בית המקדש השלישי

נוצרים אדוקים יצטלבו כשהם נכנסים לכנסיה, מוסלמים ישילו את נעליהם בכניסה למסגד, ויהודים יחבשו כיפות בכניסתם לבית הכנסת. כל דת והדרך שלה להפגין יראה וכבוד עם הכניסה לבית הפולחן.

ומה על החילונים? מה על אלה שאינם יראי שמיים? האם גם להם בתי מקדש משלהם? מקום שעם כניסתם אליו הם חשים תחושת Photography by Johan Persson  יראה, ובמקביל תחושת כבוד עמוקה ואולי סוג של סיפוק רוחני?

התשובה לשאלה הזו היכתה בי כשנכנסתי לאולם הראשי של בית האופרה המלכותי בקובנט גארדן שבלונדון לפני כחצי שנה, בציפיה למופע של הבלט המלכותי. לפתע התשובה נתחוורה לי במלוא עוצמתה: התרבות הגבוהה היא הדת של החילונים, כף רגלי דורכת באחד המקדשים שלה. בשרי נעשה חידודין חידודין.

לצערי, לא יצא לי לבקר במספיק בתי אופרה והיכלי תרבות עתיקים ברחבי העולם ובוודאי שעוד אבקר – אבל הדוגמה של בית האופרה המלכותי, מבהירה כיצד השליטים החילונים, יצרו אלטרנטיבה לכנסיות, והציעו לנתיניהם (כמובן, אז, מי שיכל להרשות לעצמו) בתי פולחן חדשים שמוקדשים לסגידה לנעלה ולנשגב, אך לא הדתי.

כאן, בנשגב הכוונה ליופי הטהור שבאומנויות ההצגה, השירה והמחול, במקום לישות ערטילאית כל-יכולה או גלגולו של בנו של נגר, שהילך כאן לפני אלפיים שנות.

בית האופרה המלכותי הוא מבנה עצום ומרשים עד מאוד, שאינו נופל ביופיו ובחותם שהוא מותיר על הצופה והמבקר בו מכנסיות IMG_3984עתיקות. כולו שיש לבן, תקרותיו גבוהות ומסדרונותיו עטויי שטיחי ארגמן, מסתירים בחובם מכמני תרבות, פסלים וציורים רבים.

כמו כנסיות עתיקות, בבית האופרה המלכותי מתקיימים פולחני תרבות באופן סדיר כבר קרוב ל-300 שנה (ב-2032 ימלאו 300 שנים לבית האופרה). הבית מהווה מרכז בחיים התרבותיים של בירת אנגליה מאז הועלה בו המחזה הראשון ב-1732. זהו בית המקדש השלישי של האומנות שנבנה בגני קובנט, לאחר ששני קודמיו חרבו בשריפות.

בית האופרה הנוכחי נפתח ב-1858. למעשה אחד השרידים שנותרו מתקופת בית שני, הוא אבן הפינה שהונחה בידי ג'ורג', נסיך ווילס, ב-1808. גלגולו השני של הבית, אגב, היה המבנה הציבורי הראשון בלונדון.

הבריטים, שרגישים למורשת התרבותית שלהם ומתייחסים אליה בחרדה קנאית, החליטו בעת שיפוץ הבניין בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, לשחזר ככל האפשר את התחושה המקורית שחוו שוחרי התרבות 150 שנה לפני כן. וכך, נשתמרו להן דלתות הכניסה הכפולות עצומות הממדים שדרכן נכנסו הכרכרות אל רחבת הכניסה, הפואייה.

הפואייה עצמה, רחבת הכניסה שנבנתה בתקופה הוויקטוריאנית, שוחזרה כפי שהייתה בערב חנוכת המקדש ב-1858, בגווני השנהב, שני וזהב שבהם נבנתה במקור.

אם התרבות הגבוהה, אומנויות הבמה של אופרה, תאטרון ומחול היא המזון הרוחני של החילון, הרי שהכוהנים הנוכחיים של המקדש, וסתתי האבן המודרניים, עושים הכל כדי להביא את המזון הרוחני לצאן מרעיתם ולהפיץ את הבשורה.

אדוארד ג'ונס וג'רמי דיקסון, הארכיטקטים שנבחרו לשיפוץ הבניין, כדי להדגיש את החיבור של בית האומנויות הגבוהות לציבור IMG_3973ולאלפי המבקרים בו, הוסיפו לו כניסה נוספת המתחברת אל הרחוב, ואל השוק של קובנט גארדן.

בשעות הבוקר ובשעות הערב, טרום המופעים, תורים גדולים משתרכים מול הקופות. בית האופרה עצמו, פתוח בכל יום משני ועד שבת מעשר בבוקר ועד שלוש אחר הצהריים – וניתן לסייר בבניין באופן כמעט חופשי לחלוטין, במקביל למופעים ולחזרות.

אזור העבודה של בוני התפאורות, למשל, הוא בעל חלונות גדולים, ואפשר לצפות בעבודת המלאכה של אומני הבמה. בנוסף, בימי שני וששי מתקיימים בבניין רסיטלים וקונצרטים חינם אין כסף.

הרעיון של כל אלה הוא ברור: להנגיש את מקדש התרבות עצמו והפעילויות שבו לציבור ולמשוך אותו אליו, גם אם לא בא לראות אופרה או בלט. זוהי מיסיונריות תרבותית במיטבה.

ומה כאן בארצנו? אומנם מרכזי תרבות גדולים לא חסרים (רובם ככולם בתל-אביב: מרכז סוזן דלל, היכל התרבות, משכן "הבימה" וכמובן, בית האופרה הישראלית ומשכן אומנויות הבמה). אך ברובם ככולם לא מתקיימים סיורים או ימים פתוחים לקהל, וגם אם הם משתלבים היטב בנוף הארכיטקטוני, המאמץ שלהם להשתלב בנוף החברתי חלקי בלבד.

האם זו שאלה של כסף או של תרבות וכוונה? תקציב המדינה לתרבות (PDF) הוא 0.14 האחוז מכלל התקציב (456 מיליוני שקלים מתוך תקציב של 316,553,346,000 שקלים (במילים: שלוש מאות וששה עשר מיליארד, חמש מאות חמישים וחמישה מיליון, שלוש מאות ארבעים וששה אלף).

Photography by Johan Persson

לשם השוואה: המועצה הבריטית לאומנות, המקבילה האנגלית של מנהל התרבות הישראלי, קיבלה מהמחלקה לתרבות, תקשורת וספורט (משרד התרבות הבריטי) בשנתיים האחרונות סכום של 859,141,000 לירות סטרלינג, לתמיכה במוסדות תרבות (PDF).

התקציב הכולל של ממשלת בריטניה לשנים 2009-2010 הוא 676 מיליארד לירות סטרלינג (PDF). באופן אירוני, הבריטים מוציאים, באופן יחסי מן התקציב, דווקא פחות מאיתנו על תמיכה.

אבל לעומת זאת, מעיון בתקצוב של בית האופרה המלכותי, אפשר לראות שבשנתיים האחרונות לבדן, קיבל בית האופרה מהמועצה לתרבות (שנסמכת גם על כספי הפיס הבריטי) 54,650,798 לירות סטרלינג, שהן 334,462,883 שקלים – שהם כמעט שלושה רבעים מהתקציב השנתי של מנהל התרבות הישראלי כולו.

זו תמונה עצובה, במיוחד לפרנסי התרבות בארצנו הקטנטונת שנאלצים להיאבק על פירורי עוגה לעומת עמיתיהם הבריטים שנהנים ממטבע חזק יותר. ובכל זאת, אפשר וראוי לייחל לכינון הבית השלישי החילוני בארץ ישראל, במהרה בימינו.


תצלומים (מלמעלה):
אלינה קוג'וקארו מתוך "הסילפידים". צילום: יוהאן פרסון
רחבת הכניסה של בית האופרה המלכותי. צילום: ניב ליליאן
בית האופרה המלכותי, מבט מהרחוב. צילום: ניב ליליאן
ליאן בנג'מין ותומאס וויטהד מתוך "סנסוריום". צילום: יוהאן פרסון

Royal Ballet Photography by Johan Persson, Courtesy of the Royal Opera House

4 תגובות על הפוסט “בית המקדש השלישי

  1. ןחילוני שלא מתחבר לבלט?
    נגזר עליו להיות חסר מקדש?

    כשהקימו את העיר העברית הראשונה,בנו רחוב אחד ראשי וקראו לו הרצל,לאורכו חילקו מגרשים (ההם מהצדפים), ובראש הרחוב הקימו בית ספר גדול ומפואר שנראה מכל נקודה בקריה הטריה.
    מספרים שגמנסיה הרצליה, דמתה למקדש להשכלה…

  2. אתה גורם לזה להשמע כאילו אדם דתי לא יכול להנות או להתרגש מאומנות…

    לגבי התקציבים, אני לא חושבת שחוסר המעורבות של בתי תרבות בחברה קשור לתקציבים בלבד. זה עניין של מנטליות שהולך הרבה יותר רחוק.

  3. אשליה, קאיה,

    אשיב לשתיכן:

    בית האופרה המלכותי מאכלס לא רק מופעי בלט, אלא גם מופעי אופרה, תאטרון, קונצרטים – ולמעשה כל צורה של תרבות גבוהה.

    אז כן, גם דתיים שלא אוהבים בלט יכולים ליהנות ממה שהמקום מציע. ואגב, לא טענתי שאנשים דתיים לא יכולים ליהנות או להתרגש מאמנות, רק תהיתי האם חילונים יכולים לחוש התרוממות רוח דומה.

    וקאיה, זה אכן עניין של מנטליות, ואת זה בחנתי בטקסט. עובדתית, אנחנו משקיעים יותר ממון, באופן יחסי ולא ניכר החזר דומה מצד המוסדות לסביבתם.

  4. פינגבאק: היכן שזקני השבט הולכים למות » נביאים אחרונים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים