: "יום שלישי הראשון, עשרה ימים למועד". תוספת לא נחוצה ולא ברורה זו רק מטשטשת עוד יותר את רצף הזמן בעלילה, בייחוד למי שנתקל בחבורתו של דני אושן לראשונה. קשה מאוד לעקוב אחרי ציר הזמן בעלילה, ואנו נדרשים למאמץ מיוחד בעבור זאת. בסרט פעולה או מותחן שבו לזמן יש תפקיד בקידום העלילה, כבמקרה שלפנינו, ציון ברור ופשוט שלו הוא הכרחי. 24 (שכעת משודרת בשידור חוזר בערוץ 10 מדי לילה לקראת פתיחת העונה הרביעית) היא דוגמא טובה לכך. התריסר של אושן – אינו.

האקלים האירופי הוא לא פעם אקלים מעונן, אפרורי וקשה לצילום. כאן הייתה צריכה להכנס לפעולה נמרצת מחלקת התאורה ולפצות על כך וזה אינו קורה. הסרט, שצולם רובו באתרי חוץ ברחבי אירופה סובל ממראה אפור, חסר צבעוניות ועגמומי.

הכשל המרכזי כאמור הוא נפתלות היתר בעלילה. היא מלאה תפניות חדות ומפתיעות שטומנים הגיבורים הראשיים אחד לשני, אך מרוב שהם מפתיעים אחד את השני, הם מבלבלים את הצופה שמרגיש מרומה וכמי שחלקים בעלילה הוסתרו מפניו. בחלק מהמקרים מדובר בתפניות מופרכות לחלוטין או לא הגיוניות בעליל. בסרט הקודם, העלילה זרמה לכיוון ביצוע של מעשה פשע אחד, שכלל הפתעות לצופה אך לא הוציאו אותו משיווי משקלו. הפעם, תריסר הנועזים מבצעים כמה מעשי פשע, כל אחד מנותק מרעהו והאכזבה הגדולה – מעשה הפשע המרכזי מתגלה כפשע לא מתוחכם כלל וכלל וזאת מבלי להכנס לפרטים. ג'ורג' נולפי, תסריטאי העלילה, דומה שנוהג את המכונית המכונה Ocean's 12 בהפניות חדות ומהירות של ההגה מצד לצד, תוך שהוא מסכן את יציבותו ולא מתקדם כך לשום מקום.

סרטו האחרון של רוברט אלטמן, רקדנים, סובל אף הוא מבעיות עלילה. למעשה, סרטו של אלטמן חסר עלילה, בזמן שבמקרה דנן היא מורכבת מדי. אלא שאלטמן בסרטו מפצה על כך ביופי, בצבע, בעושר חזותי מרהיב ובחווייה אסתטית. התריסר של אושן לא מעניק חווייה כזו כלל. מלבד הברקות קטנות פה ושם כמו זוית הצילום הלא שגרתית למטוס ממריא הצילום לוקה בחסר, בנאלי ומשעמם. שיא הכישלון הוא בסצינה המרכזית בסרט בו הצילום חוטא לתפקידו הבסיסי, כאשר אי אפשר להבין, בגלל זווית הצילום וריבוי הפעילות – מה מתרחש על המסך. וכך מפספס הצופה נקודה חשובה בעלילה – בגלל הצילום.
גם למחלקת התאורה בסרט לא מגיעים שבחים. אומנם, האקלים האירופי הוא לא פעם אקלים מעונן, אפרורי וקשה לצילום. כאן הייתה צריכה להכנס לפעולה נמרצת מחלקת התאורה ולפצות על כך וזה אינו קורה. הסרט, שצולם רובו באתרי חוץ ברחבי אירופה סובל ממראה אפור, חסר צבעוניות ועגמומי. גם בצילומי הפנים ניכרת בעייתיות בתחום. התאורה אינה אחידה ובודאי שאינה מחמיאה לשחקנים. לעיתים היא חשוכה מדי, לעיתים היא בהירה מדי וצורבת את המסך והעין. הדבר צורם אף יותר לאור העובדה שהסרט הקודם נהנה, אולי בגלל הצילום במבטחי אולפני הענק של הוליווד, מצילום נעים, זורם ואיכותי.

וכיון שלא הכל רע, נציין לטובה את פסקול הסרט. דיוויד הולמס, שגם עיצב את הפסקול של הסרט הקודם, שוב עושה עבודה נאמנה, בסיוע מלחינים נוספים, בעצבו רקע מוזיקלי פאנקי באופיו, חם וקצבי שתואם את אוירת הסרט ולמעשה מחפה על עבודתן הלקויה של שאר המחלקות. בכל הנוגע לקול ולאפקטים נדמה כי נעשתה עבודה סבירה, ולא יותר. למחרת היום מיהרתי לחנות הדיסקים לחפש את הפסקול המשובח הזה.

לסיום, טרוניה קטנה בהיותנו אתר שחרט על דגלו שימוש ראוי וכבוד לשפה העברית: אושן 12 הוא הוספת חטא על פשע השם שנבחר לסרט הקודם: אושן 11. מה הוא זה? מדובר בשם שהוא חסר משמעות… באנגלית נקרא הסרט Ocean's Eleven, כלומר, "האחד עשר של אושן" (בהפצה האמריקאית נקרא הסרט בפשטות 011) ומה רע בשם זה? מה גם שסרט ההמשך יכול להתכנות "התריסר של אושן" שבעייני מושך אף יותר, אך החולי הפושה בעברות שמות סרטים כולל התופעה המרגיזה של כתיבת מילים לועזיות בעברית, הוא נושא לדיון אחר.

תגובה אחת על הפוסט “התריסר של אושן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים