עמוק באדמה

And you will know us by the trail of dead – Worlds Apart

למבקר חובב כמוני יש יתרון גדול על עמיתיו המקצועיים ? כיוון שאין לי מכסה למלא, עיתונים למכור או טעם לקלוע אליו, אני יכול פחות או יותר לכתוב על כל יצירה שאבחר. הנטיה במקרה הזה היא להגביל את עצמי לאלבומים שעוררו בי רגש ? שאהבתי או שהפתיעו אותי ? ולא אלו שנשארתי אדיש אליהם, מה שהופך את המאמרים, ברוב המקרים, להמלצות ולא לביקורות. אלא שבין האלבומים שמתחרים על אוזני יש גם כאלו שמעוררים מספיק רגש שלילי על מנת לזכות לאזכור משלהם ? וכיוון שלכל שמיעה אני מגיע עם רמה כלשהי של ציפיות ? הרגש הזה הוא ברוב המקרים אכזבה.

אלא שיש גם אכזבות ידועות מראש. "Worlds Apart" של "And you will know us by the trail of dead" הוא אחד מהם. הצליל של הTrail of dead הלך והתנפח, העמיק והתעבה מאלבום לאלבום עד שהגיע לצורתו המושלמת ב-Source Tags and codes, אלבומם הקודם. הנטייה הטבעית של כל להקה במצב הזה, בעיקר בהתחשב בהערכה הביקורתית העצומה שזכה לה האלבום, היא לנסות למתוח את הגבול קצת יותר, לתת עוד ניפוח לבלון המושלם שיצרו ? אך שנסיון למתוח יצירה גבולית כמו Source tags and codes סופו להסתיים בפיצוץ.

Worlds Apart
אלא שה-Trail of dead מצליחים להפתיע שוב: במקום לתת את הניפוח האחרון הם משחררים את האוויר. התוצאה, המאכזבת שבעתיים, לא יכולה להיחשב אלא כנפיחה. אם "The secret of Elena's tomb", המיני אלבום ששחררו ב-2003 נשמע כמו שאריות מחוממות של Source tags and codes הרי ש-"Worlds Apart" הוא פשוט אלבום עייף וחסר השראה, של להקה שאפילו לא מנסה להרשים.

למעשה, 5 הדקות הטובות ביותר באלבום הם 5 הדקות הראשונות שלו ? דקה וקצת של פתיחה בומבסטית אבל מלאת אווירה, ושלוש וחצי הדקות הראשונות של "Will You Smile Again", הטוב בשירי האלבום ? אלא שגם הוא מצליח לאבד כיוון ועניין אחרי הדקות הללו ? דבר שכמעט לא היה קורה אפילו בשירים הארוכים ביותר של Source tags and codes. הדקות לאחר מכן הן לפרוטוקול בלבד ? רצף של שירים חסרי כיוון הנעים בין ביקורת חברתית בגרוש (worlds apart, The rest will follow), נוסטלגיה בגרוש (The Summer of 91) וסתם כתיבה בגרוש ("Caterwaul"). אף אחד מהשירים האלו לא מדגדג אפילו את הרף שקבעו האלבומים הקודמים של הלהקה.

גם בשיא האהבה שלי ל-Source tags and codes, עדיין אחד האלבומים האהובים עלי ביותר, נמנעתי מלהגדיר את הTrail of dead כאחת הלהקות האהובות עלי. מעבר לסלידה הטבעית שלי מלהקות מלאות חשיבות עצמית כמו ה-Trail of dead, האלבום כולו שידר תחושה של ארעיות ? של הישג חד פעמי של להקה שהתעלתה אל הרבה מעבר ליכולתה. הנפילה שחוותה הלהקה לאחריו היא כזאת שרוב הלהקות לא מצליחות להתרומם ממנו. כך הוא כך, גם אם Source tags and codes ישאר יהלום בודד בשמיה של הלהקה, זהו כשלעצמו הישג שלהקות רבות היו שמחות להשתוות אליו.

Kaiser Chiefs ? Employment
The Futureheads – The Futureheads
Bloc Party ? Silent Alarm

תקנו אותי אם אני טועה, אך נראה כי היתרון הגדול של תעשיית המוזיקה הבריטית על עמיתתה האמריקאית היא בלהקות הדרג השני. יצירות מופת נעשות משני צידי האוקיינוס ? וכך גם מוזיקה איומה, אך נראה שבעוד שיותר מדי להקות אמריקאיות מנסות בכוח ליצור אלבומים שיפלו לקטגוריה הראשונה (ובכך מקרבים את עצמם לצד השלילי של הסקאלה), למדו הבריטים ממזמן את נוסחאת הבינוניות המופלאה ? אותה מודעות עצמית שמאפשרת לשורה ארוכה של אמנים בריטיים ליצור מוזיקה קלילה, אינטליגנטית, מהנה וחסרת יומרות. השמות יתחלפו פעמיים בשבוע, השירים של הלהקות השונות יתערבבו אלו באלו, ורובם לא יזכו ליותר מכמה חודשים של חסד ברשימות ההשמעה של רוב המאזינים.

מהרגע שאלבום הצליח להשתחל לקטגוריה הנדונה, עבודת הביקורת כמעט חסרת תכלית ? באין יומרות אומנותיות לכסות, מצליחים רובם להיות מהנים במידה זו או אחרת ? נותר רק לקבוע את מינון השירים הטובים (שנע בדרך כלל בין 3-4 באלבומים החלשים ועד לכולם באלבומים הטובים בקטגוריה) ובעיקר לחלק אותם, על פי טעם אישי, לשלוש קבוצות: המעטים, שיצליחו להפוך לאורחים קבועים ברשימת ההאזנה האישית, אלו שימאסו או סתם יזנחו אחרי אי-אלו השמעות ואלו שנמאסו עוד לפני השמיעה הראשונה.

Futureheads
אם ניקח לדוגמא את שלושה מהאלבומים הבריטיים שיצאו לאחרונה, הרי ש-Employment של ה-Kaiser Chiefs, למרות מינון סביר של שירים מהנים, התברג אצלי לקטגוריה השלישית בזכות צליל שחוק ומבטא בריטי מוגזם. ה-Self Titled של ה-Futureheads (שיצא לעולם כבר ב-2004, אך הגיע לאחרונה, באיחור אופנתי, לארצנו), מקבל ניקוד על מקוריות (בעיקר על שימוש נבון בהרמוניה קולית), אך לא גרם לי לחזור ולהאזין לו שוב ושוב. לעומת זאת, ל "Silent Alarm" של ה- "Bloc Party" עם שירים כמו "Positive Tension" ו-"Like Eating Glass" שתופסים את האוזן מהרגע הראשון, גישה רוקנ'רולית בריאה, ומינון שירים מוצלחים גבוה במיוחד – יש את הסיכוי הגבוה ביותר לאריכות ימים על המדף הפרטי שלי.

בכל מקרה, את שלושת האלבומים הנ"ל כדאי לדגום בצורה עצמאית – חפשו אותם בחנות המוזיקה הקרובה לאיזור מגוריכם – וקחו גם טעימה, בהזדמנות זאת, מ"Who Killed? the Zutons" של ה-Zutons, מצטייני הקטגוריה של השנה שעברה.

Arcade Fire – Funeral

באחד הפרקים שצפיתי בהם לאחרונה של "משפחת סימפסון" נשלח הומר סימפסון על ידי מעבידו להשלים בקולג' את התואר בפיזיקה לו הוא זקוק לביצוע עבודתו. הומר, כהרגלו, בורא לו בראשו תמונת קולג' מעוותת ? זאת הכוללת "מקובלים" שנלחמים ב"יורמים", דיקן מרושע ומסיבות טוגה – ללא זכר לעבודות, הרצאות או מבחנים.

הטעות של הומר נובעת, כמובן, מהמרחק בין שני העולמות שכמעט כל בן לתרבות המערב חי בהם ? זה האמיתי וזה שנברא ע"י הטלויזיה והקולנוע האמריקאי. קחו לדוגמא את שנות הנעורים: האחרונים לא נראו מעולם מלהיבים, קסומים, מתוקים-מרירים, מלחיצים ומלאי כאב כפי שאלו מצטיירים בסרטים ובסדרות האמריקאיות. אהבה ראשונה, התמודדות ראשונה עם מוות, הרגשת המחנק של העיירה הקטנה, ניכור בתוך המשפחה, תחושת המרד, הרצון לברוח ? כל אלו צבועים בצבעים עזים שהמציאות לעולם לא תצליח לחקות ? ולא פחות חשוב, מועברים על ידי חבורה של בני נוער יפים, עמוקים ושנונים הרבה יותר ממה שאנחנו אי פעם הינו.

Arcade fire

Arcade Fire הם קולקטיב מוזיקלי ממונטריאול, קנדה, שבמרכזו וין באטלר, אשתו רג'ינה, אחיו ויליאם וחברם ריצ'רד פרי. אלו, יחד עם חבורה של מוזיקאים שאספו סביבם יצרו אלבום על כאב גדול (אחרי שחוו מוות של כמה קרובי משפחה בחודשים שקדמו להקלטת האלבום), על אהבה גדולה ועל בדידות גדולה. כל אלו מתוארים, ברוב השירים, מנקודת מבטם של מתבגרים, מה שיוצר אלבום שיכל בקלות להיות הפסקול המושלם לכל סרטי הנעורים הללו, אלא שזה היה מאפיל, סביר להניח, על הסרטים עצמם.

ואם מה שמתנגן לכם עכשיו בראש הוא הפסקול של "דוסון קריק" , הרי אתם לא יכולים להיות רחוקים יותר מהאמת. Funeral היא חויה מוזיקלית טוטאלית – שיר הלל מלא כאב לחיים, מוקף בעיבודים מוזיקליים שמסרבים להיכנס למסגרות המקובלות ? רגשניים מדי מכדי להיחשב כפאנק, עוצמתיים מדי מכדי להיות כל דבר אחר – שירים על מבוגרים שמהרהרים בילדותם וילדים שחולמים על התבגרות, על התפרקות התא המשפחתי ועל אהבה נכזבת. האלבום, שאף הוא יצא כבר ב-2004 (למרות שנחת בארץ רק לאחרונה) לא השאיר גם את המבקרים אדישים, והספיק כבר לקטוף את תואר אלבום השנה בחלק גדול מרשימות הסיכום של השנה שעברה.

מספיק להקשיב לרגעים הראשונים של (Neighborhood #1 (Tunnels, השיר הפותח את האלבום, על מנת לצלול אל תוך האלבום הנפלא הזה. בשיר, הראשון מבין ארבעה שירים העוסקים בשכונה הספק דמיונית שבה גדלים גיבורי האלבום, חולם המספר על בריחה מהמשפחה המתפוררת אל מחוץ לציויליזציה ? היכן שהמראות, השמות והתושבים של אותה שכונה יהיו רק זיכרון מעומעם. "And if the snow buries my / my neighborhood /And if my parents are crying /then I'll dig a tunnel / from my window to yours" שר באטלר, וכשהידיים נסגרות באופן אינסטינקטיבי, רגבי האדמה מורגשים היטב.

תגובה אחת על הפוסט “עמוק באדמה

  1. בקשר לבלוק פארטי – אמת ויציב. אלבום מצוין, ארוך אבל אפילו לא שמים לב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים