איינשטיין והפצצה הגרעינית

חלק ראשון

שעון טוקיו הורה על השעה 8:16 בבוקר, כאשר בוהק לבן ומסנוור כברק הבזיק בשמי הירושימה ב-6 באוגוסט, לפני 60 שנה, ובן רגע היתה כלא היתה. עמוד ענק של עשן שחור בצורת מצנח התרומם כלפי מעלה וחוט אדום במרכזו, שהתפשט והתפשט עד שכל הענן הפך לאדום. במקום התגוררו כ-245 אלף תושבים. כ-83 אלף מתושבי העיר נספו מיד ומספר דומה נספו בעקבותיו במהלך הימים והשנים שאחרי. היו שמתו ללא פגיעה או סיבה נראית לעין. מידי יום מצאו את מותם כ-100 איש שנפגעו מתופעות הלוואי של הפצצה האטומית הראשונה שהאדם הטיל, הגם שכלל לא נמצאו באזור נפילתה; עוד 40 אלף נפצעו באורח קל ולימים רובם מצאו את מותם.
שלושה ימים לאחר הרס הירושימה, הונחתה על עיר הנמל הנוצרית נגסאקי (בה רוכזו מפעלי התעשייה הצבאית של יפן) הפצצה השנייה, פצצת פלוטוניום, עם תוצאות הרות-אסון דומות בנוראותן. 74,800 נהרגו באותו יום. גל ההדף של הפצצה הצביע על עוצמת נפץ של 120 אלף טונות של חומר נפץ רגיל (טי-אן-טי), וטמפרטורה הגבוהה פי-ארבע מזו של מרכז השמש. העיר כולה כוסתה בעשן שחור סמיך ובאבק שריפה מפויח. כשהטייסים מביטים אחורה, הם כבר לא רואים את העיר, אלא את "הענן הנורא… העולה כרותח, כפטרייה", בלשונו של טייס המשנה רוברט לואיס. רגע אחר כך הוא יכתוב ביומנו: "אלהים, מה עשינו?".

הטייס קולונל פול טיבטס, אחד מ-12 אנשי הצוות שהיו על המפציץ בי-29 שהטיל את הפצצה, הוא בין שלושה אנשי צוות שעדיין חיים היום. בראיון ל"גרדיאן" סיפר שהתכונן להטיל פצצה נוספת, שלישית במספר. "כל מה שהרגשתי היה שזה הולך להיות קול נפץ מהגיהינום", אמר בריאיון. "כשהבטתי למעלה ראיתי שהשמים הוארו בצבעי ורוד וכחול היפים ביותר שראיתי בימי חיי. זה היה גדול".
וילפרד ברצ'ט היה הכתב הראשון מצבאות בעלות-הברית שהגיע להירושימה כחודש לאחר הטלת הפצצה. בתיאורו את הזוועות שראה כתב ב"לונדון דיילי אקספרס": "בהירושימה עדיין מתים האנשים בצורה מסתורית ונוראה. אנשים שלא נפגעו מהפצצה מתים ממשהו בלתי-ידוע, שאותו אני יכול לתאר רק כמגיפה אטומית. הירושימה אינה נראית כמו עיר מופצצת; היא נראית כאילו מכבש מפלצתי עבר עליה ומעך אותה … אתה חש הרגשת ריקנות בקיבה כשאתה רואה הרס כזה שנגרם על-ידי האדם".
במכתביו השווה הנשיא האמריקני הרי טרומן את הפצצה שמכינים מדעניו לשואה בנוסח קץ הימים, כמתואר בברית החדשה. למעשה, הגרמנים היו הראשונים להבחין בפוטנציאל ההרסני הגנוז בביקוע האטום ואלמלא הבריחו את מדעניהם היהודים, ללא ספק היו זוכים בפיתוח ובשימוש בפצצה לצורכי האידיאולוגיה הנאצית. הסכנה שבידי היטלר תימצא פצצה גרעינית מסבירה את הבהילות שבה פיתחו אותה האמריקנים. אך האם מן הראוי להעמיד לרשות מנהיג כלשהו נשק להשמדה המונית? נוכח הסכנה האפשרית שהפיזיקה והתעשייה של גרמניה הנאצית יעמידו לרשות היטלר נשק להשמדה המונית, התשובה נראית חיובית ולא רק במחשבה ראשונה. איך היה נראה עולם שבו היטלר הוא המנהיג היחיד של מדינה המעורבת במלחמת העולם השנייה היכול להשתמש בפצצות אטומיות? הרהור בשאלה הזאת הוא כחלום מבעית, לנוכח המנטליות של הנאצים בחורבן האיום והנורא ואת השעבוד שהיו עלולים לבוא על העולם אילו הקדימו בבניית הפצצה.

המפתח לפִצצת האטום

באותם ימים, אחרי שעזב את מולדתו הגרמנית וניסה להשתקע באנגליה, עקר אלברט איינשטיין לאמריקה ונשאר שם עד סוף ימיו. ב-2 באוגוסט 1939, כאשר באירופה פרצה מלחמת עולם השנייה, הצטרף למכתב המפורסם ששלחה קבוצת מדענים לנשיא פרנקלין ד' רוזוולט, בדבר ההשלכות הצבאיות של האנרגיה האטומית. המכתב שנכתב בידי הפיזיקאי-היהודי ליאו סילארד ונחתם בידי איינשטיין, המליץ ואף הוביל בעקיפין לפיתוח ולייצור פצצת האטום על-ידי ארה"ב, מחשש פן תקדים גרמניה את בעלות-הברית בפיתוח פצצה מעין זו. מאוחר יותר ייעשה בפצצה זו שימוש שיביא לסיומה המהיר של מלחמת העולם השנייה.
וכך נכתב במכתב לרוזוולט: "עבודה שנעשתה לאחרונה בידי אנריקו פרמי וליאו סילארד, והועברה אלי בכתב-יד, מביאה אותי לצפות, שהיסוד אורניום עשוי ליהפך בעתיד הקרוב למקור חדש וחשוב של אנרגיה. היבטים מסוימים של המצב שנוצר מחייבים דריכות, ובמידת הצורך גם פעולה מהירה מצד הממשל… התופעה החדשה הזאת [אנרגיה אטומית] תוביל גם לייצור פצצות… פצצה בודדת מסוג זה, יש ביכולתה להרוס את כל הנמל שהפצצה מובלת אליו בספינה, בתוספת השטח הסובב אותו".
במכתב נאמר עוד שבגרמניה חלה התקדמות רבה במחקר לייצור פצצה גרעינית והיא אוגרת אורניום לייצור פצצות רבות עוצמה. הוצע בו שארה"ב תפתח את האנרגיה הגרעינית לצורכי שלום, וגם לשם ייצור פצצת אטום. איינשטיין התכוון שייצור הפצצה בארצות הברית יוכל לשמש מענה לאיום המלחמתי של פיתוח נשק גרעיני בידי היטלר, דבר שיסכל מפני היטלר את הדרך להשתלטות על אירופה. הוא חשש כי חוקרים אחרים שהיו איתו בברלין ונהפכו לנאצים, יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית ובניסיון לבקע את האטום ולכן הזהיר את הנשיא על כך. הנשיא רוזוולט השתכנע ממכתב זה והחליט להחיש את ייצורה של פצצת האטום, ו"פרויקט מנהטן" קודם ותפס תאוצה.
מכתב נוסף, שבו איינשטיין מציג את סילארד שרצה להביע את דאגתו בנוגע לתבונה שבעצם השימוש בפצצה, היה מונח על שולחן העבודה של רוזוולט בשעת פטירתו.

בפרינסטון שבמדינת ניו ג'רסי, הכפר האקדמי אליו היגר, לא הטרידו את איינשטיין ארשת פניהם המנומסות של מדעני המקום הצעירים, כמו-גם נעיצות העיניים הקבועות של התיירים. מטרתו, כתמיד, היתה פשוט לראות מה תכנן "הזקן", כינויו החביב של אלהים, בעבור עולמנו. הדברים ששרבט במחברותיו המצהיבות עשרות שנים קודם לכן והמשוואות החדשות עליהן עבד כעת ? הכול שירת את הניסיון ליצור תיאוריה שתאחד באופן בהיר וצפוי את כל הכוחות המוכרים ביקום.
לכן גם לא ראה את עצמו כאבי שחרור האנרגיה האטומית. שכן חלקו בכך היה לגמרי בלתי-ישיר. למעשה, לא האמין שפיצול הגרעין שיביא לשחרור האנרגיה יתגשם עוד בימי חייו, אלא רק האמין שהדבר אפשרי מבחינה תיאורטית, לאור הממצאים המחקריים שהובאו לפניו. "כל זה נהפך למעשי רק הודות לתגלית המקרית של תגובת השרשרת ? תופעה שלא יכולתי לדעת על קיומה", הודה בנובמבר 1945 ("מלחמת אטום או שלום", Atlantic Monthly, בראיון לריימונד גראהם סווינג). ואכן, המדען הגרמני אוטו האן גילה אותה בברלין, והוא עצמו פירש תחילה את תגליתו שלא כהלכה ואילו המדענית היהודייה ליזה מייטנר, יחד עם בן דודה אוטו פריטש, הם שפירשו כהלכה את ה"תגלית": תגובת שרשרת גרעינית עשויה להביא לפיתוחה של פצצת האטום. מייטנר נמלטה מגרמניה לארה"ב ומסרה את הידיעה למדענים נילס בוהר (היהודי) ואנריקו פרמי (האיטלקי).

כאן הדברים הגיעו לידי התפתחות איומה מכדי שיהיה אפשר לחשוב עליה בבהירות. רוברט אופנהיימר, הפיזיקאי היהודי שעמד בראש הקבוצה שפיתחה את המתקן התעשייתי לייצור פצצת האטום האמריקנית,היה ראש המכון של איינשטיין בפרינסטון והוא שהוביל את "פרויקט מנהטן" שפתחו האמריקנים ב-1939 בלוס-אלמוס (שהושלם בתוך ארבע שנים בעלות של שני ביליארד דולר). הפרויקט הושלם בעזרתם של פיסיקאים ומתמטיקאים יהודים הנסים על נפשם מציפורניה של אירופה המאבדת את עצמה לדעת: ליזֶה מייטנר, אדוארד טלר, ליאו סילארד, אויגן ויגנר, נילס בוהר, ריצ'רד פיינמן, ג'ון-פון נוימן ואחרים. אופנהיימר גם פעל לפיקוח בינלאומי על אנרגיה אטומית ולימים התנגד לייצור פצצת המימן. והוא שהוכיח, למרות חוסר המעורבות של איינשטיין, כיצד אפשר להפוך את הנוסחה המפורסמת E=mc2 לשדות המוות הנרחבים של הירושימה ונגסאקי ב-1945 ולשרשרת התהליכים ההיסטוריים שנבעו מ"המפתח לפצצת האטום". היתה זו המשוואה שעתידה לסמל לא רק את איינשטיין, אלא גם את כל העידן הגרעיני.
הגם שלא השתתף ישירות ב"פרויקט מנהטן", תרומתו המכרעת של איינשטיין לייצור הפצצה אינה מוטלת בספק. המשוואה המפורסמת שלו, E=mc2, היתה הבסיס התיאורטי שעליו נשען ייצור הפצצה, ומכתבו לנשיא רוזוולט כמובן שהאיץ את פיתוחה.
"תמיד הייתי פצפיסט מושבע", העיד על עצמו. "לפי תפיסתי הריגה בעת מלחמה אינה טובה בשום דבר מרצח סתם" (אלברט איינשטיין, "רעיונות ודעות"). אך הגאון שהניח את הבסיס התיאורטי לפצצה והיה מן הבולטים באישי התנועה הפציפיסטית העולמית, שינה את דעתו נוכח האיום הנאצי ונמנה עם המדענים שדרבנו את אמריקה לפתח את הפצצה. בלי להיכנס לשאלות של "פציפיזם ? בעד או נגד" ו"נשק גרעיני ? בעד או נגד", הרי ברור שאי-אפשר להיות בעד שניהם. ואם ניטען כפי שטוען איינשטיין, שהוא בדרך כלל פציפיסט אבל הוא מוכן לנטוש את עקרונות הפציפיזם כאשר אין ברירה אחרת, ברור שכמעט כל אדם נורמלי יסכים לדעה זו. הרי כל מי שיוצא למלחמה טוען שאין לו ברירה אחרת, בין אם הוא צודק ובין אם איננו צודק. כך שכאשר אנו מתוודעים על הפציפיזם של איינשטיין ואחר כך למדים על מכתבו המפורסם אל הנשיא רוזוולט בדבר הצורך לפתח נשק גרעיני, איננו יכולים להימנע מלנוד בראשנו.
לימים התחרט איינשטיין במכתבו לפיזיקאי והכימאי המשפיע של המאה ה-20, לינוס פאולינג, כי השגיאה הגדולה בחייו היתה חתימתו על המכתב לרוזוולט, שבו כאמור תמך ברעיון שיש לבנות את הפצצה האטומית, אבל בנשימה אחת הודה כי הסכנה הרצינית שגרמניה תקדים את בעלות הברית ועשויה להצליח ולהשתמש בפצצה האטומית כדי להיהפך לגזע העליון היתה נוראה וממשית. "אילו ידעתי שהגרמנים לא יצליחו לייצר פצצת אטום", אמר פעם למזכירתו הוותיקה בשעה שנבעת מן התוצאות הבלתי-צפויות, "לעולם לא הייתי נוקף אצבע. אפילו לא אצבע!" (Antonina Vallentin, "The Drama of Albert Einstein", New York, 11 Doubleday, 1954). איינשטיין מעולם לא סלח לעצמו על שהואיל בטובו לחתום על המכתב לנשיא רוזוולט. כל שארית חייו הוא פעל כדי לכפר על "טעות איומה זו" ? בלעדיה יש להניח שהנשיא רוזוולט כלל לא היה מתייחס במלוא הרצינות לעצם הרעיון של בניית הפצצה ? וניסה לעורר את הציבור האדיש להתנגד לתעשיית הנשק הלא-קונוונציונלי.

כשהעיתונאי ג'ון הרסי תיעד ב-31 באוגוסט 1946 ? בחלוף כשנה מהטלת הפצצה על ערי יפן ? לאורך גיליון שלם של ה"ניו-יורקר" את הזוועות שביום הפצצה בהירושימה, כפי שחוו אותה שישה ניצולים, הזמין איינשטיין מיד אלף עותקים כדי לחלקם חינם ולחדד את ההתנגדות לפצצה (התיעוד הופיע לאחרונה בעברית: "הירושימה ? סיפורם של שישה ניצולים", תרגום: דנה אלעזר-הלוי, אחרית דבר: פרופ' אסא כשר, הוצ' אחוזת בית, ת"א 2005, 194 עמ').
לאחר סיום המלחמה, כשביקרה אותו קבוצת מדענים מיפן בפרינסטון, התנצל בפניהם, שטוף-דמעות: "לו ידעתי שייעשה שימוש בפצצות גרעין על אוכלוסייה אזרחית, הייתי מעדיף להיות סנדלר!".
במחשבה השנייה הזאת, הצהיר כי "הפצצה האטומית הראשונה השמידה יותר מאשר את העיר הירושימה. היא פוצצה גם את המורשת של רעיונותינו הפוליטיים" ("ניו-יורק טיימס", 12 ביוני 1953).
אירוניה גורלית היא שדווקא אחת התיאוריות של אדם אידיאליסטי ותמים זה היא שעמדה בבסיס ייצורן של פצצות מוות, האטום והמימן. תרומתו לתיאוריה האטומית, כאמור, היתה אבן דרך ראשונה בדרך לאנרגיה אטומית מעשה ידי אדם.

חלק 2: ידענו חטא

5 תגובות על הפוסט “איינשטיין והפצצה הגרעינית

  1. הכתבה קצת נאיבית. יותר מכל היא מלמדת על היותו של אינשטיין אנושי. בסופו של דבר, הוא היה פיזיקאי תיאורטי שקיבל שוק רציני ביותר כשראה את ישום תגליותיו בעולם האמיתי. אבל ניסוחי הכותב, כאילו הפצצה היא התגלמות הרוע בעולמנו, וכאילו זה היה האירוע החמור ביותר בהיסטוריה, מוגזמים ולוקים בחד-צדדיות.
    ההחלטה על הטלת הפצצה לא נבעה ממניעי שנאה או רצון להרוג כמה שיותר יפנים. צריך לזכור שארה"ב ספגה במלחמה אבדות כבדות, גם מצד יפן וגם מצד גרמניה. באוגוסט 1945 ארה"ב היתה לפני פלישה ליפן, המהלך הסופי במלחמה שמטרתו היתה הבאת הקיסר לידי כניעה. אולם הערכות הגנרלים לגבי מספר האבדות שיגמו לשני הצדדים כתוצאה מפלישה קרקעית, היא שגרמה לנשיא להחליט על שימוש בפצצה. מאוד יתכן – בהתחשב באירועי המלחמה עד אותו שלב – שללא הטלת הפצצה היו נגרמות יותר אבדות ליפן, ואין ספק שהאמריקאים היו נפגעים קשה ביותר. כאשר עומדת בפני המנהיג האפשרות לחסוך חיי 200 אלף חיילים (סתם הערכה כללית מצידי) – ברור שהוא יסתכן בשימוש בנשק, במיוחד לאור העובדה שאיש לא יכול היה לדעת בוודאות את היקף הנזק שיגרם לעיר מאוכלסת.

    רק דוגמה לעניין היא הבחירה במילות המשפט הלפני אחרון: "…בסיס יצורן של פצצות המוות." האם מישהו כאן מכיר סוג אחר של פצצה? האם הריגת אותו מספר אנשים בחומר נפץ רגיל היא אנושית יותר?

  2. בהמשך למשפטו האחרון של משה – כדאי לזכור שההפצצות ה"קונבנציונליות" של בעלות הברית על דרזדן וטוקיו גרמו למספר אבדות (ישירות לפחות, ללא התייחסות להשפעות ארוכות הטווח של הנשק הגרעיני) גבוה מזה שבהירושימה ונגסאקי.

    מעניין לציין שחלק מהמדענים שפיתחו את פצצת האטום וראו את זוועותיה (כמו פון-ניומן למשל) הפכו מאוחר יותר לתומכים נלהבים של מתקפה גרעינית אמריקאית כנגד ברית המועצות, כיוון שעל פי תפיסתם (שגובתה, בראייתם, ב"הוכחות" שמקורם בתורת המשחקים – על פי תפיסה על פיה המלחמה הקרה היא מקרה קלאסי של "דילמת האסיר") מלחמה כזאת היא בלתי נמנעת, ולכן כדאי כי ארה"ב תהיה נכונה לתקוף ראשונה אם הסובייטים יסרבו לפרק את נשקם.

  3. זעקת ה- "What have I done?!" של אינשטיין לא היתה הראשונה וגם לא האחרונה. לכל אורך ההסטוריה, למן האדם הקדמון שהמציא את הקשתות והחניתות למטרות ציד ועד אינשטיין שחשב על אנרגיה זולה ולא מזהמת. (בהקשר זה מעניין שלא נשמעה הזעקה הזו לגבי הדואר האלקטרוני והאינטרנט בכלל, ככלים חשובים להצלחת מתקפת הטרור של 11 בספטמבר).
    כל המצאה שהיא יכולה להיות מנוצלת לרעה או לטובה. שב בבית ,אל תחשוב, אל תכתוב מאמרים ואל תמציא, ואז מובטח לך שקט נפשי.

  4. אני מודה לכל המגיבים ובעיקר למשה. ידעתי בסתר ליבי שחלוקת הרשימה לשני חלקים תוליד "תגובות מיותרות" על החלק הראשון, כפי שפורסם כאן. אבל כך חשב לנכון ידידנו ניב ליליאן. אני מקווה שהחלק השני שיועלה כאן בקרוב יחסוך את דברי הביקורת על החלק הראשון. שכן בחלק השני השתדלתי להביא את שני צידי המטבע של פצצת האטום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים