לרכוב על המטאור

הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.

בעיתוי מקרי אך מעניין, הכריז הבוקר הממונה על ההגבלים העסקיים על הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות (IFPI), כעל מונופול במתן רשיונות גורפים לזכויות השמעה פומבית ושידור רשומות קול מוזיקליות. מעמד "מחמיא" דומה ניתן גם לאגודת הקומפיזיטורים והמחברים, אקו"ם, במרץ אשתקד.
בקביעה טרייה זו מהבוקר למעשה ניתנה גושפנקא רשמית לעובדה הידועה לרבים: חברות המדיה וגופי החסות המארגנים את שיתוף הפעולה ביניהן ולא משנה אם קוראים להם BSA, IFPI, RIAA או כל מרק אותיות אחר שתבחרו, הם מפלצות ענק. דינוזאורים. דינוזאורים מעידן הכלכלה הישנה המפלבלים בעיניהם מול המטאור הטכנולוגי הנופל עליהם במהירות ובשריקה צורמת ומחרידה של צלילי מודם משמי עידן הכלכלה החדשה והחופשית. הם מתבוננים בו בבעתה ורק מחשבה חרדה אחת בראשם ובליבם: הנה מגיע החורבן. אנחנו חייבים לעצור אותו.

על אף שאולפני ההסרטה גם הם נפגעים קשות מהטכנולוגיה הדיגיטלית, לא מהססים לתבוע על ימין ועל שמאל ולהעביר חוקים בקונגרס להגנתם (ראו את "חוק בידור וזכויות יוצרים למשפחה" שזכה גם לכינוי "חוק דיסני"), מי שמצויה כיום עמוק בבוץ הטובעני של הורדות בלתי חוקיות היא בעיקר, תעשיית המוזיקה וליתר דיוק, חברות התקליטים. בין השנים 2000 ל-2003, ירדו מכירות התקליטורים בשבעה אחוזים לערך, כל שנה (בשנת 2004, עלו דווקא המכירות בארבעה אחוזים לעומת השנה הקודמת).

Courtesy of University of Northern Iowaפעם, כשהיו רק תקליטים ותקליטורים והאפשרות לצרוך מוזיקה, מלבד רדיו, הייתה קיימת במדיום זה בלבד, תפקידן של חברות המוזיקה היה ברור. הן מאתרות אומנים חדשים ומבטיחים ושולפות אותם מתוך מועדונים אפלוליים ואפופי עשן אל אורות הניאון במגדלי הזכוכית הבוהקים של תעשיית המוזיקה ומחתימות את האומן, האיש היוצר, על חוזה הקלטות. האומן נכנס לאולפן מלווה במפיק מוזיקלי ונגנים מטעמן (לבכירים יש אפשרות לבחור את הנגנים איתם הם עובדים). האומן מצידו כותב, יוצר, מבצע ומקליט את האלבום. המפיק, היה דואג לבישול (הרמיקס, בלעז) ולהכנת עותק ה"מאסטר". עותק המאסטר, אגב, הוא לחלוטין רכושה של חברת התקליטים. הוא כלל אינו שייך ליוצר. פירושו הוא שהביצוע הספציפי הזה של היצירה ? כולו, רכוש חברת התקליטים. המאסטר היה נוסע למפעל התקליטורים, ומשם משוכפל בעשרות אלפי עותקים שיוצאים אל השוק. במקביל, היו תהליכים של יצירת הספרון והעטיפה והליך מאסיבי מאוד של שיווק, קידום מכירות והפצה. על פי RIAA, השיווק וקידום המכירות הוא החלק היקר ביותר בהפקת אלבום. אנחנו הצרכנים, חלקנו הסתכם ברכישת התקליטורים. המודעים שבינינו היו קוראים ביקורת אחת או שתיים לפני לכתם לחנות ואולי, היינו מקליטים את התקליטור לקלטת ריקה, כדי שנוכל לשמוע את המוזיקה החביבה עלינו ברכב. האומנים מצידם היו זוכים לתמלוגים על היצירה. או שלא. הכל תלוי בפרטי החוזה עליו חתמו ועד כמה ניצלו האנשים עם הסיגר את תמימותם של היוצרים הצעירים והאידיאליסטים. זה הכל אודות הכסף. כמה ממנו יגיע לאומן, האיש שיצר וכתב את המוזיקה? האיש שביצע את המאמץ היצירתי? תלוי בטוב ליבה של חברת התקליטים ובמידת הייצוג של האומן או במילים פשוטות ? האם לאומן יש סוכן או עורך דין. כך למשל, ?החברים של נטאשה", מאלבומם הראשון הנושא אותו שם, לא זכו ולא יזכו לראות מיצירתם ולו שקל בודד אחד. למה? כי בתמימותם הם העבירו את הזכויות הטבעיות והחוקיות המוקנות להם כיוצרים על היצירה לחברת התקליטים. והנה לכם סדר נאור: האנשים עם הגיטרה מנגנים והאנשים עם הסיגר גובים את הכסף. חברות התקליטים מהוות את המתווך. האיש האמצעי בין היוצר לצרכני יצירתו וגם גובים את התשלום בעבור הזכות ליהנות מן היצירה. כך נהג העולם עד פרוץ המהפכה הדיגיטלית השנייה.

המהפכה הדיגיטלית הראשונה התחוללה ב-1982, עם המצאת התקליטור. המהפכה הדיגיטלית השנייה, לא הייתה בהמצאת קובץ ה-MP3 במעבדות פראונהאופר ב-1987 אלא אירעה ב-1999. שון פאנינג, בן 18 בזמנו, לאחר שחבר התלונן בפניו על כך שמאוד קשה למצוא מוזיקה באינטרנט, כתב תוכנה קטנה שאפשרה שיתוף קבצים והעברתם, בעיקר קובצי מוזיקה, בין מחשבים. התוצאה הסופית הייתה נאפסטר, ששינתה לעד את הדרך אנו צורכים מוזיקה. נאפסטר, אגב, היה כינויו של שון בתיכון בגלל רעמת תלתליו המדובללת ובתרגום חופשי לסלנג עברי ? "כבש". השילוב בין קבצים, בתצורה דיגיטלית, איכותית ודחוסה של מוזיקה מתקליטורים ובין היכולת להעבירם בחופשיות בין צרכני מוזיקה בכל העולם היה מה ששלח את המטאור לדרכו משמידת הדינוזאורים. כיום, 70% מתעבורת הרשת באינטרנט מקורה בתוכנות לשיתוף קבצים. לא נגלול בפניכם את כל המאבק המשפטי שניהלו ומנהלים המתווכים כנגד תוכנות השיתוף, כותביהן והמשתמשים בהן, אבל ברור שידם על התחתונה (על אף פסיקות תומכות כמו זו שנפסקה אמש באוסטרליה). הירידה הקבועה במכירות תקליטורים מבשרת על גסיסתו של התקליטור ומכאן, גם על גסיסתן של חברות התקליטים בצורתן הנוכחית. לדיעה זו שותף צבי גל, ישראלי לשעבר, כיום סגן נשיא לענייני טכנולוגיית מידע בוורנר מיוזיק. עידן חדש, דיגיטלי וחסר גורמים מתווכים הולך וקורם עור גידים. המאבקים המשפטיים הם שירת הברבור שהפך לברווזון מכוער של חברות התקליטים הגדולות. וכשאומרים גדולות מתכוונים לזה. כיום, 4 חברות גדולות בלבד שולטות בקרוב ל-90% משוק המוזיקה האמריקני. ארבע. הריכוזיות הזו מזכירה לכם משהו? ישנם אומנים מוערכים כמו ד"ר דרה, שריל קרואו (בקרוב שריל ארמסטרונג?), מדונה ומטאליקה שהעדיפו ליישר קו עם המתווכים והגישו תביעות הפרת זכויות יוצרים כנגד צרכני המוזיקה שלהם עצמם. מעניין לראות שכולם מעורבים גם בצד ההפקתי של המוזיקה שלהם או מחזיקים בחברות הפקה. מולם, יש אומנים אחרים שמאמינים בכל כוחם בחזון חדש של צרכנות מוזיקה: ישירות מהאומן לצרכן, ללא חברות התקליטים כגורם מתווך.

Public Enemy, מלהקות הראפ החשובות בעולם, עברה לשווק את כל המוזיקה שלה ישירות דרך האינטרנט. מנהיג הלהקה, צ'אק די, שהוא בעל מודעות פוליטית גבוהה ובעל עמדות קיצוניות ביחס לזכויות שחורי העור בארה"ב (שבאות לידי ביטוי גם בתמלילים הקיצוניים שלו), מאמין בכל כוחו בתצורה הזו. זאת לאחר שהלהקה נתבעה לשלם תמלוגים עבור שימוש שעשו בדגימות מיצירות אחרות באלבומים הראשונים שלהם, עוד בסוף שנות השמונים. לדידו, הצורך לשלם תמלוגים על שימוש בדגימות הוא פגיעה בחופש האומנותי. כשנשאל על ידי האתר Stay Free, המקדם תרבות ותקשורת המונים חופשית, מה דעתו על כך שאנשים אחרים דוגמים את השירים שלו לצורך יצירות חדשות הוא השיב: ?אני חושב שזה נהדר".

המשך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים