אומנות בשמונה סיביות

יש איזה קסם מיוחד בסרטוני השמונה ביטים/פלטפורמה שצצו לאחרונה. כאחד שגדל על מגסון ודומיו, הנוסטלגיה פורטת על מיתרי הרגש שלי, אבל אני חושב שגם הצעירים שבינינו, הדור שלא ידע את הקונסולות הישנות, יהנו מהם. אני ממליץ להקדיש לכל אחד ואחד מהקליפים זמן. כלומר, אם אתם עכשיו בעבודה או אם אין לכם כרגע זמן, דלגו הלאה וחזרו בערב.

המוסיקאי מובי הכריז במרץ השנה על תחרות וידאו קליפ לשירו Wait for me. הקליפ הבא זכה במקום השני. את רשימת הזוכים המלאה תוכלו למצוא כאן. (אגב, את הקליפ הזוכה ביים בחור ישראלי)

הסרטון הבא, על פי דברי יוצרו, הוא ניסיון להסריט שמאניזם: זהו סיפור על חיים ומוות בשמונה ביט:

ולסיום, לקח חשוב לחיים:

לקנות פלוטוניום במכולת

עם כל הכבוד ליום העצמאות האמריקאי, היום אנו מציינים ארוע חשוב הרבה יותר: בחזרה לעתיד יצא לאקרנים לפני 25 שנים, ב־3 ליוני 85. לרגל חגיגות חצי־היובל, קבלו כמה סרטונים שדגתי מהרשת. תהנו!

הקדימון המקורי:

קטעים שהושמטו ופספוסים:

מלחמת ההנפשה

מהו זיכרון? איך אנחנו זוכרים? מדוע אנחנו זוכרים מאורעות מסוימים ואילו אחרים נידונים לתהום הנשייה? אלו הן השאלות היותר מרתקות, מורכבות ומרעננות שסרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", מעז לשאול. שאלות התפיסה הללו הן חובקות כל, ובסרט מושאלות לטובת חקר זיכרון זוועה פרטית, שחקוקה היטב בהיסטוריה הקולקטיבית הישראלית – מלחמת לבנון הראשונה. המסע של פולמן המגולל ב"ואלס עם באשיר" הוא מאבק פרטי באדישות, בהדחקה, בחיי הנוחות הבורגניים שהופך לקול קורא של דור שלם.

"ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים" בראשותו של פולמן יצרו סרט שמתקשה להשתבץ בתבנית מובהקת. הדבר מתבטא בכך שקשה להכריע האם מדובר בסרט מלחמה? במותחן פסיכולוגי? במסע אחר הזיכרון? וגם בכך שהוא רציני אך מצויר וטעון פוליטית. הסוגה של הסרט אף היא נתונה לויכוח. תיעודי? עלילתי? זהו ויכוח שמאפשר לסרט להתמודד כסרט עלילתי על פרס אופיר, שהזוכה בו ייצג את ישראל בטקס פרסי האקדמיה האמריקנית לקולנוע הבא.

הסרט נוצר בטכניקה לא שגרתית של ראיונות וצילומים שעובדו לכדי הנפשה מרהיבה ביופייה בידי דוד פולונסקי, שעיצב את הסרט בצבעוניות קודרת של כתום,חאקי והרבה שחור. פולמן,הבמאי של "קלרה הקדושה" וגם חבר בצוות הכותבים של "בטיפול" עטורת השבחים, השתעשע בטכניקת ההנפשה הזו כשיצר עבור סרטו הקודם "החמרים מהן עשויה אהבה", חמש דקות מונפשות. משחש בטוח, פנה להקים את ההזיות המטרידות שלו לתחייה בסרט באורך מלא- "ואלס עם באשיר".

בסרט מרואיינים בעיקר חבריו של פולמן ששרתו עימו באותה המלחמה והעיתונאי רון בן ישי, אשר דרך הזיכרונות שלהם מנסה הגיבור להגיע אל הזיכרון הפרטי שלו. מה שדוחף אותו למסע אחרי שנים ארוכות של הדחקת חלקו בטבח, הוא דווקא חלום של חבר לנשק. אותו החלום, אגב, הוא אחת מתמונות הפתיחה המרשימות ביותר שנראו מתוך הסרט - סצינת הפתיחהלאחרונה על המסך הגדול.

המחול עם מנהיג הנוצרים המרוניים שנרצח, נע על ציר בין מציאות לחלום, בין אמת להזיה – כאשר את ההתרחשויות מלווה הקריינות של המרואיינים בסרט, המתארים את קורותיהם במלחמה ההיא.

המסר מתחדד, כאשר הצופה מבין בפתאומיות ובעוצמה השקולה למכת אגרוף בבטן – שהמציאות המלחמתית המתוארת – לא פחות הזויה מהחלומות או החזיונות הבלתי מציאותיים בעליל. מודגשת מאוד בסרט האנושיות של החיילים, הילדותיות שלהם, המניעים שאינם בהכרח "גיבוריים".

הצופה נחשף לכמה סצנות זוועה שאלמלא היו מצוירות – סביר להניח שהיו בלתי ניתנות לעיכול כלל. השימוש המחוכם בהנפשה מותיר אותן בגבול הנסבל, אך כזה שיגרום גם לדג הקר ביותר לנוע באי נוחות על מושבו. איכותו של הסרט ושלמות החוזי שהוא מציע, מרחיקה מעט את הצופה מגודל הזוועה או מהתבוננות פוליטית ביקורתית מובהקת. זהו לא סרט של ימין או שמאל, כיוון שהתוכן עטוף בהנפשה המרשימה ובמוסיקה הנהדרת שמקס ריכטר הבריטי הלחין בעבור הסרט. גם ימני בנפשו ייהנה מ"ואלס עם באשיר" כיוון שהוא סרט עשיר מאוד מבחינת אפיוני דמויות ומבחינת "תפאורת רקע" מזוהה מאוד:

שדרות רוטשילד, אולמות משחקי הווידיאו, שקית במבה שלוקחים בתרמיל לצבא, ומועדון הרוקסן המיתולוגי. חיוך רחב תעלה דמותו של אריק שרון, בולס המבורגרים על גג בניין כשברקע מאחוריו צידון בוערת. תמונות מסוימות, כמו תמונת הסוסים שנורו או ההליכה בסבך עצים עד להיתקלות בילד שיורה טיל נגד טנקים על החיילים הן על גבול הפיוט.

בעבור סרט מושקע רגיש וחכם כמו "ואלס עם באשיר" נראה היה לנו כי התסריט שכתב ארי פולמן לוקה בבעיה מבנית. דמותו של החבר הפסיכולוג של פולמן,אורי סיוון, נראית "מושתלת" ומלאכותית מעט. כזו שברור לנו שהיא מקיימת רק תפקיד של הנעת העלילה לנקודה בה חפץ התסריטאי להתמקד.

זה נעשה בצורה מעט סימטרית לטעמי. כל אימת שפולמן לא נזכר בדבר למעט תמונה אחת מהטבח בסברה ושתילה, הוא פונה לסיוון וזה שולח אותו למסע אחר הזיכרון שמניע את העלילה- המסע אחר מלחמת לבנון ומה היה שם. פגישתם הנוספת פותחת את המסע אחרי זוועות סברה ושתילה, וכך בעצם דמותו של סיוון מזוהה עם מבנה מובהק מדי שניתן היה להסוותו בדרך אחרת מעודנת יותר.

הסרט כמו כן לא מטפל בנשים ובנשיות במלחמה. הדמויות הנשיות, מאוזכרות ומהוות מעין מעגל קיים אולם לא מטופל לעומקו. גם בסרט הזה למרות שהוא מטפל בחיילים ברגישות ובאופן שאינו שגור – המלחמה היא עדיין, עניין של גברים.

"וואלס עם באשיר" היא יצירת מופת, שעל כל ישראלי מהדורות האחרונים לצפות בה, לא רק בשל היותה מטלטלת ועוצמתית, אלא גם בשל העובדה שהמדובר באחד הסרטים הכי מרשימים שנראו כאן על המרקע.

ביקורת התזמורת

הסרט "ביקור התזמורת" נפתח בכתוביות לבן על שחור בשלוש לשונות הסרט: עברית,ערבית ואנגלית שכמו מראש מודיעות לנו על כך מהמחזה שיוצג בפנינו אינו הותיר חותם, נשכח מלב, לא שינה דבר. אנו עומדים לספר סיפור קטן,אתם הצופים מוכנסים לוואקום היסטורי זעיר,פרצה-אנא התרווחו בכיסאותיכם.

קווי העלילה, הסיפור, אכן מינימאליים: התזמורת הקלאסית של המשטרה המצרית מגיעה לביקור בישראל לנגן במרכז לתרבות ערבית בפתח תקווה. איש אינו מגיע לשדה התעופה לאסוף אותם וכך נטושים בישראל העכשווית, תחת שרביט המנצח של ראש התזמורת הסגפן והנחוש, המגולם על ידי ששון גבאי, מטלטלת החבורה בניסיון לאתר באופן עצמאי את מקום ההופעה הייעודי. כך הם מוצאים עצמם בעיירת פיתוח בנגב.

במקום כה שונה מסביבתם הטבעית, בולטים כמו פיל בחנות חרסינה וקרואים כמו וסת בליל הכלולות , הם "נתקעים" לילה ובאים במגע עם גלריית הפרברים האנושית. שם, הם נחשפים למשברי היומיום שלהם ולדמויות המשוועות לזריקת מרץ שתנער אותם מהשגרה האפרורית וכמהה לקצת מערב או לכל הפחות לקצת "תל-אביב", אכן סיפור פשוט. לאור הכתוביות הפותחות הללו אני חושבת שנכון לבחון את הסרט ומטרותיו:

האם היוצרים (בפועל,להבדיל מהמוצהר) אכן לא מתיימרים להביא חידוש גדול או יצירה רבת משמעות?האם אכן הם מביאים כאן סיפור לשם סיפור, אנושי בלבד שהשיבה ממנו לסדר היום, אינה מעלה או מורידה דבר, מעין "סיפור פשוט" של דייוויד לינץ' גרסת ישראל ומראש הכתוביות מסנגרות ומנמיכות ציפיות-מודיעות על היעדר יומרה לעסוק במשמעויות פוליטיות,תרבותיות וחברתיות או שמא הכתוביות אירוניות,כעוסות על כך שאירוע כגון העומד להיות מסופר נשתכח מלב, לא הזיז לאיש שבמקרה בעל חשיבות מערער שלווה שנשכח כיוון שהושתק או שהיינו עיוורים לחשיבותו?

פה נדמה לי שהיוצרים לא בחרו צד,לא הכריעו מה הם מנסים לומר או אף גרוע מזה-ירו לכל הכיוונים מסתתרים מאחורי הילה כללית- "שכל אחד ייקח את זה לאן שייקח את זה, כל אחד והפרשנות שלו", סרט שמתנחמד לכולם. הסרט סובל כך נדמה לי מהיעדר אמירה חזקה, לסרט אין זעקה , כך הוא מתחיל וכך הוא נגמר ? כמו יצירתה המוסיקלית הלא גמורה של אחת הדמויות ,נגדעת. ככה. וככה זו לא תשובה. בכל מקרה לא תשובה אחראית דיה ולא הולמת לסרט בסדר גודל של הפקה מושקעת כזו.

וכאן גם המקום לשבחים: על הדיוק בצילום והעריכה החכמה, ניקיון בפרטים, ורוב הזמן אסתטיקה קולנועית מפותחת, כמו גם משחק מעודן ודיאלוגים מצוינים. ניכר שמישהו שם היה עם היד על הדופק בכל מה שקשור לקצב. הסרט, כיאה ליצירה שמעמידה אמנים מוסיקליים במרכזה, מתוזמר היטב לכדי מוצר זוכה פרסים, שממבט ראשון קשה לומר עליו מילה רעה או לשים את האצבע על הליקויים בו.

אם היצירה גרידא מדברת על תכנים אנושיים אוניברסליים של חמלה, מדוע דוחפים לנו את הפוליטי והחברתי בדלת האחורית? האם סרט ישראלי לא יכול לעמוד בזכות עצמו ללא המימד של מתח חברתי ופוליטי? האם סרט ישראלי שאינו קומדיה קלילה צריך להתנצל על כך שהוא יוצר קולנוע אנושי קטן פשוט וצנוע?

אבל משהו בשימוש במילה "מוצר", מאוד צורם לי כאשר באים לתאר יצירה. אין ספק שהסרט בנוי להביא קהל ואכן משיג את מטרתו ומוציא אנשים לצפות בסרט ישראלי. השאלה היא, האם עטיפת המוצר המבריק הזה מסתירה בעצם תחתיה הרבה ריק תוכני ופחד לומר משהו באמת, בלי פחד להחמיץ קהלים או פרסים שניתנים בקלות רבה יותר לסרטי "קונצנזוס" שלא מכעיסים אף אחד, ומראים עד כמה הקולנוע הישראלי "על המפה", מקצועי, או חלילה מביך כשהיה בעבר.

יש משהו לא אחראי וילדותי אפילו בפניה הכול כך בוטה וישירה לחיבוק חם, ואהדה על חשבון אמירה משמעותית. התזמורת של קולירין, היא מצרית ותהיה זו תמימות להתכחש לערביותה, ולומר שבעצם זה רק סיפור קטן ואנושי שהרי אם כך תהיה זו תזמורת דנית או שוודית או ממדינה מערבית באמת שאינה עוינת, בהווה, או בעבר, או בעלת מתיחות ביטחונית פוליטית ביחסה לישראל.

אם היצירה גרידא מדברת על תכנים אנושיים אוניברסליים של חמלה, מדוע דוחפים לנו את הפוליטי והחברתי (ערביות לייט, פרברים, אזכורי סממנים מזרחיים תרבותיים,תמונת טנק ועוד) בדלת האחורית? האם סרט ישראלי לא יכול לעמוד בזכות עצמו ללא המימד של מתח חברתי ופוליטי? האם סרט ישראלי שאינו קומדיה קלילה צריך להתנצל על כך שהוא יוצר קולנוע אנושי קטן פשוט וצנוע? האם צריך להביא באופן מאולץ דיון של מתחים ושסעים בחברה? לדעתי לא. יש מקום לשני סוגי הסרטים. אבל חשוב שידעו היוצרים ויחושו בנוח ליצור לשם היצירה והחוויה ולא יתאמצו ו"יסבנו" אותנו הקהל , על הדרך, בסרט שמרגיש פוליטי, מתנהג חברתי והוא בעצם ברווז גומי, גם אם חמוד.

מעניין כמו כן לראות, כמו גם מביך שהסיפור המסופר פה, מבחינת קווי העלילה, אינו חדשני כלל ועיקר. דוגמא בודדת היא א. ב יהושוע בספרו "מות הזקן" כבר ב-1963, עשה כמעט את אותו המהלך הסיפורי כאשר הוא מתאר בסיפורו "מסע הערב של יתיר", יישוב שכוח אל כללי כלשהו ומספר על שגרתם הכמהה למערב.

שגרתם, כך הם חשים, תופר בדרך אחת: ביקור מה"חוץ", העיר הגדולה, המערב. משכזו לא מגיעה הם לוקחים את כוחם היחיד , תחנת הרכבת שלהם, המובילה מהם אל החוץ ומחבלים בה. כמהים לכך שיבחינו בהם, לזעזוע, לפורקן מהבדידות והזעם שהם אוצרים בהם. ללא אזכור אחד ויחיד לשנה או לישראל, יהושוע מתאר את החלום ושברו, את האלימות הגלומה בניתוק ובפרברים כמו גם את המין המתריס כמפלט, שאצל קולירין, גם עם טנק בחזית, סרט דובר דובר שפות ותזמורת ערבית שלמה – לא ניתן לזהות בבירור עם קול ואמירה ייחודיים.

זמן פגיון

זכרו נא, זכרו נא
את חמישה בנובמבר
אבק השריפה, הבגידה והקשר

אינני רואה כל סיבה,
מדוע אבק שריפה ובגידה
יאבדו אל תהום השכחה.

בית ראשון זה מתוך שיר ילדים עתיק יומין, מתאר את מעשיו של גיא פוקס (מבוטא כמו פוקס מולדר מ"תיקים באפילה"), שהיה חלק מקשר קתולי לפוצץ את בתי הפרלמנט ולרצוח את המלך הפרוטסטנטי וכל צמרת השלטון בחמישה בנובמבר 1605, ערב פתיחת מושב הפרלמנט. פוקס נתפס במרתף ארמון וסטמינסטר ובידיו שלושה תריסרי חביות של אבק שריפה. הוא עונה, הודה, נתלה ובותר לחתיכות בשל מעשיו. מאז נחוג מדי שנה, "חג המדורות" או "חג הקשר" ברחבי חבר העמים הבריטי לציון גילוי המזימה והצלת ריבונות המלך. אך מורשתו חיה עד היום ובמיוחד בקומיקס V for Vendetta שעל פיו נעשה סרט בשם זהה. העושים במלאכה הם האחים ורשבסקי כתסריטאים ומפיקים ואחד מעוזרי הבמאי שלהם בסדרת ה"מטריקס", ג'יימס מקטייג שכעת זוכה לשבת לראשונה על הכיסא שעל משענתו מצויין "במאי".

V for Vendetta עוקב אחרי הרפתקאותיה של איוי (נטלי פורטמן), באנגליה של העתיד הקרוב אך כזו הכורעת תחת נטל של שלטון טוטליטרי המזכיר מאוד את זה של אוקיאניה ב-1984 של אורוול. ה"אח הגדול" כאן הוא הלורד-הנגיד אדם סאטלר בגילומו של ג'ון הארט הותיק. תפקידו של הלורד-הנגיד לא במקרה דומה להפליא לזה של הפיהרר. מדובר בשליט טוטליטרי מגלומן ואכזר בדיוק על פי הספר. איוי מאומנת להוביל מרד בשלטון בידי אדם העטוי במסיכת גיא פוקס המתכנה רק בשם וי. וי נוקט במגוון שיטות טרור מלאות פאתוס ודרמה על מנת להפיל את שלטונו של סאטלר תוך שנה אחת בדיוק המתחילה ב…חמישה בנובמבר. עלילות המשנה בסרט הן סיפור האהבה הביזארי בין וי לאיוי והחקירה שמנהל מפקח המשטרה (רופרט גרייבס) בניסיון לברר את זהותו של וי המסתורי.

אקדחי הסקס שרו על אנרכיה באנגליה, וגם V for Vendetta עוסק בה אך גם בהיפך הגמור – דיקטטורה. האירוניה היא שעלילת V for Vendetta מתרחשת דווקא בערש הדמוקרטיה המודרנית, האומה שהביאה לעולם את "מגילת הזכויות" ואת רעיון הפרלמנט. הייצוג של המשטר הטוטאליטרי בסרט הוא מושלם על פי כל כללי הספר שקבעו פרידריך ובז'זינסקי: השליטה על אמצעי התקשורת, משטרה חשאית (המכונה "מצביענים" ומעלימה אנשים באישון לילה בהליך המכונה "שקית שחורה"), מפלגה אחת והתוספת שתופסת: פולחן אישיות המנהיג.

עלילת הסרט, כמו עלילת הקומיקס, היא בעצם משל על מהותה של הדמוקרטיה. כיצד היא מוגדרת? האם לאנשים יש חופש אמיתי או חופש מדומה? מי אחראי על זרימת המידע? V for Vendetta עוסק בטיפול עמוק אך לא רציף בכוחה של תקשורת ההמונים לעצב את האמת.
בקטע מסויים בסרט, מורה הלורד-הנגיד על מסר מסויים שיועבר – "אני רוצה אותו מחר ברדיו, בטלוויזיה, בשלטי החוצות, בעיתונים ובאינטר-לינק (התחליף הבדיוני לאינטרנט)", והמסר מתקבל. כך הם פני הדברים כשאדם אחד או קבוצה קטנה שולטת בכל האמצעים לתפוצת מידע. בכך, יש דמיון למתקיים כיום גם בדמוקרטיות ליברליות כאשר קבוצה קטנה היא בעלת השליטה על כל אמצעי תפוצת המידע המרכזיים.
עוד מסר ברור שמעביר הסרט הוא אודות הסכנות הטמונות במשטרים טוטליטריים, ועל הקלות שבה הם יכולים לצוץ ולעלות במצבי משבר. לא ארחיב בכדי לא לפגום בחווייה, אבל V for Vendetta מדגים יפה מאוד את הרעיונות הללו.

נ' לנקמה עוסק בסוגייה מעניינת אף יותר (שבוטאה טוב יותר בקומיקס): האם טירופו של האחד, עדיף על טירופו של האחר? הטוב והרע כמושגים יחסיים, אנרכיה מול פשיזם – האם יש טעם לקבל את חירות המחשבה שמציעים לכם במחיר של הרס החברה, נקיטת פעולות טרור והרג? יופיו של V for Vendetta, על אף עלילה ראשית חלשה ורעועה, הוא בכך שהוא מעורר מחשבה ומציע עושר של רעיונות בדרך לא ישירה.
מלבד רעיונות למכביר, V for Vendetta עמוס באזכורים תרבותיים, מחוות, התייחסויות והפניות ליצירות אחרות. לצופה המודע והמכיר, הדבר משדרג את חוויית הצפייה לכמעט מענגת. רשימה חלקית: אחד עשר בספטמבר, הרוזן ממונטה כריסטו, 1984, פולחן האביב, פאנטום האופרה, ליאונרד כהן, התייחסויות שונות לספרה 5 (אפילו בצורתה הבינארית, 101), אזכורים מהתרבות הנאצית (מצער אך מתבקש בהקשר הרחב) ו…. 1891 של צ'ייקובסקי.

"הסרט עוות ושונה ובחלקו הגדול הוא פנטזיה אמריקנית-ליברלית חסרת יכולת, על אדם עם ערכים אמריקניים-ליברליים, שמנסה לצאת נגד ממשל של ניאו-שמרנים ? ו V for Vendetta לא דיבר על כך". זו הייתה האמירה המרכזית של אלן מור, אביו מולידו של וי, שיצר את הקומיקס. מור ידוע בכך שהתנגד באופן עקבי לכל הגירסאות המוסרטות של יצירתו ויש לכך סיבה. מור נכווה קשות במשפט שעסק בעיבוד קודם לאחת מיצירותיו, League of extraordinary gentlemen. מור נאלץ להעיד במשפט בו תבעו תסריטאי ומפיק את אולפני פוקס על גניבה ספרותית של התסריט שלהם. מור פירש את היחס והפשרה שאליה הגיעו אולפני פוקס כהודאה באשמה וכביכול רמיזה כי הוא עצמו היה מעורב בגניבת התסריט. בעקבות הסיפור הזה מגלה מור יחס חשדני עד עויין כלפי כל מה שמדיף ממנו ריח הוליוודי, ועל-פי ויקיפדיה, סירב לאפשר עיבודים קולנועיים על יצירות שבבעלותו המלאה. אבל את דברי הביקורת דלעיל שמר עבור הגירסה הנוכחית, בכוונו אותם אל האחים וורשבסקי עצמם.

מור הוא אולי המבקר הקשה ביותר של היצירה, אבל מקטייג השתדל מצידו בהעברת תחושת הקומיקס וההדר של וי אל המסך הגדול, לא תמיד בהצלחה. העיצוב של לונדון העתידנית הוא אפרורי וקודר כראוי. השימוש המאסיבי בצבעי שחור ולבן מקנה לסרט את המראה המצוייר המקורי, אך בניגוד לעיצוב התפאורה, המראה הוא בינוני בלבד. הוא אינו משחזר הישגים כמו "עיר החטאים" של רודריגז או הצבעוניות העזה של "דיק טרייסי" או אפילו המראה הגותי-מסוגנן של גותאהם בסדרת "באטמן" (בעיקר העבודות של טים ברטון).

העלילה חלשה כפי שהזכרנו, על אף שהסרט מנסה להיצמד לתוואי המקורי של הקומיקס, הוא מתפתל בתפניות תמוהות, שדי מצדיקות את הביקורת של מור עליו. יחד עם זאת, הסרט נהנה מקצב סביר במרביתו, דיאלוגים מוצלחים ואמירות שנונות, שמפצים אך במעט.
את מפגן המשחק המרשים והאתגרי מאחורי המסיכה שעליה חיוך רחב וקבוע מבצע הוגו ויווינג, המוכר אולי יותר כסוכן סמית'. הוגו ויווינג הוא לא היחיד שמבצע משחק מרשים. ג'ון הארט, רופרט גרייבס וסטיבן פריי כמנהלה של איוי נותנים כולם הופעות משחק נאות ודווקא על רקע תותחי התיאטרון המקיפים אותה, הופעתה של נטלי פורטמן בתפקיד הראשי היא חיוורת ואנמית. התקשיתי למצוא הבדלים מובהקים בין דמותה של איוי לבין דמותה של הנסיכה אמדלה ב"מלחמת הכוכבים", למשל. אפשרי אם התפקיד הייתה ניתן בידי שחקנית בעלת נוכחות טובה יותר, תפקידה של איוי היה מלא נפח יותר ולא נבלע בצל הענקים המקיפים אותה.

מלבד צילום מצויין, הסרט עושה שימוש מדוייק במוסיקה שהיא זו בעצם המקבעת סצינות מסויימות בזכרונו של הצופה על אף עושרו של המימד הויזואלי. הסרט ניחן בכמה סצינות מרשימות אבל אציין דווקא את סצינת הסיום. מק'טייג עושה כאן שימוש באפקט "זמן קליע" היוצר תנועה איטית להחריד, אותו אחד שהקנה ל"מטריקס" את פרסומו והביא עליו פארודיות ומחוות כה רבות בשינוי אחד: אם במקור נעשה שימוש בקליעים, הרי שכאן נעשה שימוש בפגיונות, אם תרצו: "זמן פגיון".

V for Vendetta הוא מגרש משחקים תרבותי ורעיוני, הבנוי ממוסיקה, הפניות ואזכורים וסצינות מרשימות, הבנויים כולם על עלילה מופרכת שאינה מסוגלת לשאת כובד משקלם. חוויית הצפייה ב V for Vendetta דומה לצפייה במופע זיקוקי די-נור: מופע מרהיב עין המרתק את התודעה, אך נמוג במהרה אל תוך החשיכה ומותיר אותך עם אפילת היומיום.