פרשת השבוע

היחסיות של הנצח

"אין זה סוד שגם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום".
(ראש הממשלה אריאל שרון, בנאומו לאומה ערב התנתקות).

הנצח הוא זמן ארוך למדי, אדוני ראש הממשלה, אפילו בשביל עם הנצח. אולי כדאי איפוא לצמצם את הדיון לפרקי זמן קצרים יותר ? נניח 5 מיליארד שנה. זה פרק הזמן עד להתרחבות הסופית של השמש שלנו, מה שיביא להשמדת כדור הארץ, ובתוך כך לפינוי מרצון של כל ההתנחלויות הישראליות בשטחים, עם או בלי קראוילות (מלבד אולי דניאלה וייס, שתמשיך לחכות ליד אלוקית שתביא לביטול רוע הגזרה). ואם פרק הזמן הזה נראה לכם כנצח, כדאי לזכור כי זהו רק פרק זמן קצרצר, יום בחייו של היקום העצום שמערכת השמש שלנו היא רק פינה קטנה ונידחת שלו.

ואולי הנצח שאריאל שרון מדבר עליו הוא נצח קצר בהרבה. נניח כמה אלפי שנים, ממש נצחונצ'יק. ובכן, בכמה אלפי השנים האחרונות שלטו בארץ ישראל, בין השאר, הבבלים הפרסים, היוונים, הרומאים, הצלבנים המוסלמים והבריטים. כך שלתכנן את אלף השנה הבאות של השליטה הישראלית בשטחים הוא מעשה קצת נמהר. אחרי הכל, באלף שנה יכולה לקום דת חדשה שתטרוף מחדש את הקלפים באזור, עשויה לקום אימפריה אזורית חדשה ומי יודע, אולי אפילו יכולה מפלגת העבודה לחזור לשלטון.

בכלל, מה למושג "נצח" ולמדינה היחידה בעולם שאפילו את שעון הקיץ שלה לא מצליחה לתכנן ליותר משנתיים קדימה, וגם את ההחלטה הזאת משנה ארבע פעמים בשנה? אולי כדאי לדבר על פרקי זמן קצרים בהרבה, נניח יום אחד. זהו פרק הזמן בין תחילת הכיבוש הישראלי בשטחים לבין תחילת התפרקותה של הדמוקרטיה הישראלית. הדמוקרטיה דווקא, כיוון שבניגוד לדעה הרווחת, גם 10 מליון פלסטינאים אינם איום על דמותה היהודית של מדינת ישראל, כל עוד אין להם זכות בחירה. אך גם פלסטינאי בודד בלי זכויות אזרח הוא איום מתמשך על דמותה הדמוקרטית של המדינה. מה שכן ניתן לעשות ל"נצח" (כלומר, אולי למשך עוד שלושים או ארבעים שנה) זה לתרץ, להתחמק, לקנות זמן, לעצום עיניים, לטמון את הראש בחול ולהאשים את הצד השני. ובינתיים, לישב עוד אנשים שצריך יהיה לפצות, להקים עוד בתים שצריך יהיה להרוס ולכרות עוד קברים שצריך יהיה לחפור מחדש ? ובסוף לשלם את המחיר, לצאת עם הזנב בין הרגליים ולטעון שחשבנו שנוכל להיאחז לעד בשכם או בחברון. מעתה אימרו לנצח = לפחות עד סוף הקדנציה.

לא צריך להיות טאלנט, מספיק כשרון

לפני כמה ימים, בעודי מעיין, שלא כהרגלי, ב"פנאי פלוס" תפסה את עיני כתבה על הסכומים אותם מרוויחים ה"טאלנטים" (כך מכונים כשרונות מסדר הגודל של מיכל זוארץ ומעלה) החתומים על הסכמים בלעדיים עם הזכיינים השונים. מתברר כי כוכב טלוויזיה מסדר גודל בינוני, נניח אבי קושניר או דב נבון, מרוויח בסביבות ה300 אלף ש"ח לעונה, בהחלט סכום נאה, יש היו אומרים (נניח, מגיב מספר 2) אפילו מוגזם.

ומדוע אני מטריח אותכם בפרטים הללו? כיוון שבאותו שבוע התפרסם בPitchforkmedia, האורים והתומים האינטרנטי של חובבי המוזיקה האלטרנטיבית ראיון עם המשורר המתבודד דיויד ברמן, הידוע גם כ"Silver Jews". ובכן, במהלך הראיון נשאל ברמן למצבו הכלכלי, וזה בחר בתגובה לפרסם רשימה כמעט מלאה של הכנסותיו השונות. מתברר, הפלא ופלא, שבשנה טובה, כלומר כזאת שבה יוצא אלבום חדש של ה-Silver Jews, מרוויח ברמן סכום דומה (בדולרים, כמובן) לזה של הכוכבים המוזכרים למעלה.
דיויד ברמן
מיד תטענו כי ההשוואה אינה הוגנת, כיוון ששוק הבידור הישראלי אינו דומה לזה האמריקאי, לא בגווניו המרובים ובוודאי שלא בגודלו. כטענת נגד, הנה כמה עובדות על ה-Silver jews:

ראשית כל, אין כזאת להקה. כלומר יש את דיויד ברמן, ופעם בכמה שנים הוא נוהג להקליט בביתו אלבום, בהשתתפות חברים, תחת השם Silver jews. וכאן זה פחות או יותר נגמר. בהופעות, מקור ההכנסה העיקרי של מוזיקאים, לא תוכלו לראות אותם ? כאלו פשוט לא מתקיימות. הלהקה מעולם לא פירסמה את עצמה ואת אלבומיה ? על וידאו קליפים שלהם אין כמובן על מה לדבר. למעשה, סביר להניח שגם המספר המצומצם של אנשים ששמעו על הלהקה לא היו שומעים עליה מעולם לולא כמה משותפיו ליצירה של דיויד ברמן הם אייקונים של מוזיקה אלטרנטיבית כמו סטפן מלקמוס או בוני "פרינס" בילי. גם כך, סביר להניח שתמונתו של ברמן לא תגיד דבר ל-999 מתוך 1000 אמריקאים.

מהיכן בכל זאת מוצא ברמן את פרנסתו? קודם כל ממכירת אלבומים ? כן, אותן פיסות פלסטיק עגולות מכוסות תחמוצת שכמה מפגרים טכנולוגית כמו החתום מעלה מבזבזים עליהם את מיטב כספם במקום להוריד את המוזיקה הצרובה עליהם חינם אין כסף. את ההכנסה משלים ברמן מתמלוגי רדיו, במכירות ספר השירה פרי עטו שיצא לפני כמה שנים ובהקראת שירה בקולג'ים, ובקיצור בכל עיסוק אומנותי שכל אם פולניה יודעת כי לא ניתן להתפרנס ממנו.

האם כל זה הופך את ההשוואה להוגנת? אולי כן ואולי לא. מה שבטוח הוא שבארצות הברית, ממלכת הכוכבים לרגע, השעשועונים נושאי הפרסים ומצעדי המכירות יכול אמן להרוויח סכומים מכובדים, אפילו במונחים אמריקאים (וכמעט מוגזמים במונחים ישראליים), גם מבלי להיחשב ל"טאלנט". מספיק שיהיה מוכשר.

מתנתקי ההתנתקות

בנסיון דחוק למלא עוד זמן מסך של "יום השידורים המיוחד" שלחו שני הערוצים החרוצים כתבים לחוף ימה של תל אביב, שם מצאו, הפלא ופלא, עשרות אנשים שבחרו לבלות את היום ה"היסטורי" של ההתנתקות בבילוי שגרתי בחוף הים ? במקום בצפייה דרוכה באולפן ההתנתקות המיוחד בכל הערוצים. מה שגדי, יונית, יעקב ומיקי שוכחים, היא העובדה שמלבד כמה אלפי מתיישבים שוטרים וחיילים, שאתרע מזלם להשתתף בתוכנית המציאות הגדולה במדינה, יש במדינה עוד שישה מליון אזרחים שההתנתקות, מה לעשות, אינה נוגעת להם ישירות. אלו ממשיכים לעשות מה שבני אדם עושים מאז ומתמיד בצורה הטובה ביותר: חיים את חייהם. הם שמחים ועצובים, צוחקים וכועסים, נהנים ומשתעממים – מאלפי סיבות שאף אחת מהן לא מופיעה במהדורת החדשות ? ובעיקר מעבירים את הזמן שנותר עד שתבוא השמש לבלוע אותם. כעת נותר לשאול רק מדוע בוחרים שני הערוצים לשדר דווקא את הופעתם של אלו מהם שנראה כי גם בעוד 5 מיליארד שנה ימשיכו לרבוץ על החוף, לבהות בשמש המתנפחת במהירות ולטעון ש"עזוב אותך אחי, בסוף הכל יהיה סבבה".

תגובה אחת על הפוסט “פרשת השבוע

  1. הנצח הוא באמת זמן ארוך, אבל אם לבחור מדד להשוואה לא צריך ללכת רחוק עד התרחבותה הבלתי עצירה של השמש ולא לעצור בהחלפת שעון הקיץ. די לנו במחשבה כי מדינה יהודית, תחת שלטון יהודי, מעולם לא שרדה מעבר לשבעים שנה, לא כשהייתה כוחנית וכובשת, ולא כשהייתה כנועה ונגררת. אנחנו דרך אגב, מצליחים במידה רבה להיות שני הדברים בו זמנית. מכל מקום, גם אם הלכת מעט רחוק מדי, ומעט קרוב מדי, עיקר שכחת. שכן, לאמר מעתה כי לנצח הוא עד סוף הקדנציה זה יפה, אך בל נשכח לרגע שסוף הקדנציה שלנו הוא מושג אמורפי ולוט בערפל. למעשה, אמור מעתה לנצח = עד מחר או מחרתיים, מקסימום חצי שנה.

    הכאם מבחינת הכנסותיהם של אמנים זרים ניתן להשליך על המצוי, ויתרה מזו, על הרצוי, במדינתנו הקטנטונת ? אני נותר עם סימן שאלה לא קטן בעניין. אגב, לו רק רצית, יכולת להראות שגם בישראל יכול חסר כל כשרון ותועלת, המועסק על ידי אחת מקבוצות הכדורגל הישראליות, להרוויח סכומים נכבדים פי כמה, ולא סתם – אפילו מוכשר הוא לא צריך להיות.

    ולבסוף – החדשות (למעשה היה צורך לקרוא להן הישנות, אבל למי יש כוח לשנות כאלה הרגלים מושרשים). כאן האשם היחיד טמון דווקא בך, ולא בעורכי הערוצים. עצם העובדה שבזבת את זמנך,תוך בחירה בצפייה בגרא שעלתה לא פעם ולא פעמיים, עומדת לחובתך. כל ביקורת היא ממילא צפויה, ולפיכך מיותרת כטענה, שהרי זה בבחינת הצהרה על המובן מאליו. אבל נו מילא, אל מול השמש המאיימת, מה לנו כי נלין על קטנות שכאלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים