פוסט סוף

מה יש בפלינדרומים שמושך אותנו? הרי אין להם כל ערך מעשי, לשוני או שימושי. האם זו האסתטיקה שבסימטריה, שהמח האנושי כל כך אוהב?, או שמא זה יופי? יופי אומנותי, שאינו ניתן לתאור במילים?
אצלי זה בא בגלים. אני פוגש פלינדרום, נזכר כמה נחמד זה, קופץ לויקיפדיה, אולי הוסיפו שם דוגמה חדשה, נהנה שוב מ"פרשנו וגו'" ואז הולך לעסוק במשהו אחר. שוכח מכל העניין. אחר כמה חודשים, שוב אני נתקל בפלינדרום משובב, וחוזר חלילה.

12 תגובות על הפוסט “פוסט סוף

  1. לקושש מילים ששוקל
    לאחור מרוח אל
    יש שחוזר רז וחש שי
    השתקפות תוף קת שה
    שם משפט הפוך ופה טִפש ממש

  2. מה שאנחנו אוהבים בפלינדרומים היא הסימטריה. סימטריה גורמת לנו הנאה אסתטית.

    ואגב, אני חושב שהפלינדרום היפה בהיסטוריה הוא בכלל מוזיקלי: Little red Ridinghood של רוברט וויאט, שנשמע אותו הדבר כשמשמיעים אותו קדימה ואחורה.

    תנסו.

  3. ירון אתה שולטטתתתת!!!111
    אין כמו בלוג שלך לעלות חיוך על פני לאחר לילות שלמים ללא שינה …
    רונידו מוסרים ד"ש !

  4. ג'ורג', נראה לי שלמדנו יחד בתיכון :-).

    השאלה שעולה בראשי היא איך החמיצו את ההזדמנות לתת לפלינדרומים שם פלינדרומי?

להגיב על מיכאל ז. לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים