חוטפי הסטריאו

הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.

לפני מספר חודשים, סרתי לחנות Tower Records שליד ביתי ורכשתי לעצמי עותק חוקי למהדרין של Contraband, אלבום הבכורה של Velvet Revolver. מלבד הסמליל המוכר של Parental Advisory שלו אני לא זקוק מאחר ואני כבר ילד גדול, נמצא סמליל נוסף. כותרתו: Copy Control, מה שמעיד כי התקליטור שרכשתי זה עתה בכסף מלא מוגן בטכנולוגיית הגנה נגד העתקה, או מה שמכונה בעגה המקצועית: CCT – Copy Control Technology. מעבר להכרה הזו לא שעיתי לעניין.
בנסיעה אחת ארוכה לנגב בענייני עבודה, החלטתי ליטול את התקליטור איתי ולשמוע אותו לראשונה בנגן התקליטורים של הרכב. על הדרך לנתיבות החלטתי כי הגיעה השעה ליהנות מצליל הגיטרות-תופים המוכר והאהוב מימי "רובים ושושנים", שנוצר כתוצאה מהאיחוד המחודש של סלאש, דאף ומאט סורום. באקדח הקטיפה אגב, מחליף סקוט ויילנד, לשעבר סולן ה-Stone Temple Pilots, את מקומו של אקסל רוז. לא זכיתי ליהנות מכל העושר הזה בנסיעה ההיא. בציפיה רבה הכנסתי את התקליטור לסדק הצר המיועד לו והחזרתי את עיני לכביש. שום הרעשת גיטרות לא החלה להפציץ מהרמקולים ברכב. הסטתי את מבטי למסך התצוגה. מילה אחת הבהבה שם בירוק: Error. חשבתי בתחילה אולי התקליטור מלוכלך או מאובק, מה שמאוד לא סביר לאחד שכזה שלראשונה יצא מבתולי עטיפתו. ובכל זאת, ניגבתי אותו בזהירות עם שולי החולצה, והכנסתי אותו שוב לנגן. ההבהוב הירוק והאדיש חזר על עצמו. טכנולוגיית ההגנה נגד העתקה שמעתה נכנה אותה בקיצור הגנ"ה, מנעה ממני בתוקף לעשות שימוש בסיסי, סביר ולגיטימי לחלוטין בתקליטור מוזיקלי ששילמתי עבורו ממיטב כספי. ברוכים הבאים לעידן הדיגיטלי.

בשובי הביתה נרגז משהו, אצתי לעטיפת התקליטור שנותרה בבית והפעם קראתי בעיון את המלבן הקטן שהוקדש לנושא ההגנ"ה בצידה האחורי של העטיפה. שם צוין בסמלים ומספרים בגופן קטן להחריד יש לומר, כי התקליטור תואם לחלוטין לנגינה על מחשב אישי ועל סטריאו ביתי. ליד "נגנים אחרים" הופיע הסימון המתמטי הזכור לרעה מכיתה ג': < 100%. דהיינו, פחות ממאה אחוזי תאימות לנגנים אחרים. כמו למשל זה המותקן ברכב העבודה שלי... מזלי שאין לי מקינטוש, או מחשב המופעל ע"י לינוקס. סימן מינוס עבה מציין ביובש שאם את או אתה בעליו הגאים של מק וגם מעריצים של אקדח הקטיפה ? תשכחו מלשלב את שתי האהבות שלכם באופן חוקי. האח הגדול לא מרשה. הוא מפחד שתעתיקו. אחרי הפתיחה החוויתית, נעבור לעיקר. מאמר זה עומד לדון בטכנולוגיות הגנ"ה ומשמעותן לצרכן הסופי והקטן כמו גם לחברה האנושית בכלל. בעידן בו ענקי מדיה מנסים למצוא מיני תעלולים כדי למנוע מהקניין הרוחני שלהם להיות מופץ לכל עבר בלי שהם יראו מכך אגורה, מקרים כמו שלי מתרחשים מדי יום באלפים. צרכן המדיה (מוזיקה, סרטים ? אין זה משנה) ורכושו החוקי, הפיזי ובעל הממשות – התקליטור, מחשבו האישי ומערכת הסטריאו שלו בבית או ברכב שאת כולם רכש באופן מסודר, חוקי ויומיומי להחריד, הפכו לבני ערובה של ענקי המדיה בקרב המאסף שלהם על קניין רוחני. קניין ערטילאי, חסר מהות פיזית וקשה הגדרה. לא רק שזה "לא כוחות", הצרכן הקטן מול מפלצות התקשורת, אלא שטכנולוגיות הגנ"ה הן לא יעילות, מזיקות לחברות עצמן, מהוות פשע כנגד הקדמה האנושית ופגיעה חמורה בחופש הקניין האישי.

ההאשמות החמורות שהועלו זה הרגע נהנות בארצות הברית ממטריה אוירית-משפטית. למטריה הזו קוראים: Digital Millennium Copyrights Act או בקיצור: DMCA. "חוק זכויות יוצרים באלף הדיגיטלי", שממנו שואב הפרויקט שלנו את שמו. החוק הזה הופך את מה שתואר בפסקה הקודמת לנורמה חוקית וגרוע מכך, ממסד ומגן על מה שמכונה "מניעת עקיפה". לפי ה-DMCA, כל ניסיון לעקוף או לפרוץ טכנולוגיית הגנ"ה, גם לצרכים פרטיים לחלוטין שאין בהם שום רכיב של פגיעה בזכויות היוצרים, הוא פשע. כך למשל, אם תאוו להעביר את רצועות התקליטור שרכשתם לנגן ה-MP3 שלכם ולהינות מהמוזיקה תוך כדי אימון בחדר הכושר, אתם חוטאים ופושעים ומקומכם בגיהינום. החוק מגיע לרמות אבסורד שכאלה, שמספר חברות גדולות בארצות הברית כמו Lexmark טענו שתוכנות בקרה פשוטות להדהים הן אמצעי הגנ"ה. לקסמארק תבעה יצרנית דיו חליפי, בטענה שהמתג שמודיע למדפסת שהמיכל ריק הוא טכנולוגיית הגנ"ה. לכן, לאפס אותו כמו שעשתה יצרנית הדיו החליפי, הוא עבירה לפי ה-DMCA. חוק זיב"ד יצר עוד כמה עוולות מטורפות כאלה בשבע שנות קיומו, אבל נחזור למקרה הפרטי שלנו.

ג'ון הלדרמן, דוקטורנט במחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת פרינסטון, החליט לבדוק את טכנולוגיית ההצפנה של מערכת ההגנ"ה לתקליטורים MediaMax 3 שפותחה על ידי חברת Suncomm. החוקר התמים, תוך כדי עבודת המחקר, פרץ את ההגנה (בהקשת מקש בודד). הוא גילה שהיא אינה שווה את קליפת השום ולמעשה לא מונעת העתקה. הוא פרסם את תוצאות המחקר שלו ובמסגרתן את דרכי המעקף ומיד אויים בתביעה על ידי Suncomm על כך שפרץ טכנולוגיית הגנ"ה, לפי ה-DMCA. המחקר האקדמי גם הוא אינו בטוח מפני השיניים של תאגידי המדיה…אגב, Suncomm נסוגה בה מכוונת התביעה, בהבינה שלטפס על מגדלי השן רק יגרום לתדמית שלה להחליק. אבל האיום נשאר באויר. בעדכון למאמר שלו מחודש יוני אשתקד, מתאר הדוקטור בדיקה שערך לעותק של Contraband, זהה לזה שברשותי, שמכיל גירסה מתקדמת יותר של MediaMax 3. נחשו מה? טכנולוגיית ההגנ"ה נעקפת בקלילות. את הניסוי שהוא מתאר, ערכתי בעצמי. אחרי פחות מ-5 דקות, עותק נקי ודיגיטלי להחריד של הלהיט Slither מהתקליטור ישב בנינוחות על הכונן הקשיח שלי. המסקנה ? טכנולוגיית הגנ"ה לא יעילה טכנית מול מי שמבין אפילו קצת במחשבים, שלא לדבר על האקרים עם כוונות זדון ברורות להפיץ עותקים לא חוקיים של התקליטור לכל דיכפין. האחרונים יכולים לפרוץ את ההגנות האלה כשעיניהם מכוסות וידיהם קשורות מאחורי גבם. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

טכנולוגיית הגנ"ה לא רק שאיננה מגינה כלל, אלא גם מפריעה לצרכן ההדיוט, הפשוט, זה שרק רוצה לתחוב את התקליטור שלו למקום המיועד לו במערכת הסטריאו שלו וליהנות מהמוזיקה שלו.

כן, זו המוזיקה שלכם. התקליטור שרכשתם, החל בדיסקית הפלסטיק, דרך התחמוצת המגנטית, השעתוק היחידני של המידע שמקודד בתחמוצת, במקרה הזה מוזיקה, דרך עטיפת הפלסטיק וכלה בחוברת המילים, כולם, שלכם. זכותכם ליהנות מהם היכן ובאיזה אופן שתרצו. במערכת, במחשב, באוטו, בנגן ה-MP3 שלכם, בריצה, בסופרמרקט, על אופניים, בסלון או בחוף הים. כל עוד תהנו מהם באופן פרטי. הם קניינכם האישי והבלעדי, במסגרת חופש הקניין הבסיסי וההיסטורי. הניסיון של תאגידי המדיה לפקוח עליכם עין בתואנה שהם מגינים על זכויות היוצרים שלהם הוא פולשני, פוגע ואינו שקול לחופש הקניין שלכם, שלא לדבר על חוקי צרכנות בכך שמכרו לכם ביודעין מוצר שהוא פגום בכוונה. לאף תאגיד מדיה לא מוקנית הזכות להתפרץ אליכם לסלון, לחטוף את מערכת הסטריאו שלכם ולהחזיק אתכם ואת התקליטור שרכשתם שבויים תחת אקדח ההגנ"ה. שבויים למגבלות, לאופני השימוש ולמיקום השימוש שהם רואים לנכון עבורכם ואין בלתם.

לחברה, המקרה של ג'ון הלדרמן הוא תמרור אזהרה ענקי. חוקר אקדמי מאויים בתביעה על ידי תאגיד מסחרי. למיטב ידיעתי, אין תקדים למקרה כזה, וגם אם היו, הרי שהמקרים ספורים לאורך כל ההיסטוריה האנושית. האם עכשיו חוקרים יפחדו לחקור אמצעי הגנ"ה רק בגלל החשש לתביעה, ומה על טובת הידע האנושי? אולי אבן הבניין הקטנה שהם יתרמו במחקר על צפנים, תסייע להביס את מכונת ה"אניגמה" הבאה או לפצח את המסרים המוצפנים של אל קאעידה? חשבו על כך. מדובר בדלי של מים צוננים שנשפך ומקרר את הלהט לחקור ולדעת, רק לשם הידע עצמו, לא לדבר עבירה. טכנולוגיות ההגנ"ה עצמן שואבות את קיומן מטכנולוגיות שפותחו בעיקר בגלל עבודתה של האקדמיה. אולי האקדמיה היא זו שצריכה לתבוע את זכויות היוצרים שלה מיוצרי הטכנולוגיה עצמם, שעושים שימוש בידע שאיננו רק שלהם על מנת למנוע ידע והבנה מאנשים אחרים. אין לכך סוף ואלה צריכים לדעת שהחרב שבה הם מנופפים עשוייה להיות חרב פיפיות.

זוכרים את המשתמש ההדיוט? ההוא שרק רצה לשמוע תקליטור במערכת? ובכן, תארו לעצמכם שהחווייה שאני עברתי בתחילת המאמר הייתה מתרחשת ואולי התרחשה לאחד שכזה. הוא לא יבין מדוע התקליטור שקנה אינו מנגן וינתץ אותו בזעם. "לעזאזל עם יצרני הדיסקים האלה", ימלמל לעצמו. "פעם הבאה אני פשוט אבקש מהבן שלי שיוריד לי את הדיסק מהאינטרנט". כי בימינו, לא כל אחד יכול להבין מדוע תקליטור לא מנגן, אבל כל אחד יכול לפתוח קאזה. או פרד חשמלי. או כל תוכנת שיתוף קבצים אחרת ולמצוא את מבוקשו בקלות. כך, יורות לעצמן חברות המדיה ברגל. במקום שיעודדו את המשתמשים החוקיים, שטרחו לשלם את התמורה המבוקשת עבור הזכות הפשוטה ליהנות ממוזיקה, הן מונעות זאת מהם בדרכים לא הגונות ודוחפות אותם אל זרועות הפיראטים שמוכנים לספק להם את מבוקשם, ללא התניות, ללא הגבלות, בלי טובות ו…בלי לשלם.

תאגידי המדיה הם דינוזאורים והדינוזאורים נבהלו מהעכבר. בראותם שהם אינם מסוגלים להסתגל לאלף הדיגיטלי ולמאה הנוכחית, הם רצו לגבעת הקפיטול כדי שהמחוקקים יגנו עליהם. והמחוקקים אוהבים דינוזאורים, אולי בגלל שהם קצת כאלה בעצמם. אז הם לטפו להם את הראש וחדדו להם את השיניים ושלחו אותם לטרוף את העכבר. עכבר אחד זו לא חוכמה לטרוף משפטית או לפרוץ לו לסלון. אבל מאות אלפים ומיליונים של עכברים כועסים זה כבר עניין אחר. כיום, נדונה בקונגרס הצעת חוק חדשה: "חוק זכויות צרכני מדיה דיגיטלית". או באנגלית Digital Media Consumers' Rights Act. ה-DMCRA בא לתקן את עוולות ה-DMCA. הוא קובע בפשטות שכל עוד עקיפה של טכנולוגיית הגנ"ה נעשית למטרה חוקית – היא חוקית בעצמה. סוף טוב? אולי. החוק כרגע נדון בועדת המשנה המתאימה בקונגרס. אגב, חוק זכויות היוצרים החדש המוצע בישראל, הוא מתקדם מאוד וכבר כולל בתוכו שימושים חוקיים שכאלה ואפילו קובע ששינויים בתוכנה למען שיפורה או התאמתה ויצירת גיבויים, חוקיים אף הם. לדינוזאורים לא תהא ברירה אלא לחרוק את שינייהם המחודדות ולהסתגל לאלף החדש, האלף הדיגיטלי. כי כולם יודעים מה קרה בסוף לדינוזאורים.

המאמר הבא בסדרה: "אלבומים בשר ודם" מאת נמרוד ספיר

מקורות נוספים:

23 תגובות על הפוסט “חוטפי הסטריאו

  1. מי שרוכש דיסקים בצורה חוקית שלא יבלבל את המוח עם הבעיות בקשיים של פתיחת העטיפה
    הרוכש ההדיוט במקרה הזה הינו אדיוט כי ההדיוטות מזמן מורידים את השירים שלהם מהרשת ולא קונים את הפורמט של CD
    לטיפולך

  2. שלום גד,
    אני מנסה להבין את הנקודה שלך. מה אתה מנסה לומר? שההדיוטות עברו להוריד מוזיקה חוקית ברשת דוגמת songs.co.il? אנחנו מדברים על המגרש החוקי, לא המגרש העברייני, לפחות לפי הספר. אשמח אם תבהיר את עמדתך.

  3. אתה באמת מאמין שלא ניתן לפצח את כל מנגנוני ההגנה האלה ? לא היה ולא יהיה מנגנון שאנחנו לא יכולים לפצח. קל מאוד לפצח כל מנגנון הגנה לכל דיסק. בשביל זה יש אנשים "טובים" שעובדים על זה יום ולילה. ומעבר לזה: ביריחו ניתן להשיג כל תקליט ישראלי שיצא מאז 1947 על דיסק נקי, כולל רמסטרינג מעולה ואיכות סאונד כמו בדיסק יפני מקורי, וכל זה במחיר של 8 ש"ח. איפה אתה חי ילד ?
    אני למשל מקפיד מאוד רק על דיסקים מקוריים כי אני חושב שמגיע לאמן תמורה על מה שהוא עשה חד וחלק ! אבל דחילק: תגיד לעוזי ולחבריו בלהקת הסגנונות שהתקליט המקורי שלהם "חברים" מתחילת 1970 נמכר ביריחו ב-8 ש"ח ובאיכות סאונד מדהימה אז למה בכלל לצרוב ???
    וכמו שאין כיום סודות צבאיים יותר בעידן האינטרנט, אין גם דיסק שלא ניתן לפריצה ולעולם לא יהיה כזה. עזוב אותך ממאמרים של כל מיני "מומחים" למינהם. הם מקשקשים שטויות זוועה ובינתיים פורצים לך בישראל כל מנגנון הגנה בלי שום בעיה…

  4. מפצחים יקרים,
    אני מודע לעניין. בגלל זה טענתי שאנשים שזהו "מקצועם" פורצים את ההגנות האלה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, כמו האנשים ביריחו. אבל זוהי פירטיות לשמה. וכפי שציינתי וכאן אני מסכים איתכם לחלוטין – אם אתה יכול להשיג דיסק באיכות מקורית ב-8 שקלים, נטול הגנות, מדוע לשלם 60 או 80 שקלים ולקבל מוצר פגום? השאלה מי רוצה לקנות דיסק של עוזי והסגנונות, אבל זה נושא לדיון נפרד. :)

  5. רציתי רק להעיר לכותב שהוא אינו צריך לחוש בר מזל על שאינו משתמש במערכות הפעלה מקינטוש או לינוקס אלא להיפך, להצטער על כך כיוון שכפי שנרשם במחקר ומנסיוני האישי ההגנ"ה נכתבה למערכות חלונות בלבד כך שעבורנו (משתמש מק) הדיסק הינו חסר הגנה לחלוטין.

    Computers running Linux or Mac OS can't run the MediaMax software at all, so they can always copy the recording.

  6. מן הסתם, קראתי את המחקר שאליו אני מפנה :). ההתייחסות הייתה לציון על העטיפה, שמניסיון כולנו – חסר משמעות בפועל. זה רק מגדיל את האבסורד האין כך? אלעד ואחרים, אתם מוזמנים להגיב…

  7. האבסורד האמיתי הוא שניתן לעקוף את מנגנוני ההגנה בקלות על גבי מחשב – כלומר במקום בו הם נועדו להגן, ומצד שני, לא ניתן לעקוף אותם כלל היכן שהם באמת פוגעים בצרכן – בקומפקט דיסק ברכב לדוגמא. כלומר, למוצר שנקנה בכסף מלא יש נחיתות ביחס למוצר הפיראטי – בעיקר דווקא כאשר מנסים לעשות בו שימוש חוקי לחלוטין (מעבר לעובדה שגם העתקה לצרכים אישיים היא חוקית לחלוטין).

  8. לי זה קרה באותה החנות ועם הדיסק Madredeus-faluas do tejo
    כשהגעתי הביתה ורציתי לשמוע אותו דרך המחשב – יצאה הודעת שגיאה.
    אני משתמשת בווינדוס.
    חזרתי לחנות – אך הם סרבו להחליפו. אמרו שזאת בעייתי.
    אז לידיעת בעלי הרשת של טאואר – אני לעולם לא אקנה יותר אצלכם.
    רציתי להיות הגונה ולשלם עבור מוזיקה – אבל נדפקתי.
    אז אין ברירה – להוריד חופשי וללא כל תשלום מהאינטרנט.
    זה כנראה מה שנשאר גם לאנשים שרוצים להיות הוגנים.

  9. לי זה קרה בדיוק באותה רשת החנויות
    קניתי את הדיסק – Madredeus – faluas do tejo
    בבית ניסיתי לשמוע דרך המחשב – ולא יצא שום קול.
    חזרתי לחנות והם אמרו שזאת הבעיה שלי.
    אז לידיעת מנהלי הטאואר – אני בחיים יותר לא אקנה אצלכם כלום.
    מהיום אני אנצל את רשת האינטרנט בשביל המוסיקה

  10. דיסק שרכשתי עם הגנה עליו דווקא הפך לMP3 בקלות, אבל הדיסקמן MP3 שלי לא מנגן את הדיסק המקורי, וניסיון להשמיע אותו בDVD מצליח, רק שבסוף הדיסק אני נחשף לרעש סטטי שקשה לי להאמין שהוא חלק מהיצירה המקורית. כך קרה שדווקא הדיסק עצמו הפך לחסר ערך.

  11. ציטוט מהמאמר:

    "…כן, זו המוזיקה שלכם. התקליטור שרכשתם, החל בדיסקית הפלסטיק, דרך התחמוצת המגנטית, השעתוק היחידני של המידע שמקודד בתחמוצת ? במקרה הזה מוזיקה, דרך עטיפת הפלסטיק וכלה בחוברת המילים ? כולם, שלכם…."

    עם כל הכבוד, הרי מעבר לצרור דעות פופוליסטיות וכוחניות אינך מבין את עקרונות הקניין וזכויות היוצרים או לכל הפחות אינך מבטא הבנה כזו.

    היצירה (לחן+מילים לדוגמא) אינה קנינך – היא שייכת ליוצרים ומו"לים. ההקלטה אינה קנינך – היא שייכת לבעלי ה"מאסטר" שהשקיעו בה את מיטב כספם ולקחו בכך סיכון לא מבוטל. הביצוע אינו קנינך – הוא שייך בין היתר לנגנים/ אומנים המופיעים ביצירה.

    מאחר ולא ניתן להפריד באופן פיזי בין מרכיבי המדיום (דיסק-יצירה-ביצוע-הקלטה), קנית בכספך רשות (!) לשימוש במרכיבים הלא-פיזיים, ולא (!) בעלות עליהם – בדומה לנסיעה ברכבת.

    מחר הרי תטען שזכותך הצרכנית מקנה לך את הזכות לפרק את מושבי הנוסעים ברכבת "לצרכי מחקר".

    איני מחבב במיוחד את חברות התקליטים והמדיה – אך "ענקי התקשורת הרשעים" מתגמדים אל מול ציבור עברייני ענק שגוזל את רכושם. המוזיקה הוצעה לקהל כמדיום לא מוגן – והאספסוף מעל באמון.

    ועתה מגיעים "הוגי הדעות" החדשים, ובאיצטלה פוסט מודרניסטית מנסים להקנות לגזל "אידאולוגיה".

    הבעלים החוקיים נוקטים בצעדים הנראים להם (!) ע"מ להגן על זכויותיהם – גם אם אין זה תואם את שיקולי הנוחות שלך – זו זכותם הבלעדית. טענותיך כצרכן אחד מרבים בהקשר זה הן בחזקת טענות "הקוזאק הנגזל".

    משיקולי חברה מתוקנת לקיים את המתח בין הגמול ליוצר ולחופש התרבות. בלא גמול תפחת היצירה – ואם תבדוק את תרבות ה-"cut and paste" תווכח שאכן כך הדבר.

    במאות האחרונות "הסתדרנו לא רע" מבחינה זו, ולדעתי עלינו לבדוק היטב בציציותיהם של גאונים חדשים המציעים לישם את "שיטת הלימוד בבדידים" או "הבנת הנקרא כמכלול" בזכויות הקנין.

  12. זוט שלום,

    אני חולק על דעתך בעניין ואני חושב שלא ירדת לסוף דעתי. אם תקרא שוב את המשפט שציטטת, תשים לב שלא טענתי מעולם כי יש לי בעלות על היצירה או על המאסטר. מבלי להתייחס להערתך על אבחנותיי ה"כוחניות", בוא נבחן את הנושא ברמת הקניין הפיזי: נכון, מרבית הכסף שאני משלם על תקליטור מכסה את זכות "הנסיעה ברכבת" כפי שאתה מכנה אותה. אבל וכאן יש אבל גדול – התשלום הזה גם מכסה, שלא כמו ברכבת, את עלות הייצור וההפקה של כמה חתיכות נייר כרומו צרורות בסיכות, חתיכת פלסטיק שעליה תחמוצת ועוד חתיכת פלסטיק שעוטפת את הכל. פיזית וחוקית, התקליטור הוא קנייני אחר ששילמתי תמורתו טבין ותקילין. יתרה מזאת, וכאן המחלוקת בינינו, העותק הפרטי, הספציפי של היצירה – הוא גם בחזקת קניין פרטי. לראייה, הבה נשווה זאת לקובץ MP3 חוקי שרכשתי באתר. כמו הדיסק, מדובר פה בעותק פרטי ויחידני של היצירה אלא שאת העותק הזה מותר לי (בתנאי הרישיון!) ואני יכול בקלות לשנע לאן שאבחר: לצרוב אותו על דיסק, להעבירו לנגן MP3 וכולי וכולי. אז מדוע שלא אוכל לעשות את אותו הדבר לעותק היחידני הנמצא על הדיסק? במאות האחרונות אכן הסתדרנו לא רע ואני רוצה להזכיר בפניך את חוק "הקלטות הריקות" שהיווה פשרה הולמת בין הצרכנים והיוצרים. אלא שהמאה הנוכחית שאנו נמצאים בה, ובדיוק בכך עוסק המאמר, אינה דומה לאלה שקדמו לה. הטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת יצירת עותקים זהים למקור, ללא אובדן איכות ניכר. מי שמתעקש להפר את הסטטוס קוו בין היוצרים לבין צרכני המוזיקה החוקית(!) ושים לב שאני מגדיר פה ציבור מאוד מסויים ולא "אספסוף" כדבריך (ה"אספסוף" לא טורח לקנות מוזיקה. הוא מוריד אותה), הוא דווקא חברות המוזיקה. הן העדיפו לטמון את ראשן בחול ולהתעלם מרכבת הקידמה ששועטת אליהם במלוא הקיטור, עד שזו באה ודרסה אותם. במקום להתאים עצמן לתנאי המשחק חדשים (מה לעשות, טכנולוגיה מטבעה היא דטרמיניסטית וחסרת רחמים, גם לגבי קוזאקים) ולמשל, לשנות ולהתאים את תנאי הרישיון המסורתיים של התקליטור למציאות החדשה, "הבעלים החוקיים" מעדיפים במודע, בדרכם להגן על זכויות היוצרים שלהם בפני הפיראטים, לדרוס ולרמוס את הצרכן החוקי. ואני אומר: מה שרכבת הקידמה עשתה לך, אל תעשה לצרכניך – פן לא ישארו לך כאלה.

    אתה מוזמן להגיב.

  13. ציטוט מהמאמר:
    "לא רק שזה ?לא כוחות? ? הצרכן הקטן מול מפלצות התקשורת"

    אתה סותר את עצמך כמובן בהמשך. מה ש"לא כוחות" כאן זה "מפלצות" התקשורת מול המוני הצרכנים, שהרשת נתנה להם כוח אדיר.
    למען הסר ספק, אני בעד הצרכנים. הבעיה היא שחברות המדיה פשוט לא מבינות עדיין מול מה הן עומדות. זה טבעי. זה קורה לרוב הדינוזאורים כאשר סיבת קיומם נעלמת לפתע. בסוף הם מתים.
    זו לא המוסיקה שתמות, כפי שחברות המדיה אוהבות לאיים. מי שימותו הן חברות המדיה, לפחות בפורמט הנוכחי שלהן. אומנים ימשיכו לעשות מוסיקה, וצרכנים ימשיכו לצרוך אותה, אבל המתווך בדרך יזכה לנתח הולך וקטן מההכנסות.
    שווה גם לציין שרוב הכנסותיהם של מרבית המוסיקאים אינן נובעות כלל ממכירת דיסקים, אלא מהופעות חיות וסחורה ממותגת כגון חולצות. מגזינים בתחום המוסיקה מפרסמים מדי פעם את רשימת האמנים המרוויחים ביותר בשנה האחרונה. ניתן לראות שם את שר, אלטון ג'ון ונוספים, שהכנסותיהם ממכירת דיסקים עומדות על מליונים בודדים, ומהופעות על עשרות מליונים בשנה!

  14. שלום לניב,

    כבר בטענותיך הראשונות לזכות הקניין בתגובתך, נופלת תפיסתך כולה. הרי במלותיך ממש אתה מבחין בין התוכן (!) לתקליטור גופא. במו פיך אתה מכיר בכך שרוב התשלום הוא בעבור המרכיב הרוחני, אך חלקו הקטן (משמעותית) שלמת עבור ה"אריזה" – החומר ה"עוטף" את עיקר המוצר (לדבריך -"חתיכת פלסטיק שעוטפת את הכל"), בדומה לשקית או קופסא בה משולחים מוצרים ללקוח.

    מנקודה זו והלאה אתה דן ב"גורלו" של המוצר כאשר כל התיאוריה נשענת למעשה על בעלות על חלקו הקטן-עד-כמעט-זניח של חפץ.

    בהתעלמותך הלא מנומקת ממרכיבו העיקרי (!) של הדיסק ומבעליו החוקיים של מרכיב זה (למרבה הצער – מרכיב זה שייך עדיין כדבריך "חוקית ופיזית" לבעלים אחרים) – ויתרת למעשה על כל טיעון בר-קיימא שהייה עשוי לעמוד (ולו אפילו לדקות מספר) בדיון או ויכוח כלשהו.

    באופן תמוה למדי אתה טוען למעשה שבעלות על חלק מקניין ואפילו אריזתו בלבד (!) מקנה לך בעלות מיידית וגורפת על כל (כמאמר הילדים) "העומד מלפניו מאחוריו מצדדיו ומעליו", ומנמק ב"כי סימנתי מסביב" (שהוא ביטוי ממשחק הג'ולים – לקוראי דור הדיגיטל).

    לגרסתך, אם קנית בנין – הרי דייריו שייכים לך והם קניינך לעשות בהם ככל שתחפוץ. רכשת משאית – וכל מטען שהייה בה בזמן העברת הבעלות הוחרם מבעליו.

    כך מוטטת כל זכות קניינית – דמיונית ככל שתהיה – שיכולה הייתה לבסס למצער טיעונים "פוסט מודרניסטים" חבוטים ורעועים אך פופולרים בקרב "הוגי הדעות בגרוש" כגון "זכות החברה להפקיע" או "מונופול התרבות".

    כך נדדת אל פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבו קובע סעיף 3: "אין פוגעים בקניינו של אדם" המגן על זכות הקניין אפילו מפני חקיקה לא ראויה של הכנסת (!). לא במקרה מופיעה הגנה זו מייד בסעיף 3, מייד לאחר ההגנה בסעיף 2 על חייו, גופו, וכבודו של אדם. חוקים או סעיפי חוקה דומים תמצא בכל חברה מתוקנת, והם בסיסה ומקורה של כל זכות אישית אחרת.

    מכירת קניין מאדם למשנהו היא חוזה לכל דבר, והסכמת הצדדים לתנאיו המפורטים והכפופים לחוק מהווה את הסיבה, הבסיס והקיום לעסקה.

    משקנית את הדיסק וקרעת את עטיפת הצלופן הסכמתם אתה והמוכר על תנאים (!) לבעלות חלקית ותנאים לשימוש. המוכר מכר לך רשיון (!) להשתמש בחומר לצרכים מוגדרים מראש (עיקר התמורה), וסיפק לך תווך מתאים לכך (מקצת התמורה, ה"אריזה").

    אלמלא תנאים אלה לא הייה המוכר נוגע בעסקה זו ולו גם במקל ארוך – אך רק ביצע המוכר את חלקו וטרם יבש הדיו על שובר האשראי וכבר אתה נחפז להכריז "שברו את הכלים" ו"ממציא" חוזה חדש ולפיו "שלי-שלי וגם שלך-שלי". קצתו שלי ולכן (!) גם מרביתו וכולו שלי.

    ומכאן התשובה לשאלתך "אז מדוע שלא אוכל לעשות את אותו הדבר לעותק היחידני הנמצא על הדיסק?" ?

    מכיוון שלא הרשה לך זאת הבעלים, ולתנאים אלה הסכמת (!) ועל בסיסם מכר לך את הזכות, וגבה את התמורה בהתאם.

    לו רצה והסכים- הייה מתקשר אתך בחוזה אחר וגמולו אחר – ולו גם אז לא תעבור אליך הבעלות כולה עפ"י החוק, והפעם משיקולי התפתחות החברה ומניעת ריכוזיות התרבות – שהם נושא לדיון אחר, מבוסס יותר.

    נפלא בעיני הבסיס ממנו אתה יונק את הזכות לשנות הסכמים כרצונך – מה גם שחוקים אלה מגינים בין היתר גם עליך ועל רכושך.
    בחפזונך לחסוך שקלים מספר אתה מוכר את זכות הקניין שלך עצמך בעבור נזיד עדשים.

    חוק ?הקלטות הריקות? הייה ניסיון "עלה תאנה" לכפר על אזלת יד הממשלה, ולא ענה על עקרונות של מוסר וחברה מתוקנת. בעיקרון שילמה המדינה את חובות חלק מאזרחיה, כתחליף זול יותר לאכיפת החוק. התמורה אינה (!) הולמת, והסיבה שהחברות נוטלות את כספי השילומים האלה היא שקלטות הן כבר פורמט נכחד, ורב הפיצוי על הנזק.

    לא בכדי הוגבל השימוש ה"ביתי" לקלטות בלבד, והופרד במפורש בחוק ממדיה דיגיטליים: פורמט הקלטת אינו מאפשר ולו גם את קצה-קצהו של פוטנציאל ההפצה ההמוני והמהיר של עותק דיגיטלי יחיד.

    שיא חדש קבעת במשפט הבא: "מי שמתעקש להפר את הסטטוס קוו בין היוצרים לבין צרכני המוזיקה החוקית (כאן קיצרתי) הוא דווקא חברות המוזיקה. הן העדיפו לטמון את ראשן בחול ולהתעלם מרכבת הקידמה ששועטת אליהם במלוא הקיטור, עד שזו באה ודרסה אותם. במקום להתאים עצמן לתנאי המשחק חדשים."

    כלומר וכמתבקש – "…מה אגיד לך כבוד השופט, הלכתי לתומי למכולת עם גרזן, ופתאום הופיע השכן אתו אני מסוכסך ולא התחמק מהגרזן שהנפתי (בחפשי אחר כסף בכיסי) 17 פעם".

    בעולם זה שלך בו "כל דאלים גבר כי זו הקדמה" טומנים רבים נוספים את ראשם בחול.

    העניים טומנים את ראשם בחול ומתעלמים מעוני, הזנחה וזיהום סביבתי ששועטים אליהם במלוא הקיטור על כנפי הלובי "הטכנולוגי המודרני", ילדים מתעלמים מהסכין היפני ה"מתקדם טכנולוגית" המתקרב אליהם בביה"ס "המודרני והמתקדם", ורובנו מתעלמים משחיתות וג'ובים שהם כידוע מרכיבים הכרחיים בשלטון "המודרני והמתקדם", המחייב קמפיין "מודרני תקשורתי" לבחירת נציגי המפלגה ע"י חברי המרכז.

    טכנולוגיה וקידמה אין פירושם אטימות ואבדן ההגינות וההגיון הפשוט – ה-common sense. הן יכולות לשמש כלים לדמגוגיה בידי בני-בליעל (ואיני מתכוון אליך בזאת) ציניים המקדמים את ענייניהם, ולפתאים ההולכים בעקבותיהם "בשם הקדמה" ומותרים בתמימות של עגל על ניסיון ותובנות שנרכשו בעמל לאורך מאות שנים, ובדם רב, במהפכות ומלחמות.

    אין בדעתי לפרט כאן היכן קראתי משפטים כגון "מה לעשות, טכנולוגיה מטבעה היא דטרמיניסטית וחסרת רחמים, גם לגבי קוזאקים" אך רק להזכירך, ובדוגמאות פושרות ככל שידי משגת –

    הקוזאקים היו ידועים כאוהבי מוזיקה, וג'ינגיס חאן וצאצאיו המונגולים נחשבים לאבות התאוריה הצבאית "המודרנית".

  15. זוט שלום,
    תגובה ארוכה למדי כתבת כאן ובשפה שמעידה שאתה בעל השכלה משפטית. דומני שאפשר לנחש כי אתה מייצג את חברות התקליטים בצורה כלשהי ומכאן – בעל אינטרס. מי שהוא בעל אינטרס, דומני שאינו בר שכנוע. לכן, אתייחס רק בקצרה לדברייך וזאת תהא תגובתי האחרונה בעניין. אין לי רצון להתנצח, בודאי לא עימך.

    – תנאי הרישיון מופיעים על הדיסק עצמו בלבד. הם אינם מופיעים על העטיפה. ובתקליטור דנן "חוזה" שכזה אינו מופיע כלל! כיצד יכולתי להסכים לתנאי חוזה שאותם אין לי אפשרות לקרוא? דומה הדבר למי שחותם על חוזה כאשר עיניו מכוסות. תנאי "החוזה" מוצגים ללקוח רק לאחר שרכש את התקליטור. הפעולה הקובעת היא התשלום. אקט המכירה עצמו. קריעת העטיפה מעל מוצר ששילמתי תמורתו אינה מהווה הסכמה. אם חברות התקליטים היו נוהגות בתום לב, החוזה היה מוצג במקום בו הלקוח יכול לקרוא אותו, ואז סביר שהקונה לא היה נוגע בו עם מקל ארוך.

    -אני אינני נסוג מהקביעה שלי. חברות התקליטים העדיפו, ועל כך במאמר הבא שלי, לטמון ראשן בחול. שכבר טרחו להוציא אותו ובאו עם נפלאות טכנולוגיית ההגנה המוטמעת בתקליטור, הן הפרו, כן, הפרו את החוזה המהולל עליו אתה מדבר בתגובתך בצורה יסודית בכך שהן אינן אפילו מאפשרות לי, כקונה, את "נסיעת הרכבת" עליה התדיינו ושאת תמורתה שילמתי, הן מונעות ממני את אותה זכות השימוש הבסיסית המוגדרת באותו "חוזה" מפוקפק. זו, אדוני, גניבה. שילמתי כסף אבל לא קיבלתי תמורה. וראה את בינה המסכנה. אז אל תדבר איתי על קניין. כפי שטענתי במאמר – הנפגע הגדול כאן הוא הצרכן הקטן והחלש, לא חברת המדיה. ולאלעד, צרכן אחד בודד אינו המוני צרכנים.

    – מקור חוק ה"קלטות הריקות" אינו הממשלה. מקורו באמנות בינלאומיות בעניין זכויות יוצרים, והוא היה הסדר בר קיימא מאז שיצאה הקלטת המגנטית לשוק. הוא בודאי ובודאי אינו "עלה תאנה".

    -לבסוף, הניסיון שלך לכרוך את כל תחלואי העולם, העולם שבו אני אתה ורבים אחרים חיים, בטכנולוגיה הוא מגוחך וטפשי. כמעט כמו סרטון התדמית של הפדרציה שהוקרן בשעתו בבתי הקולנוע וניסה לכרוך בין סחורה פיראטית לפשיעה חמורה כסחר בסמים לקטינים. אני מק'לוהניסט בגישתי ואני לא הולך להתנצל על כך. טכנולוגיה היא טכנולוגיה. עצם הנוכחות שלה יוצר שינויים בחברה.מי שעושה בה שימוש לטוב או לרע – הוא האדם. פנס תאורה חשמלי יכול להאיר את דרכו של מנתח מציל חיים או לסנור את עיניה של קורבן אונס.
    המצב הקיומי של כל דאלים גבר אינו אשמת הקידמה. הוא אשמת החברה.
    תאגידי המדיה הם חלק מהחברה האנושית, אבל צרכני המוזיקה הם החלק הארי שלה. הנורמות משתנות בעקבות הטכנולוגיה, וכך גם החוקים שהם, בסופו של יום, ביטוי לאותן הנורמות. שבוע טוב.

  16. שלום ניב,

    איני בעל השכלה משפטית, איני עורך דין, איני מיצג את חברות התקליטים או המדיה בכל צורה שהיא וכפי שציינתי איני מחבב אותן ואת התנהלותן במייוחד – לדעתי הן ארגונים ארכאיים כוחניים ומגושמים, שכשלו בהערכת מצבן ובקריאת השוק.

    אני אדם פרטי, איני מייצג אף אחד (!) מלבדי, ולמרות שכתבתי מספר מצומצם של יצירות שנתפרסמו הרי למען הסר ספק אוסיף גם את אקו"ם ושאר האיגודים בסקטור זה לרשימה – מה גם שדעתי וביקורתי עליהם דומה.

    צר לי שאורך תשובתי אינו נראה לך לאחר שהזמנת אותי להגיב – אך זהו טבעו של המדיום – האשמות בלתי מבוססות ניתן להפריח במשפט אחד, אך להפריכן נדרשים כמה וכמה כמאמר הפתגם – אבן שהשליך כסיל אחד לבאר – גם שבעה חכמים לא ימשו.

    התבצר לך בעמדתך הלא מנומקת ככל שתחפוץ, רמוז שבן שיחך הוא בעל אינטרס לא כשר, המנע מתגובות נוספות, התלונן על האורך והשפה – צר לי שאתה פונה לשימוש בטקטיקות שכאלה, א-ב-ל אגיב לדבריך בכל זאת:

    ציטוט:

    – "תנאי הרישיון מופיעים על הדיסק עצמו בלבד. הם אינם מופיעים על העטיפה. ובתקליטור דנן ?חוזה? שכזה אינו מופיע כלל! כיצד יכולתי להסכים לתנאי חוזה שאותם אין לי אפשרות לקרוא? "

    קריעת הצלופן היא טכס בלבד וההדפס על הדיסק הוא אופציונלי, לא הכרחי – מה גם שלדבריך ידעת שהתוכן מוגן. לקבלת רשיון מעבר להשמעה פרטית מחייב אותך החוק לחוזה מפורש אחר, ומגדיר היטב את התנאים הנוכחיים בינך ובין היוצר/מבצע.

    לנוחותך, להשכלה כללית ומניעת נקע מגלגול עיניים – אנא עיין בחוק זכויות יוצרים, פקודת זכויות יוצרים, חוק זכויות מבצעים ומשדרים, חוק החוזים, ואם כבר אז גם חוק הגנת הפרטיות, וחוק עשיית עושר ולא במשפט. חוקים אלו מוצגים במקום בו ניתן לקרוא אותם, ואף לתכנן מראש את אורך המקל.

    לעולם לא ניתן להשביע את רצון המיתמם: הרי אפשר גם לטעון שעיקרון תום הלב מחייב כל המוכר חתול לצרוב על עורו אזהרה לפיה אין ליבש חתולים בתנורי מיקרו-גל – השמיים הם הגבול.

    ציטוט:

    – " הן הפרו, כן, הפרו את החוזה המהולל עליו אתה מדבר בתגובתך בצורה יסודית בכך שהן אינן אפילו מאפשרות לי, כקונה, את ?נסיעת הרכבת? עליה התדיינו ושאת תמורתה שילמתי, הן מונעות ממני את אותה זכות השימוש הבסיסית המוגדרת באותו ?חוזה? מפוקפק. זו, אדוני, גניבה. שילמתי כסף אבל לא קיבלתי תמורה. וראה את בינה המסכנה. "

    נפלאה ממני הפרת החוזה במקרה זה. הרי לדבריך מייעד המוכר בכתב את הדיסק להאזנה בסטריאו ביתי ומחשב, ואתה מתלונן על אי תאימות לנגן ברכב – מדיום בפניו מתריע היצרן מראש בכתב ע"ג המוצר. רכשת כרטיס לנסיעה מת"א לחיפה ואתה מתלונן שהרכבת אינה עוצרת באילת, ומאשים את המוכר בגניבה. לו אני במקומך הייתי מתנצל מייד ובכתב – גם משום ההגינות וגם משום לשון הרע.

    לגבי בינה – איני מכיר את המקרה. איני יודע לאיזה מדיום ייעד המוכר את הדיסק והאם התריע על אפשרות לחוסר תאימות. אך גם בינה מוגנת ע"י החוק (חוק הגנת הצרכן) וטעות היא עושה במסקנתה. במידה ומחשבה תקין ותואם באופן סביר, אם הותקן כיאות הנגן הייעודי המצורף לעיתים ע"ג דיסקים כאלה, ובכל זאת הטעה אותה היצרן – הרי שיחויב היצרן בפיצויים לבינה על עגמת הנפש ובמקביל יישא בעונש הקבוע בחוק. הנה לאחרונה נשלח ספק לכלא בפועל בגין עברה על חוק זה, ובמקרה זה הנסיבות הן מחמירות מאחר והמדובר במספר לקוחות גדול וברווחים גדולים. מסיבה זו אני מפקפק בהנחת מוצא של אשמת היצרן, שמן הסתם דאג מראש לניקיון כפיו ולכיסוי משפטי מתאים. אך בכל מקרה ולו גם יימצא היצרן חייב – אין עבריין אחד מעיד על "כל חברות התקליטים" כדבריך- ולראיה – הדיסק שברשותך.

    ציטוט:

    "לבסוף, הניסיון שלך לכרוך את כל תחלואי העולם, העולם שבו אני אתה ורבים אחרים חיים, בטכנולוגיה הוא מגוחך וטפשי."

    קצת "התבלבלת" – אנא קרא היטב את שכתבתי. הדברים אינם"כורכים את תחלואי העולם בטכנולוגיה" – נהפוך הוא: משמעותם היא (!)התקפה(!) סרקסטית על ניסיונך שלך(!) (ושל אחרים) להצדיק עוולה בדמגוגיה של "רכבת התקדמות טכנולוגית דוהרת", והפלת האשם על אלה "שלא סרו מדרכה". וכך(!) כתבתי, ואנא שים לב הפעם למרכאות הכפולות שנדפסו במכוון במקור סביב המילים "מודרני" ו"מתקדם"- כלי "שימושי" להבנת הנקרא:

    ציטוט:

    "בעולם זה שלך בו ?כל דאלים גבר כי זו הקדמה? טומנים רבים נוספים את ראשם בחול.

    העניים טומנים את ראשם בחול ומתעלמים מעוני, הזנחה וזיהום סביבתי ששועטים אליהם במלוא הקיטור על כנפי הלובי ?הטכנולוגי המודרני", ילדים מתעלמים מהסכין היפני ה"מתקדם טכנולוגית? המתקרב אליהם בביה"ס ?המודרני והמתקדם", ורובנו מתעלמים משחיתות וג?ובים שהם כידוע מרכיבים הכרחיים בשלטון ?המודרני והמתקדם", המחייב קמפיין ?מודרני תקשורתי? לבחירת נציגי המפלגה ע"י חברי המרכז.
    טכנולוגיה וקידמה אין פירושם אטימות ואבדן ההגינות וההגיון הפשוט – ה-common sense. הן יכולות לשמש כלים לדמגוגיה בידי בני-בליעל (ואיני מתכוון אליך בזאת) ציניים המקדמים את ענייניהם, ולפתאים ההולכים בעקבותיהם ?בשם הקדמה? ומותרים בתמימות של עגל על ניסיון ותובנות שנרכשו בעמל לאורך מאות שנים, ובדם רב, במהפכות ומלחמות."

    הניסיון הטיפשי והמגוחך הוא שלך, ובו אתה מנסה להיתמם, לגלגל עיניים ולהציג את (!)ביקורתי(!) על המשתמשים בדמגוגיה המאשימה את הקורבן שלא סר מפני התוקפן, כאילו הייתה (!)דעתי(!) שלי. הנחתי לתומי שהכותבים באתר זה למדו בתיכון סרקזם מהו, ואם לחלם נקודה קום גלשתי בטעות – אשמח להמליץ על ספרים בנושא.

    כאמור, איני מייצג אלא את דעותיי שלי, והגבתי בתחילה רק לקביעותיך המופרכות בנושאי הקניין (כגון- "פגיעה חמורה בחופש הקניין האישי") וזכויות הצרכן.

    אך בזמן שבמאמר גופו טענת רק נגד ההגנה על הדיסק (אותה כינית "פשע כנגד הקדמה האנושית") ונמנעת מלגעת בנושא ההעתקה – הרי בתגובתך לדברי (13) כבר כרכת את הקניין החלקי כזכות להעתקה ויצא המרצע מן השק:

    ציטוט, ההדגשות שלי (Z) :

    "יתרה(!) מזאת, וכאן המחלוקת בינינו, העותק הפרטי, הספציפי של היצירה – הוא גם בחזקת קניין(!) פרטי. לראייה, הבה נשווה זאת לקובץ MP3 חוקי שרכשתי באתר. כמו הדיסק, מדובר פה בעותק פרטי ויחידני של היצירה אלא שאת העותק הזה מותר לי (בתנאי הרישיון!) ואני יכול בקלות לשנע לאן שאבחר: לצרוב(!) אותו על דיסק, להעבירו לנגן MP3 וכולי וכולי. אז מדוע שלא אוכל לעשות את אותו הדבר(!) לעותק היחידני הנמצא על הדיסק?"

    מכיון שכך, על "זכות" ההעתקה שמקומה בשיח הציבורי אגיב גם במישור החברתי-תרבותי (ועל קצה המזלג) –

    מדוע אם כן לא לשלול ממיליוני היוצרים – (מן הסתם כולם הרי "אלטון ג'ונים" ו"בריטני ספירסיות") את זכויות התמלוגים בהפצה וכתחליף לשלוח אותם להתפרנס מהופעות ומכירת חולצות?

    משום שאני מאמין (או ליתר דיוק יודע) שהקטנת הגמול ליוצר והפקרת זכויותיו יובילו לצמצום היצירה, בריחת כשרונות לשטחים אחרים והתמקדות ביצירות עפ"י עקרון ה"אינסטנט" – "להביא מכה" מהירה ו"לברוח עם הכסף".

    האמן המקליט והלא מופיע – (לא כולם בלונדיניות במכנסי טייבס) יחוסל בתחרות לא הוגנת.

    המוזיקה תוזנה ותרוכז בידי חברות וספונסרים, שינתבו אותה אל המשרתים את ענייניהם – מקדמי המותגים ה"נראים טוב" מבחינתם.

    כותבי השירים המקצועיים, הלא-מבצעים, ימעטו עד ייכחדו – מאחר ובישראל אני כותב אזכיר רק את אהוד מנור, יאיר רוזנבלום, סשה ארגוב, נעמי שמר וכד' – היכן יורשיהם ה"מעודכנים"? כבר היום אני נידון להקשיב להגיגיהם המבולבלים של מבצעים מאחר ויותר ויתר מתברר עם הזמן מתברר שרק הם מסוגלים "לגבות" תגמול בצורת ביצוע חי.

    כתיבה חיצונית אם קיימת מתנקזת אל שירי הפרומו – "תשדירי הפרסומת" הגלגל"ציים שמטרתם להוביל מהר ככל האפשר את המאזין לכפר המוזיקה של קוקה-קולה או לחאפלה.

    במו ידינו נחסל את האפשרות לאדם מוכשר ליצור בביתו ופשוט לקבל תגמול מכל השמעה של יצירתו. הטכנולוגיה הברוכה שביכולתה לקיים אמן מוכשר שבחר להתבודד באיי סיישל דווקא, תוביל רק "טרנסים" של בני 14, מאחר ואותו אמן יאלץ לקיים את משפתו רק ממקצועות אחרים, המבטיחים "קש מאני מזומני".

    ומה בדבר שירה או ספרות? אם דיסק הוא מדיום פרוץ לכל דורש – הרי רק עוד קפיצה טכנולוגית קצרה (בעידוד "פוסט מודרניסטי" אידאולוגי מתאים) והמדפסת הביתית תקיא ספר כרוך וצבעוני, זהה למקור. דמיוני מפותח (אומרים אנשי המקצוע) אך קשה לי לדמיין את המינגווי בחולצת בטן מנענע את ישבנו בהיכל התרבות ומקריא מיצירותיו.

    כאמור – רק על קצה המזלג. אך מספיק כדי להמחיש את אותו עיקרון שהבינו אפילו שליטים כבר לפני 300 שנה:

    מצד אחד, הקניית מונופול למעשה בידי המפיצים העשירים והחזקים ("חברות התקליטים והמדיה" או ה"ספונסרים" של היום) תוביל לדוגמטיות, קיפאון, סינון הדעות וריכוז הכוח האידאולוגי והמידע בידי יחידים, שכך יהיה בכוחם לנווט את ההמונים כרצונם.

    מצד שני – הפקרת השוק הרעיוני לכל רוח תוביל ל… דוגמטיות, קיפאון, סינון הדעות וריכוז הכוח האידאולוגי והמידע בידי יחידים.

    ומדוע? מאחר והחזקים והעשירים השולטים על אמצעי הייצור השיווק וההפצה יוכלו להשתלט בנקל על כל יצירה, לעוותה ולשכתבה כרצונם (למה לא? מה, אסור?) לגזול את ה"קרדיט" לנכסו לשמם ולהאדירו, וכך עדיין יהיה בכוחם לנווט את ההמונים כרצונם.

    והיוצר מצדו ישאל את השאלה העתיקה ביותר בעולם: "למה לי?"

    "למה לי ליצור אם ממילא יום לאחר מכן לא אראה לירה, וכל שוטה יעוות את היצירה ויטען שאלו דעותיי, או אף גרוע מכך – יטען שהוא המחבר המקורי?"

    "למה לי להתעמת עם בעלי הדעה? איך אתפרנס? אלך אם כן אליהם, "אתפשר" ו"אחליק" את היצירה מעט כרצונם, אף אכתוב "בהזמנה" אם אאלץ – אך אקבל לפחות כמה פרוטות לסגור את החודש".

    "…או אולי במקום להלחין אלך לעצב אתר אינטרנט לרוזן מברנדנבורג – שמעתי שהוא משלם טוב, ובמזומן".

    – ולכן (!) הוקנו ליוצר זכויות ביצירה, גם "מוסריות", וגם "כלכליות" עבור כל שימוש ביצירה, כבר לפני 300 שנה.

    נקבעה (!)זכותו(!) של היוצר להציע את יצירתו לשימוש בכל מחיר ואפילו בחינם – וכך נשמר עיקרון התחרות החפשית – היוצר יכול (!) אם יחפוץ(!) להרשות העתקה, הורדה, ורשות לשינוי לכל דורש – אך זו זכותו הבלעדית ושיקולו של (!)היוצר(!) ולא כל "יא-חביבי" עובר אורח שיטול לו וישלם לפי טעמו (אם בכלל).

    ואכן התפתחנו חידשנו ויצרנו במשך 300 השנים האחרונות יותר מבכל המאות שקדמו להן. 300 שנה "התרגלנו" ליצירה חופשית, עד שאנחנו רואים בה טריוויאלית, ולא רואים את הסיכון בהפקרתה. אך חברות אנושיות נבנות לאורך מאות שנים – וקופאות, נשחתות ונחרבות הרבה יותר מהר.

    בטוחים בחוסננו ה"מתקדם" וה"טכנולוגי" אנו מפותים ע"י ה"תמורה" בטווח הקצר – אך גם הרומאים היו בטוחים בדיוק באותו אופן בקידמתם ובטכנולוגיה שלהם, ובסדריו הטבעיים של העולם המודרני, להוויתם. לו היית שואל רומאי "מודרני" הייה עונה לך בדיוק באותן המילים "אין לעצור את הקדמה והטכנולוגיה שלנו. עקרונות היסוד של האימפריה הקדומה היו טובים לתקופת הכיבושים והצמיחה. עכשיו אנחנו מודרנים ופתוחים, ולא יקרה דבר אם נגמיש מנגנונים מסוימים- רומי תחייה עוד אלף שנים".

    אך כאשר שקעה רומי מושחתת, מפולגת ורקובה באו ימי הביניים – בערות, עריצות וקנאות דתית. ה"טכנולוגיה" שרדה, אך מה"קידמה" נשאר ספגטי.

    הצופה האובייקטיבי הממוצע בעוד 2000 שנה לא יבדיל מהותית בנינו ובין הרומאים. גם בשבילנו יוונים זה חנוכה ורומאים זה ל"ג בעומר. הוא רק יבחין בעקרונות ובזרמים המעצבים, ואז מן הסתם רק יצקצק בלשונו וייפנה להורדת פורנו. (מקודד ב-mp312)

  17. זוט היקר,
    רק למען הסר ספק: חלילה לי מלהלין על אורך תגובתך או על השפה בה אתה נוקט ולא הייתה כך כוונתי. חלילה וחס ואני מבקש מחילתך. רק העליתי השערה על הייחוס שלך בעקבותיהם. משעה שקבעת אחרת במו מקלדתך, קביעתך מקובלת עלי.
    אני פשוט מעדיף שלא להתנצח גם מפאת העובדה שעלי להשקיע את זמני ומשאביי בעניינים אחרים… :) דומני אף שהדיון הארוך שלנו הפך לדיון פרטי המשעמם את שאר הגולשים. ברם, אני נהנה ממנו – ואני באמת מקוה שאתה לא רואה בנו חלם.קום, אני מניח שהעובדה שאתה טורח לעקוב ולהגיב, מעידה שאין באמת אתה חושב כך.

    מקריאת תגובתך האחרונה, כמו גם האחרות, אבל זו בבירור, עולה כי תהום אידיאולוגית פרושה בינינו בתפיסה החברתית. אתה, אם הבנתי נכון, דוגל בשימור המצב הנוכחי והסדרי התגמול הקיימים. לידיעתך, דווקא במצב הקיים, מרבית האומנים ה"מקליטים" רועבים ונאלצים לפרנס את משפחתם בתחומים אחרים. עיקר התגמול הולך לחברות התקליטים שהן, במקרים רבים, ומכוח חוזים דרקוניים, גם בעלות הזכויות על היצירה. אני דוגל בשינוי רדיקלי של השיטה מהיסוד, שלדעתי, דווקא יגדיל את התגמול לאומן ובניגוד למצב הקיים כיום – באמת יאפשר לו להתפרנס מיצירתו. אתה מוזמן לקרוא ולהגיב למאמרי הבא, שההנעה לכתיבתו באה מהויכוח שלנו כאן. בכל מקרה, אתה תמיד אורח רצוי בצל קורתנו הצנועה ובר פלוגתא ראוי. שא ברכה.

  18. ציטוט:

    "אתה, אם הבנתי נכון, דוגל בשימור המצב הנוכחי והסדרי התגמול הקיימים."

    נהפוך הוא: המצב הנוכחי חייב להשתנות, ובנוסף עלינו לתקן עיוותים שנשתמרו בשיטה עוד לפני עידן הדיגיטל, ותיקונם "נדחה" עקב "בעיית התגמולים" ופשיטת הרגל הרעיונית של כל המערכת.

    כפי שהסברתי – ברוב העימותים אני מוצא את רעיונותי ואמונתי מנוגדים להלך המחשבה וההתנהלות של חברות התקליטים והמדיה – ולא בעדם.

    אך כש"המשתמשים" (ולו גם צודקים בחלק מטענותיהם) מעבירים את הויכוח לפסים אנרכיסטים לא-אוטופיים של הפרת זכות הקניין בשם זכויות הפרט ואידיאליזציה של פשע – הרי אין ספק באיזה "צד" אבחר.

    בטקטיקה זו טועים "המשתמשים" בחשבון אומלל ונפסד – אין לי ספק שבכך הם מאבדים "בעלי ברית" רבים, ואני בתוכם.

    משום מה המשפטים האחרונים נשמעים לי מוכרים… כנראה ששמעתי אותם בהקשר רלוונטי כלשהו בזמן האחרון.

    מאחר וציינת "אתה מוזמן לקרוא ולהגיב למאמרי הבא, שההנעה לכתיבתו באה מהויכוח שלנו כאן" הרי שדעתי בנושאים אלה תהיה רלוונטית יותר במסגרת זו.

  19. חבר'ה… תרשו לי לדחוק אתכם הצידה בספה האינטלקטואלית שאתם מתרווחים בה – שניכם באים לדיון עם תפיסות שונות אומנם, אבל נראה שנהנhתם מהדיון יותר מאשר מהגעה למסקנה שימושית, אז תנו לי להוסיף משהו משלי לסיפור:
    אני מניח שאתם יודעים דבר או שניים על אבולוציה, אז בטח לא תופתעו מהעובדה שאבולוציה לא מתרחשת רק בקוד הגנטי של יצורים חיים, ומרוץ חימוש אבולוציוני יכול לקרות גם בתחום הקניין הרוחני, במקרה הנ"ל – יש 3 צדדים – הצרכן, המפיץ והיוצר…

    אני אטען שהכוח האבולוציוני מניע את התהליך הזה לקראת יוצרים יותר מתוחכמים, יצירות שקשה יותר לחקות (ולא מדובר בכלל על העתקה), צורות אומנות חדשות, רעיונות יותר מהפכניים ויותר עמוקים שעדיין מועברים בצורה שניתנת לעיכול ע"י בנאדם ממוצע (במידת האפשר).

    כמובן שאותם יוצרים יצטרכו לדעת להתמודד טוב יותר מול הגופים בעלי האינטרסים לחשיפה או צינזור היצירה – חברות המדיה, וזה אומר שאם האדם הפרהיסטורי פשוט צייר על קיר במערה, ברנסנס אדם קנה או ייצר את החומרים בהם השתמש (לציור למשל) והיה צריך למצוא מקום להציג בו את העבודות, והיום אומן צריך למצוא לעצמו ספונסר/מפיץ כלשהוא (גלריה, לייבל, רשת טלויזיה או אולפן קולנוע ועוד) – במידה והוא רוצה להגיע ליותר מכמות האנשים שהוא יכול לגעת בהם פיזית, וצריך לדעת להציג את עצמו ואת יצירתו לאותו ספונסר/מפיץ כדי שהיצירה שלו תקבל חשיפה…

    אני אטען גם שהמגמה של העתקה ועקיפה מתרחשת רק משום שהמדיומים הקיימים מתחילים להישחק וערכם יורד בעיני הציבור בלי קשר כמעט לתוכן המועבר בהם.
    לכן אישית, ובתור אדם שגם מתכוון ליצור בעתיד – אני לא מודאג מלחמם של היוצרים, ולא מעניין אותי לחמם של המפיצים, הם לא צריכים עזרה מאף אחד. זהו אכן שלב של שינוי משמעותי, גם מצד המפיצים וגם מצד היוצרים, הם ידרשו להסתגל ולשפר אם ירצו להמשיך בעיסוקם – זוהי אבולוציה וזו דרכה.

  20. נועם אהלן,
    ברוך הבא ואתה מוזמן להצטרף. הספה רחבה דיה ותמיד יש מקום לעוד אחד…

    אני חושב שהתגובה שלך היא אידיאלית למקרה בו שני יהודים מתווכחים ואילו השלישי הוא שצודק. תיאוריית האבולוציה שלך נשמעת סבירה, מעניין מה זוט יחשוב על כך. לזוט קשה לקבל את העובדה שנורמות משתנות. אבל כך זה תמיד לאורך ההיסטוריה – לוחמים לחופש, כל חופש, רעיוני, זהותי או פוליטי מוכרזים כעבריינים ונרדפי חוק על ידי הממסד. אנאכירסטים שואפים להרס השיטה עד היסוד, אני רק טוען שהנורמות משתנות ויש להתאים את החוקים אליהן במקום לחוקק חוקים נגדן. ואני שוב מזכיר כי חוק הוא בסך הכל ביטוי פורמלי לנורמה. מחוקקים כאמור, הם דינוזאורים בעצמם. הם זזים לאט. אני מעריך שיעברו דור או שניים, לפחות כ-50 שנה עד שהחוק יתיישר עם האבולוציה הטכנולוגית והחברתית.

    בענין זכויותיהם של היוצרים, אני חושב שהאינטרנט דווקא מגדיל את כמות האנשים שאליהם יכול אומן להגיע וראה את המאמר שלי על לרכוב על המטאור. כיוצר בעצמי נתקלתי בכמה מקרים של הפרת זכויותיי. אז נכון, לא נעים לראות כתבות (או כל יצירה אחרת) פרי עטך ועמלך מוצגות במקום אחר ללא רשותך (לזכותם יאמר שקרדיט נרשם). אומר רק שבסופו של יום לא עשיתי דבר. כמי שדוגל בתפוצה ותנועה חופשית של רעיונות ומחשבות, המבוטאים באמצעות מילים, תנועות, מנגינות, פסלים או ציורים, לא אלך לקצוץ את ידיו ורגליו של מי שבסך הכל העביר הלאה רעיונות שלי וכיבד אותם במתן במה נוספת. לקסם הזה, שהוא אולי המהות הכי יפה של רשת האינטרנט, לטעמי צריך לתת מקום חוקי ומוסדר. נועם ואחרים, הכדור במגרש שלכם. אשמח לקבל תגובות גם למאמר ההמשך.

  21. ערב טוב,
    אני מסכים עם הנקודה שלך (ניב) לגבי לוחמי חופש ולגבי אנארכיסטים, למרות שאני אישית לא נמנה עם אחת מהקבוצות הנ"ל, משום שעוד לא הגדרתי את ה"מאבק" שאני דוגל בו.
    אני לא חושב שהיעדר כל שלטון (אנארכיזם) הוא הפתרון, וגם לא טוטאליטריזם או קפיטליזם – משום שאלה לא תנאים לשגשוג והתפתחות עולמית (שכוללת את כל תושבי העולם), לדעתי לפחות.
    לתגובה יותר מבוססת לגבי פתרון אפשרי אצטרך לגבש דיעה מסודרת ולחזור אליכם בנושא, אבל ברור לי שכל עוד יש 3 גורמי כוח בעולם (דת, מדינה ועסקים) והם לא מתכוונים לוותר עליו, אין סיכוי לשום שינוי, גם תחת מצב חירום בינ"ל נוסח אסונות טבע וכו'.

    לגבי זכויות יוצרים, ממה שאני רואה לאחרונה, חוקים נוצרים ע"י אינטרס ומשתנים רק עקב הכרח אז זה קשה לצפות כמה זמן ייקח לשינוי להגיע.
    לגבי האינטרנט – כדאי להוסיף גם את נקודת הזכות החשובה של קפיצת המדרגה בזמינות מידע ללמידה עצמאית (משהו שאני אישית משתמש בו כל הזמן), וזה משהו שנמצא תחת איום מצד גורמי התקשורת.
    הם מאוד ירצו לשים את ידם על הכבלים האופטיים הבין-יבשתיים ולעצור תעבורה שלא מוצאת חן בעיניהם (כל דבר שיתרום לחשיבה חופשית של הקורא/צופה/שומע) ואני מאוד אתעצב לראות שגורמי התקשורת אכן מנצחים בקרב הזה…
    ד"א – אני מציע לך (בשביל אחד שהוא בוגר תקשורת ועיתונות) ולשאר הקוראים להשיג את הסרט "Orwell rolls in his grave" ולצפות בו, ואולי גם כמה הרצאות טובות של נועם חומסקי, אם לא עשיתם זאת עד עכשיו…
    ושיהיה לכם לילה טוב בינתיים =)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים