מחזיר אהבות קודמות

Spoon ? Gimme Fiction

נניח שהקמת להקה. ונניח שהחלטתם להיות הלהקה הטובה והמהפכנית בכל הזמנים. בדיקה קלה מגלה שארבעה חברים מליברפול כבר הקדימו אתכם ב-40 שנה, שהשילוב גיטרה-בס-תופים כבר נוצל בכל וריאציה אפשרית, ושגם השילוב טרומבון-מיקסר ידני-קולות של שטיח כבר מוצה עד תום על ידי הרכב נורווגי מחתרתי. מה הטוב ביותר שיכולה לקוות לו להקה שאין לה שום דבר חדש להציע? היא יכולה לקוות להיות Spoon.

Spoon

Spoon היא יצור קצת משונה. אחת הלהקות האהובות עלי בעולם, אבל קשה לי להאמין שיש מישהו שהיא הלהקה האהובה עליו ? המעמד של "להקה נערצת" פשוט מסרב לדבוק בה. השירים של Spoon נשמעים כאילו הם קיימים מאליהם ? קשה לדמיין אותם כתוצר של תהליך יצירה כלשהו ? בהאזנה השניה נדמה יהיה למאזין כאילו הכיר את השירים הללו מאז ומעולם. המוזיקה של Spoon מלאה במלודיות מושלמות ובמעברים מדויקים ובשיאה נשמעת אוורירית, כמעט שקופה ? מגלה כל הקשת מצילה ופריטת מיתר. Spoon, גם ברגעי השיא, הם בני אנוש שמנגנים בעולם הזה ? לעולם לא בספרה אחרת, לעולם לא מחוץ להישג ידו של המאזין.

ועדיין, לאורך עשר שנים וחמישה אלבומים מוכיחים Spoon שוב ושוב שהם אחת הלהקות האמריקאיות הטובות ביותר שקיימות ביום. מבלי לחדש דבר, כשהם נעים כל העת בטריטוריות מוזיקליות ממופות היטב, Spoon עושה בדיוק מה שעושות אלפי להקות אחרות, אבל טוב כמעט מכולן. במוזיקה של Spoon אולי אין שום דבר שטרם שמעתם ? אבל כל כך הרבה שתרצו לשמוע שוב.

Gimme fiction

אם ניתן להחשיב את ?Gimme Fiction:, האלבום האחרון של Spoon, שיצא לאחרונה, כאכזבה, הרי שזה רק בגלל שקודמו, Kill The Moonlight, הקליל המהודק והמהנה, היה אחד האלבומים הטובים והמדויקים של הרוק האמריקאי בשנים האחרונות. הניסיון להעשיר את הצליל המינימליסטי, הרך כחמאה, של אלבומם הקודם, מכניס תחושה מסוימת של כבדות,שלא אופיינית לSpoon, לחלקו השני של האלבום. ועדיין, בשיאיו הלא מעטים, לא נופל Gimme Fiction מאף אחד מאלבומיהם הקודמים של הלהקה. מספיק להקשיב לשירים כמו ?I turn my camera on? או ?The two sides of monsieur Valentine? , כדי להבין את מהות היצירה של Spoon ? מהר מאוד תגלו שהשירים האלו הם חלק מכם, מהר מאוד תרצו להאזין להם שוב.

כמו כל אלבום של Spoon, גם ?Gimme Fiction? הוא צעד נוסף בטיפוס של הלהקה במעלה המדרון המוזיקלי. לפסגה כנראה שלעולם לא יגיעו, אבל מבט לאחור יגלה שובל ארוך בהרבה של להקות מאחוריהם. Spoon, מצידם, ממשיכים בטיפוס ? המאמץ, כך נראה, כלל לא ניכר בהם.

General Patton Vs. The X-Ecutioners

?Get Up, Punk! 0200 Hrs. (Joint Special Operations Task Force)?

אם יצא לכם להיתקל בי בשבועות האחרונים אתם בוודאי זוכרים. אני הבחור המנותק מסביבתו, נע כסהרורי בעודו מקשיב למוזיקה הבוקעת מאוזניות לבנות או ממוחו הקודח, ממלמל הברות חסרות פשר כמו "קא-קא גדייפ" ומחייך חיוך טיפשי. ניחשתם נכון ? אני מאזין לאלבום החדש של מייק פאטון.

?General P. Counterintelligence: Target=37:47:36N 122:33:17w?

לפני כמה שנים יצא לי לשמוע ראיון רדיופוני עם פאטון. באותה תקופה Tomahawk בהנהגתו שחררו את האלבום השני שלהם, בעוד ש"המטאל החדש" (ימ"ש) עוד הטיל צל עכור על הרוק האמריקאי. המרחק הרב בין התוצרים של המטאל החדש הרקוב, לבין היצירה של פאטון, שהאלבומים שהוציא עם Faith no more היו ממקורות ההשראה העיקריים של הזרם המוזיקלי הנ"ל, מעולם לא היה בולט יותר. בראיון נשאל פאטון, שהספיק כבר להיות מעורב בעשרות פרויקטים בכל זרם מוזיקלי אפשרי כמעט, כיצד הוא מצליח שלא למצוא את עצמו מעורב בזרם השולט ברוק האמריקאי באותם שנים. פאטון, בשפתו הבוטה כרגיל, המשיל בתגובה את התנהלותו להליכה ברחוב ? כשאתה רואה גוש של צואה על המדרכה, כך הסביר, אתה פשוט לא דורך בתוכו.

ההסבר הפשוט הזה הוא תמצית התפיסה המוזיקלית של פאטון ? הפרויקטים השונים בהם היה מעורב נבדלים זה מזה ברמתם, ובוודאי בסגנונם המוזיקלי, הנע בין ג'אז ענוג, דרך אוונגרד מוחלט והיפ הופ למטאל טהור, אך בכולם ידע פאטון להימנע מצואה מוזיקלית. זאת השיג באמצעות בחירה איכותית של שותפיו, כולל כאלו שכשרונם מעיב אפילו על שלו (טריי ספרואנס מ-Mr Bungle או ג'ון זורן בשלל פרויקטי ג'אז אוונגארדי), הנכונות למזג את סגנונו היחודי אל תוך ההרכבים השונים איתם עבד, ובעיקר היכולת להיות נאמן לעצמו בכל אחד משלבי היצירה ? זאת שמבטיחה שגם האלבומים החלשים ברפרטואר של פאטון הם לכל היותר נסיונות שלא צלחו היטב ולא יצירות עייפות שאין להן זכות קיום.

פאטון הוא גם כנראה גם האהבה המוזיקלית הוותיקה ביותר שלי – מאז ימי Faith No More העליזים של תקופת התיכון. וכמו כל אהבה ישנה, גם זאת זקוקה לחיזוקים מפעם לפעם ? אלא שמאז California, אלבומם האחרון והמרהיב של Mr. Bungle, לא זכו היחסים בינינו לחיזוק משמעותי. בין Tomahawk האנרגטית והמהנה, אך הרחוקה מהיצירתיות של Mr Bungle לבין Fantômas היצירתית אך הקיצונית אפילו לטעמי, אף אלבום של פאטון שיצא בשנים האחרונות גרם לי לרצות להאזין לו שוב ושוב מיד לאחר שהסתיים ? אף אלבום לא הצליח להפוך שוב את פאטון, גם אם רק לכמה ימים, לאומן האהוב עלי ביותר בעולם.

?Modified Combined Obstacle Overlay (Mcoo)
…Or…
How I Learned To Stop Worrying & Love Turntables?

לכאורה, ניתן היה להתפלא על כך שדווקא אלבום היפ הופ – שיתוף הפעולה של פאטון עם חבורת ה-DJ's/סקראצ'רס הניו יורקית The X-Ecutioners – הוא זה שהחזיר אותי לזרועותיו המוזיקליות של פאטון, אלא שכמו לכל סגנון מוזיקלי אחר, מתייחס פאטון להיפ-הופ בהגדרתו הרחבה והמופשטת ביותר ? ובוודאי לא כתירוץ לנענע את הישבן ולשיר על בחורות ומסיבות. במקום זאת מגישים פאטון ושות' 23 קטעים קצרים, מדויקים ואפויים היטב (העבודה על האלבום נעשתה בהתכתבות במשך שנתיים), שמהלכים בצורה מרשימה על הגבול הדק בין שני קטבי היצירה של פאטון. אם ההרכבים המוזיקליים של פאטון מהשנים האחרונות התחלקו לאלו שדבקו, פחות או יותר, במסגרת המקובלת של שירים (Tomahawk או Lovage, על אף התהום הסגנונית הפעורה ביניהם) לבין אלו שחתרו לאוונגרד מוחלט (Fantômas או שיתופי הפעולה שלו עם ג'ון זורן), הרי ששיתוף הפעולה שלו עם הX-ecutioners פוסח בקלילות על שני הסעיפים.

?Warcry/Infrared R'n'B Hallucination/Jungle Operations Exfiltration System?

General Patton Vs the X-ecutioners

השירים באלבום, שמורכבים ברובם מסימפולים מאוסף המוזיקה של פאטון, הם מיצג מרשים של טעמו האקלקטי: תוכלו למצוא בו, לצד סימפולים מסרטים ומנאומי מלחמה, גם קטעי Fאנק, נגיעות ג'אז, מוזיקה שבטית, טעימות בוסה נובה דו וופ וקאנטרי ? ולמעשה כמעט כל סגנון מוזיקלי שפאטון נגע בו בשנים האחרונות. וכשכל הסגנונות הללו נלחמים על מקומם באלבום אחד, כשלעיתים ניתן למצוא שישה או שבעה סגנונות שונים המטפסים זה על גבי זה או קוטעים זה את זה באכזריות בכל עשר שניות, התוצאה היא הדבר הרחוק ביותר משירים במובנם המקובל. ועדיין, מצליח האלבום לשמור על מסגרת רעיונית ומוזיקלית מהודקת, ולהימנע מוורטיגו מוזיקלי, הן בזכות העיבוד המוזיקלי של הX-ecutioners, שמצליחים לתת בסיס היפ-הופי מוצק ליצירה (כמה מוזר להעמיד את העבודה שלהם באלבום תחת אותה מטרייה בלויה שהוא ההיפ-הופ כפי שהצטייר על ידי MTV ב-20 השנים האחרונות), תוך שימוש נרחב ביכולות הסקראצ'ינג שזיכו אותם בתהילה, ובעיקר בזכות קולו של פאטון שמשמש כעוגן המרכזי של האלבום.

?Low Altitude Vocal Parachute Extraction System (LAVPES)?

והקול הזה ראוי לדיון נפרד ? שכן אין כנראה אף אומן בעולם שקולו נושא בחובו עבורי את אותם מטעני זיכרון שנושא איתו קולו של פאטון. לאורך מאות שירים ואלפי האזנות, שלוש הופעות חיות ועשרות סגנונות מוזיקליים, קולו של פאטון, לא פחות מהשירים שכתב או מהמסגרות המוזיקליות שפרץ עבורי, הוא אולי מרכז היחסים בינינו. תארים כמו ?מגוון? או ?מרשים? הם עלבון למנעד הקולי של האיש, שכן מדובר באדם שהוא בו זמנית אחד מצווחני המטאל, זמרי הג'אז, הראפרים (לפחות מבין הלבנים שבהם) וזמרי הנשמה הטובים ביותר בנמצא, כשלא נדיר לשמוע אותו מחליף בין שלושה או ארבעה סגנונות שירה שונים כמעט באותה נשימה. ועדיין, בכל אחד ממופעי קול הזיקית של פאטון, בין אם הוא צווח ככבשה שחוטה או נושף אל תוך כפות ידיו במופע ביטבוקס אנושי, מוטבעת חותמת ברורה שאי אפשר לטעות בה ? מעין סימן מסחרי שהוא החוט המקשר בין כל קצוות היצירה של פאטון. את כל המטען הזה מביא איתו פאטון גם לאלבום הנוכחי, ולמרות שזה מכיל רק שלושה או ארבעה שירים של ממש, מצליח פאטון, לעיתים באמצעות משפט בודד שעליו הוא חוזר שוב ושוב או קולות שהוא מפיק מגרונו, להעניק לרוב הקטעים באלבום את המסגרת היצירתית שהופכת אותם מאסופה תלושה של סגנונות מוזיקלים ליצירות מוזיקליות שלמות.

?Battle Damage Assessment And Repair/White Flag Surrender/Wake Me Up In Heaven?

בהתחשב בקונספט הצבאי של האלבום, הצעד היה מתבקש ? מייק פאטון העניק לעצמו את דרגת הגנרל, כאזכור ברור לפאטון היחיד שפרסומו מתחרה בזה של מייק. מצד שני, לאחר שפיקד על כל כך הרבה יחידות מוזיקליות מופלאות והוביל כמה מהניצחונות הגדולים של הרוק האמריקאי בשנים האחרונות מתיישב תואר הגנרל בטבעיות רבה על כתפיו הרחבות של פאטון ? אחד מהקצינים שבעי הקרבות והמעוטרים ביותר של הרוק בן זמננו.

White Stripes – Get behind me satan

הכל התחיל כסיפור פשוט ? גבר (ג'ק) ואישה (מג) נפגשים. הוא יודע לנגן על שלל כלי נגינה ובעיקר על גיטרה, היא לא יודעת לנגן על כלום. בכל זאת הם מקימים להקה כשהוא בגיטרה פסנתר ושירה והיא על התופים. בתקציב זעום הם מוציאים שלושה אלבומים, הראשון מינימליסטי עד כאב, השניים הבאים מינימליסטיים קצת פחות ומוצלחים הרבה יותר. בדרך הם מספיקים להתחתן, להתגרש ולהחליף הרבה תלבושות אדומות ולבנות. ג'ק משפר את יכולת השירה והנגינה שלו מאלבום לאלבום, מג עדיין לא יודעת לנגן.

אלא שאז הבלתי צפוי הכה ? העולם גילה את הוייט סטרייפס. אלבומם השלישי, White blood cells הפך להצלחה מסחרית וביקורתית בלתי צפויה, וג'ק ומג מצאו את עצמם מככבים באדום, שחור ולבן על גבי עשרות שערי מגזינים, כשהם מסומנים כחוד החנית של סצינת ה-Garage האמריקאית. ופה גם מגיע המלכוד. שכן המינימליזם של אלבומיה הראשונים של הלהקה היה לא רק כורח המציאות, לאור התקציבים המגוחכים שבהם נעשו, אלא גם הבסיס לתפיסה המוזיקלית של ה-White Stripes (שאף קראו לאלבומם השני, De Stijl, על שם זרם אומנותי הולנדי שדוגל במינימליזם ופשטות). הבעייה, שאת התפיסה הזאת קשה לממש כשמדובר באחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם.

תחילה בא שלב ההכחשה. את אלבומם הרביעי הקליטו הWhite Stripes, הפעם מתוך בחירה, בימים בודדים ובתקציב כמעט אפסי – ומעטות הלהקות שיודעות להפיק כל כך הרבה מכל כך מעט. מבלי לחדש דבר, ולמרות שהיה עשיר רק במעט מאלבומיהם הקודמים, Elephant עדיין לא יכול היה להירשם כאכזבה.

אלא שבשלב הזה משהו חייב היה להשתנות. ה-White Stripes נראו מקובעים, מאוהבים בתדמית המוזיקלית שיצרו לעצמם ובקונספט השחוק של "סולן אחד, שני כלי נגינה, שלושה צבעים וארבע דקות לשיר". אלא שנסיון להפוך את עורם בין לילה יכל היה להיגמר רע לא פחות. ?Get behind me satan? הוא סוג של פשרה ? ביד אחת עוד אוחז הצמד בצליל הישן שהוא סימן ההיכר שלו ובידו השניה תר אחרי מחוזות מוזיקליים חדשים.

Get behind me satan
כך למשל, ירד מינון הגיטרות משמעותית. למעשה ניתן למנות רק שניים-שלושה שירי גיטרה מהסוג שהיוו את הבסיס לאלבומים הראשונים של הלהקה. את החלל ממלאים, בין השאר, פסנתרים, גיטרות אקוסטיות, מנדולינות וכלי הקשה. ג'ק ווייט גם מנצל היטב מבעבר את המנעד הקולי שלו ? הפלאצט המפתיע שהוא מפגין ב?Blue Orchid?, הסינגל הראשון מתוך האלבום, הוא דוגמא טובה לכך. כל אלו, בתוספות קורטוב בריא של רוח הרפתקנית יוצרים כמה רגעים מפתיעים ובלתי צפויים לכל אלו שהתרגלו לחדגוניות המסוימת של המוזיקה של הWhite Stripes.

ועדיין, כדרכן של פשרות, ?Get behind me satan? רחוק משלמות. מלהיב ומיידי פחות מקודמיו, ובאותו זמן לא יצירתי מספיק על מנת להיחשב לאלבום מורכב או מאתגר במיוחד, לא מבייש את הקטלוג המוזיקלי של הWhite Stripes אך גם לא מצליח להרחיב אותו דיו. אלבום שהוא צעד מהוסס לעבר העתיד של להקה שמצאה את עצמה נאלצת להיפרד משורשיה המוזיקליים.

ואולי כל זאת היא רק הקדמה לאלבום השישי של הצמד. אחרי הכל, אלבום מהוסס כמו ?Get behind me satan? כבר לא יעבור בשלום, ועל חזרה לצליל של האלבומים הראשונים כבר אין מה לדבר. בכדי לשרוד, ל-White Stripes לא נותרה ברירה אלא להמציא את עצמם מחדש ? נראה שעבודת התופים היא מקום טוב להתחיל בו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים