(תמצית ראיון שנערך ברשת ב’ עם האחת והיחידה אסתרית בלצן)

אהבה. במוסיקה זה נורא פשוט.

הסיפור מתחיל לפני כ-200 שנים. מלחין גרמני, שהחל אט אט לאבד את שמיעתו, חלם על מישהי. רק עליה. היא היתה תלמידתו. היא היתה בת 17. הוא היה בן 30. לה קראו גרפין ג’וליטה גוויצ’רדי. לו קראו לודוויג וואן בטהובן. איך הוא יאמר לה שהוא אוהב אותה? פשוט מאוד: תו אחד. התו G (סול) שהוא שלוש פעמים ראשי התיבות של שמה.

אבל, היא לא הבינה את המסר. היא חזרה לארץ הולדתה איטליה, התחתנה עם רוזן (כיאה למעמדה כרוזנת) וילדה ארבעה ילדים. בטהובן לא נישא מעולם ואין לו ילדים. אבל יש לו 9 סמפוניות ו-32 סונאטות לפסנתר. אחת מאותן סונאטות, מספר 14, מוקדשת לה: אור הירח.

היה זוג מוזר בשנות ה-70. ה-זוג של המוסיקה: יוקו אונו וג’ון לנון. בעלה הראשון של אונו, לפני לנון, היה טושי איצ’יאנאגי, פרופ’ למוסיקה באוניברסיטת פרינסטון. הוא לימד את אונו לנגן את אור הירח, והיא היתה מנגנת את הסונטה המופלאה בכל יום על הפסנתר הלבן שהיה להם. מהר מאוד היא ביקשה מלנון שיכתוב גם לה אור ירח משלה. אבל לנון לא יודע כלל לקרוא תוים. מה הוא יכול לעשות שבטהובן, ואחריו מלחינים דגולים נוספים (כמו שופן) לא עשו? הפתרון היה גאוני בפשטותו. הוא ניגן את היצירה אחורנית. שיר אהבה אדיר, שמחבר 200 שנות מוסיקה. את השיר הזה לא הקליטו החיפושיות ביחד. הם באו אחד אחד לאולפן, והקליטו אותו כל אחד בניפרד. הם אמרו: Love is old, love is new.