הנכד של נביאים: מגזין "החיבור"

כשירון ואני הקמנו את "נביאים אחרונים", אי שם בשנת 2004 (כמעט לפני עשור), הייתה לנו מטרה – רצינו להציע לאנשים תוכן מעניין, מקורי, חוקר ומעמיק. לא שטחי, וכזה שנשען על תחקיר טוב, עיתונאות קלאסית והרבה סקרנות בריאה. מפה לשם, אני הפכתי את העשיה הזו למקצוע, כעיתונאי במשרה מלאה ויותר. בין השנים 2007-2010 ערכתי את ערוץ המחשבים של ynet, תוך שאני מקיים את אותם עקרונות שיישמנו פה.

בין ההישגים של הערוץ דאז (מלבד דיווחי חדשות מהירים ומדוייקים – מלאכה לא קלה בכלל…), ניתן למנות כמה ראיונות בלעדיים (כמו הראיון הראשון בעברית עם מנכ"ל גוגל), כמה חשיפות ותחקירים (כמו תחקיר ספקיות האינטרנט שעשה הרבה רעש) והיהלום שבכתר – הקמפיין המתמשך נגד המאגר הביומטרי והסיקור העיקש והעקבי בנושא, שלא הרפה לרגע מהאחראים למיזם.

לפני כמה שבועות הגיח לאוויר העולם ירחון דיגיטלי חדש, למחשבי לוח ובכלל, בשם "החיבור", שעוסק בטכנולוגיה באשר היא ושאני העורך הראשי שלו. מלבד המתכונת החדשנית של מגזין דיגיטלי, "החיבור" נשען על אותם עמודי יסוד של "נביאים אחרונים": כתבות איכותיות, חקרניות וסקרניות, שמתבססות על תחקיר טוב ומעמיק והעיקרון השני – עברית טובה, נכונה ועשירה. הססמה שלנו היא פשוטה: "ירחון טכנולוגיה עברי".

אז אם אתם מהקוראים הקבועים (או המזדמנים!) של "נביאים אחרונים", אני בטוח שגם "החיבור", שמופץ חינם, יעורר בכם עניין. אתם יכולים להוריד אותו לאייפד או למחשבי לוח מבוססי אנדרואיד – או לקרוא אותו כ-PDF על מחשב אישי או על סמרטפון (מהגיליון הבא מתוכננת גם גירסה ייעודית לסמרטפונים, אינשאללה). אז פשוט הורידו, תהנו, ועזרו לנו לעשות עיתונאות עברית עצמאית, חוקרת וסקרנית, בדיוק כמו שעשינו כאן ב"נביאים". הרווח הוא בעצם כולו שלכם, אבל התענוג הוא של כולנו.

לאייפד http://bit.ly/19ejXIi
לאנדרואידhttp://bit.ly/1a7IprW
גירסת PDF למחשבי PC וסמרטפונים http://bit.ly/GPvKT7

ל"חיבור" יש גם עמוד בפייסבוק.
הפגינו קצת חיבה.

שירי מהפכה: דע את אוייבך

במסגרת גל המחאה ששוטף את הארץ, יש רבים שגדלו בשנות התשעים. באותן השנים בלטה בסצינת הרוק העולמית להקת Rage Against The Machine (זעם נגד המכונה) שהתאפיינה בנגינה קצבית ורועשת עם צליל ייחודי (בגלל הגיטרה של טום מורלו), לצד תמלילים פוליטיים קשים, נוקבים ומלאי זעם.

מילות השירים שלהם הביעו עמדות שמאליות, סוציאליסטיות, עם טינה רבה כנגד אמריקה המתואגדת, השתלטנות התרבותית והדיכוי הממשלתי.

למילים לרוב היה אחראי זק דה לה רוקה, סולן הלהקה שהוא גם פעיל פוליטי בולט בחוגי שמאל.

זאק דה לה רוקה Photography by: David Atlas

זאק דה לה רוקה Photography by: David Atlas

מה הפלא אם כך, שאותם המסרים הקוראים לאחריות ממשלתית, להכרה באדם ויוצאים נגד הניכור הקפטיליסטי, עולים גם עכשיו, במחאה הישראלית הנוכחית – אצל מי שגדלו על ברכי "הורגים בשם ה…".

הרשיתי לעצמי לתרגם לעברית בית ומחצה מתוך "דע את אויבך" (מתוך אלבומם המסחרי הראשון מ-1992). אני חושב שהוא מאוד בעל משמעות לפעילי המחאה הנוכחית – דעו מי הם אויביכם. שתי השורות האחרונות אמנם אינן חלק מהשיר, אלא שיבוש שלי, שלאורך שנים אלה היו המילים שתרגמתי בטעות מתוך אחד הבתים. בכנות, הן דווקא מתחברות למסר הכללי.

מילה נולדה.

לחמו במלחמה, לעזאזל עם הנורמה!

אבדתי סבלנות,

נמאס לי מצייתנות.

מחשבות על מהפכה,

כל כך ברור המראה בשדרה,

מניפים אצבע משולשת לארץ השלשלת.

להיות עם חופשי בארצנו??

מי שמוכר לכם את זה – הוא אויבנו!

אין לי יותר סבלנות,

מאסתי בצייתנות,

אין לי יותר סבלנות,

מאסתי בצייתנות,

נמאס מכם, נמאס מכם –

הגיע הזמן לשלם!

דעו את אויביכם!

כן, יודע אני את אויבי,

המורים שלימדו אותי להילחם בי,

פשרה, היענות, הטמעות, כניעה,

בורות, צביעות, אלימות, והעליתא!

כל מי שמונעים ממך חשיבה נקיה –

הם אויביך!

יס בשבע שגיאות

קומודור הוא לא רב חובל. הוא דרגה בכירה של מפקד צי (בין קפטן לאדמירל זוטר), שתחתיו למעשה כמה קפטנים, רבי-חובלים. (אימפריית הפשע)

כדור תועה, לא טועה. מה שנקרא, לכל כדור יש כתובת. (אי שם, לא זוכר את שם התוכנית)

מרשל אוויר הוא לא קצין בחיל האוויר. אם כבר, הוא מאבטח אווירי. (האירוע)

Carrier היא ספקית סלולר ולא נרתיק, במקרה של הפארודיה המאוד מצחיקה של פיוצ'רמה על האייפון. (פיוצ'רמה, עונה 7, פרק 3)

Handsfree פירושו שאינו דורש ידיים ולא "לא ידני". תרגום עבודת יד? (שם)

ולקינוח: לסולן האבנים המתגלגלות קוראים מיק, לא ניק. ("ג'ק פלאש המקפץ", בכיכובה של וופי גולדברג)

הרשימה למעלה היא מדגם לא מייצג של טעויות שאני לאחרונה מוצא יותר מדי בכתוביות התרגום בסדרות ובסרטים שמשדרת חברת שידורי הלווין שנושאת את השם העברי למהדרין יס. תדירותן הגבוהה מדי, ממש מרגיזה. ולא מדובר בטעויות של מה בכך. אלה טעויות של החלפת עיצורים וחוסר הבנה או ידע של מילים או של ההקשר שלהן במשפט. הטעות האחרונה, אגב, מקורה פשוט בבורות וחוסר ידע כללי הנדרש מאדם שעומד לתרגם סרט הנושא שם של שיר מהרפרטואר של האבנים המתגלגלות.

סביר להניח שרוב האנשים שעוסקים בתחום אינם בורים, או כך לפחות הייתי רוצה להאמין. הבעיה, שלמיטב ידיעתי משלמים להם פרוטות, והם צריכים לתרגם פרקים לפי משקל, מה שלא משאיר להם יותר זמן להגות ולהרהר בתרגום של כל משפט אלא לעבוד כמו מכונות – וזה נעשה על ידי חברות ההפקה שמספקות את שירותי התרגום והעריכה ליס.

מצד שני, יש את יס. הם הפנים והחברה שמוכרת לי את מוצר התוכן. ובעייני, מוצר התוכן שלהם פגום משהו.

זו לא רק אי הנוחות של צופים יודעי ספר, שקולטים שמי שתרגם את הסדרה חיפף בכתוביות. הבעיה היא עם כל הצופים שאינם מודעים. עם כאלה שלומדים אנגלית מתרגום הכתוביות וצירוף מילה נשמעת לטקסט כתוב (ככה אני למדתי אנגלית בצעירותי), עם כאלה שמאמינים שהתרגום הוא נכון וכך ידיעת העברית שלהם נפגעת, כמו גם ידיעת האנגלית. בעקיפין, זהו נזק תרבותי, כללי ודו לשוני.

בעייני, כלקוח משלם, יס בהחלט נושאת באחריות לבדיקת איכות של המוצר טרם שידורו. התרגום לא טוב? החזירוהו לחברת ההפקה שתתקן. לערוץ 2 אני לא משלם דמי מנוי, ולכן אין לי ציפיות מהם. מכם יש.

העברתי אגב את המדגם מעלה לדוברת של יס, ליבי צ'יפסר, ולזכותם ייאמר שהטענות שלי זכו להתייחסות. הטעויות הועברו לעיונה של מי שאחראית לתרגום בחברה, והן תוקנו (והנה תרמתי בקטנה לשיפור העברית בטלוויזיה המשודרת. הוריי!). וזו התשובה שקיבלתי, שדווקא מאמתת את ההשערות ומשאלות הלב שלי:

"מדובר בטעויות נקודתיות שתוקנו ברגע שהפנת את תשומת ליבנו, אנחנו עובדים עם חברות התרגום המובילות בשוק אין ספק כי בכמויות התכנים העצומות המשודרות ב yes יתכן כי יפלו טעויות נקודתיות.
אנו עורכים למתרגמים ימי עיון, מקפידים במקרים של סרטים וסדרות המבוססים על ספרים לבחון את הספרות ולהישען עליה ומתעקשים כי המתרגמים יהיו אנשים מנוסים, בעלי ידע רב שיוכלו לתרגם את המגוון העצום של הז'אנרים והניואנסים השונים שהם גוזרים"
.

תשובה לעניין. נקווה שלהבא יותר ישימו לב, לרווחתם של כל צופי הטלוויזיה בלוויין.

וירון מזכיר: השרשור המיתולוגי בעין הדג, על מניח רעפים נוצרי.

עדכון: לאחר פרסומו של הפוסט ובפרקים החדשים של "אימפריית הפשע", הפסיקו לתרגם את קומודור כרב-חובל, ופשוט השאירו את הדרגה בשמה. מי אמר שבלוגרים לא משפיעים?

שש שנים לנביאים אחרונים

בדירה תל-אביבית קטנה, לפני כשבע שנים וקצת יותר, התכנסה חבורה של אנשים מוכשרים שרצו לעשות מעשה. להקים במה ברשת לכתיבה איכותית, דעתנית ונשכנית, כזו שלא עושה חשבון לאף אחד, ויחד עם זאת – מוקפדת ובעברית צחה. הועלו כל מיני שמות למיזם, ביניהם "ועדה קרואה". בסוף נבחר השם "נביאים אחרונים", תנ"כי ומודרני בו בעת, קורץ – ומלא תוכחה.

חשוב לזכור, הימים הם תחילת ימי הרשת העברית. הפורטלים הגדולים עושים את צעדיהם הראשונים, ותוכן עצמאי איכותי ומאמרי באופיו, כמעט שאין בנמצא, למעט מובלעות כמו "עין הדג", "יעל הולכת לקולנוע", "אנקדוטות" או מגזין "במה חדשה" (שבשלב מסוים היה דיון אולי נביאים יחליף אותו). על וורדפרס כמעט עוד אף אחד לא שמע אז.

מהחבורה המקורית שהסתערה על המיזם, נותרתי רק אני עם החלום, אבל לא עם שברו. מי שהתגייס למיזם ולמעשה הוציא אותו מהכוח אל הפועל, הוא ירון גונן. לוחם הקוד העשוי ללא חת הסתער ללא מורא על פלטפורמת WordPress, בגירסת 1.2 והחל לעבוד במרץ על העברות שלה, פרויקט ענק וסבוך – בזמן שאני שקדתי על העיצוב. רק חודשים לאחר מכן, למדנו שרן יניב הרטשטיין עסק באותה המלאכה בדיוק.

ב-25 באוקטובר, 2004, לפני שש שנים בדיוק – תלינו כאן את השלט "בקרוב" – שנושא במספר הפוסט המחייב 1. עד מהרה עלו המנשר ואודות האתר, הצהרת הכוונות שלנו שנותרנו נאמנים לה תמיד, לצד דפי קישורים ופוסט אמיתי ראשון – מכתב גלוי לשר הפנים, שבריר יומן שכתבתי לאחר שנפלתי בעצמי קורבן לפשע רכוש ולא ידעתי היכן לפרסמו – עד ש"נביאים אחרונים" נולד. הבלוג השיתופי הראשון על וורדפרס בשפה העברית.

פתאום הייתה כאן במה איכותית לכתיבה על תרבות, פוליטיקה וביקורת חברה, שלה פרגנו אפילו כלי התקשורת הגדולים. אלי ואל ירון הצטרפו עוד אנשים מוכשרים, חריפי עט – נמרוד ספיר, שכתב כאן את ביקורות המופעים והמוזיקה הכי טובות שקראתי מעודי ואורי פז כתב מאמרים נוקבים על מסורת, יהדות, קידמה ומדע ומה שביניהם. כל אחד מהם, אגב, עלה ופרח בזכות עצמו – נמרוד כותב היום את בלוג המוזיקה המשובח "טאפאס וטאפאס" ואורי פז הוא הכתב המשפטי של "מקור ראשון". על העגלה קפצו לנסיעות קצרות כותבים נוספים שהביאו את הגוונים והצבעים המיוחדים שלהם לבמה הצבעונית, ואני אסיר תודה על תרומתם. אתם יודעים מי אתם.

היו גם משברים לאורך הדרך. גם לירון וגם לי היו לימודים ומשרות תובעניות, שמנעו מאיתנו להקדיש ל"נביאים אחרונים" את הזמן הראוי לו, ולעתים, לא עדכנו במשך חודשים. היו רגעי משבר, שחשבנו לכבות את האורות ולהיפרד לשלום, כמו שעשו אתרים וותיקים רבים אחרים.

ואגב, זו הזדמנות להתנצל בפני הקוראים על תקלה טרגית שקרתה לנו כשעברו מגירסה העתיקה שעוד התבססה על windows-1255 לגירסה חדשה יותר, המבוססת על יוניקוד: – בהמרה, חלק מהצירופים של מרכאות ופסיק, הפכו לסימני שאלה. זה שיבש רבים מהמאמרים הישנים שלנו – אז אם אתם קוראים אחד כזה, זה לא שאנחנו כאלה מלאי תהיות. זו תקלה טכנית, שאנחנו עומלים על תיקונה, טיפין טיפין. עמכם הסליחה. זה מחיר שמשלמים פורצי הדרך.

מה שהפיח בנביאים חיים חדשים, היה בעיקר, הפיכתו לבלוג האישי של ירון. אני עוד תורם פיסה פה ושם, אבל ירון הוא זה שתופס את מרכז הבמה, ואני שמח על כך. הכתיבה שלו רק משתבחת עם הזמן והסיפורים שלו מעניינים. גם אם הכתיבה הפכה קצרנית יותר, הרוח המקורית והטעם נותרו כשהיו, כמו גם העברית הטובה. ולמדנו עוד לקח חשוב: כל מיזם תוכן שחפץ חיים, צריך לדעת להתחדש ולהשתנות ולא לקפוא על שמריו.

אז אנחנו לא קופאים. אם להשתמש בביטוי לא אופייני לנו, שמקדשים את העברית (מותר לנו, זו חגיגת יום הולדת!) – אנחנו כאן כדי להישאר. עדיין מתנבאים, עדיין זועמים, עדיין מודרניים ועדיין ידידותיים למשתמש.

נתראה בחגיגות העשור.

שלכם,
ניב.

בית המקדש השלישי

נוצרים אדוקים יצטלבו כשהם נכנסים לכנסיה, מוסלמים ישילו את נעליהם בכניסה למסגד, ויהודים יחבשו כיפות בכניסתם לבית הכנסת. כל דת והדרך שלה להפגין יראה וכבוד עם הכניסה לבית הפולחן.

ומה על החילונים? מה על אלה שאינם יראי שמיים? האם גם להם בתי מקדש משלהם? מקום שעם כניסתם אליו הם חשים תחושת Photography by Johan Persson  יראה, ובמקביל תחושת כבוד עמוקה ואולי סוג של סיפוק רוחני?

התשובה לשאלה הזו היכתה בי כשנכנסתי לאולם הראשי של בית האופרה המלכותי בקובנט גארדן שבלונדון לפני כחצי שנה, בציפיה למופע של הבלט המלכותי. לפתע התשובה נתחוורה לי במלוא עוצמתה: התרבות הגבוהה היא הדת של החילונים, כף רגלי דורכת באחד המקדשים שלה. בשרי נעשה חידודין חידודין.

לצערי, לא יצא לי לבקר במספיק בתי אופרה והיכלי תרבות עתיקים ברחבי העולם ובוודאי שעוד אבקר – אבל הדוגמה של בית האופרה המלכותי, מבהירה כיצד השליטים החילונים, יצרו אלטרנטיבה לכנסיות, והציעו לנתיניהם (כמובן, אז, מי שיכל להרשות לעצמו) בתי פולחן חדשים שמוקדשים לסגידה לנעלה ולנשגב, אך לא הדתי.

כאן, בנשגב הכוונה ליופי הטהור שבאומנויות ההצגה, השירה והמחול, במקום לישות ערטילאית כל-יכולה או גלגולו של בנו של נגר, שהילך כאן לפני אלפיים שנות.

בית האופרה המלכותי הוא מבנה עצום ומרשים עד מאוד, שאינו נופל ביופיו ובחותם שהוא מותיר על הצופה והמבקר בו מכנסיות IMG_3984עתיקות. כולו שיש לבן, תקרותיו גבוהות ומסדרונותיו עטויי שטיחי ארגמן, מסתירים בחובם מכמני תרבות, פסלים וציורים רבים.

כמו כנסיות עתיקות, בבית האופרה המלכותי מתקיימים פולחני תרבות באופן סדיר כבר קרוב ל-300 שנה (ב-2032 ימלאו 300 שנים לבית האופרה). הבית מהווה מרכז בחיים התרבותיים של בירת אנגליה מאז הועלה בו המחזה הראשון ב-1732. זהו בית המקדש השלישי של האומנות שנבנה בגני קובנט, לאחר ששני קודמיו חרבו בשריפות.

בית האופרה הנוכחי נפתח ב-1858. למעשה אחד השרידים שנותרו מתקופת בית שני, הוא אבן הפינה שהונחה בידי ג'ורג', נסיך ווילס, ב-1808. גלגולו השני של הבית, אגב, היה המבנה הציבורי הראשון בלונדון.

הבריטים, שרגישים למורשת התרבותית שלהם ומתייחסים אליה בחרדה קנאית, החליטו בעת שיפוץ הבניין בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, לשחזר ככל האפשר את התחושה המקורית שחוו שוחרי התרבות 150 שנה לפני כן. וכך, נשתמרו להן דלתות הכניסה הכפולות עצומות הממדים שדרכן נכנסו הכרכרות אל רחבת הכניסה, הפואייה.

הפואייה עצמה, רחבת הכניסה שנבנתה בתקופה הוויקטוריאנית, שוחזרה כפי שהייתה בערב חנוכת המקדש ב-1858, בגווני השנהב, שני וזהב שבהם נבנתה במקור.

אם התרבות הגבוהה, אומנויות הבמה של אופרה, תאטרון ומחול היא המזון הרוחני של החילון, הרי שהכוהנים הנוכחיים של המקדש, וסתתי האבן המודרניים, עושים הכל כדי להביא את המזון הרוחני לצאן מרעיתם ולהפיץ את הבשורה.

אדוארד ג'ונס וג'רמי דיקסון, הארכיטקטים שנבחרו לשיפוץ הבניין, כדי להדגיש את החיבור של בית האומנויות הגבוהות לציבור IMG_3973ולאלפי המבקרים בו, הוסיפו לו כניסה נוספת המתחברת אל הרחוב, ואל השוק של קובנט גארדן.

בשעות הבוקר ובשעות הערב, טרום המופעים, תורים גדולים משתרכים מול הקופות. בית האופרה עצמו, פתוח בכל יום משני ועד שבת מעשר בבוקר ועד שלוש אחר הצהריים – וניתן לסייר בבניין באופן כמעט חופשי לחלוטין, במקביל למופעים ולחזרות.

אזור העבודה של בוני התפאורות, למשל, הוא בעל חלונות גדולים, ואפשר לצפות בעבודת המלאכה של אומני הבמה. בנוסף, בימי שני וששי מתקיימים בבניין רסיטלים וקונצרטים חינם אין כסף.

הרעיון של כל אלה הוא ברור: להנגיש את מקדש התרבות עצמו והפעילויות שבו לציבור ולמשוך אותו אליו, גם אם לא בא לראות אופרה או בלט. זוהי מיסיונריות תרבותית במיטבה.

ומה כאן בארצנו? אומנם מרכזי תרבות גדולים לא חסרים (רובם ככולם בתל-אביב: מרכז סוזן דלל, היכל התרבות, משכן "הבימה" וכמובן, בית האופרה הישראלית ומשכן אומנויות הבמה). אך ברובם ככולם לא מתקיימים סיורים או ימים פתוחים לקהל, וגם אם הם משתלבים היטב בנוף הארכיטקטוני, המאמץ שלהם להשתלב בנוף החברתי חלקי בלבד.

האם זו שאלה של כסף או של תרבות וכוונה? תקציב המדינה לתרבות (PDF) הוא 0.14 האחוז מכלל התקציב (456 מיליוני שקלים מתוך תקציב של 316,553,346,000 שקלים (במילים: שלוש מאות וששה עשר מיליארד, חמש מאות חמישים וחמישה מיליון, שלוש מאות ארבעים וששה אלף).

Photography by Johan Persson

לשם השוואה: המועצה הבריטית לאומנות, המקבילה האנגלית של מנהל התרבות הישראלי, קיבלה מהמחלקה לתרבות, תקשורת וספורט (משרד התרבות הבריטי) בשנתיים האחרונות סכום של 859,141,000 לירות סטרלינג, לתמיכה במוסדות תרבות (PDF).

התקציב הכולל של ממשלת בריטניה לשנים 2009-2010 הוא 676 מיליארד לירות סטרלינג (PDF). באופן אירוני, הבריטים מוציאים, באופן יחסי מן התקציב, דווקא פחות מאיתנו על תמיכה.

אבל לעומת זאת, מעיון בתקצוב של בית האופרה המלכותי, אפשר לראות שבשנתיים האחרונות לבדן, קיבל בית האופרה מהמועצה לתרבות (שנסמכת גם על כספי הפיס הבריטי) 54,650,798 לירות סטרלינג, שהן 334,462,883 שקלים – שהם כמעט שלושה רבעים מהתקציב השנתי של מנהל התרבות הישראלי כולו.

זו תמונה עצובה, במיוחד לפרנסי התרבות בארצנו הקטנטונת שנאלצים להיאבק על פירורי עוגה לעומת עמיתיהם הבריטים שנהנים ממטבע חזק יותר. ובכל זאת, אפשר וראוי לייחל לכינון הבית השלישי החילוני בארץ ישראל, במהרה בימינו.


תצלומים (מלמעלה):
אלינה קוג'וקארו מתוך "הסילפידים". צילום: יוהאן פרסון
רחבת הכניסה של בית האופרה המלכותי. צילום: ניב ליליאן
בית האופרה המלכותי, מבט מהרחוב. צילום: ניב ליליאן
ליאן בנג'מין ותומאס וויטהד מתוך "סנסוריום". צילום: יוהאן פרסון

Royal Ballet Photography by Johan Persson, Courtesy of the Royal Opera House