Warning: Undefined variable $cs1 in /webroot/n/e/neviim/neviim.net/www/wp-content/plugins/only-tweet-like-share-and-google-1/tweet-like-plusone.php on line 813

Warning: Undefined variable $cs2 in /webroot/n/e/neviim/neviim.net/www/wp-content/plugins/only-tweet-like-share-and-google-1/tweet-like-plusone.php on line 813

חלק שני ואחרון

איינשטיין והפצצה הגרעינית – חלק ראשון

שבעים מבין המדענים שעסקו בפיתוח הפצצה ? אחדים מהם נמנים עם גדולי המדע של המאה הקודמת ? כתבו לנשיא טרומן כי מוטב שכוחה הנורא של הפצצה יופגן מול חופי יפן, בתקווה שדי יהיה בכך כדי להרתיעה מהמשך המלחמה. הנמרץ ביוזמי המכתב היה הפיזיקאי היהודי (יליד הונגריה) ליאו סילארד, סטודנט של איינשטיין ועמית-מחקר שלו באוניברסיטת ברלין, שלימים היה מראשי "פרויקט מנהטן" ואחרי המלחמה הפך לראש המתנגדים לשימוש בפצצה ופעל רבות במטרה לרסן את הפצת הנשק הגרעיני. בראיון מאוגוסט 1960 סיפר כיצד התחיל לדאוג כבר באביב 1945. ו"הספקות במה שאנחנו עושים החריפו כאשר התברר מה יהיה היעד של הפצצות. זה, כמובן, לא היה באחריותנו ולא היה שום דבר שיכולנו לעשות בנידון".
הקביעה שעיקר האחריות לגבי השימוש בידע מדעי לצורכי תעשיית הנשק מוטלת בעיקר על ההנהגה הפוליטית, אין בה לשחרר את המדענים מאחריותם. האתיקה של המדע מבוססת קודם כל על תחושת אחריות כלפי הזולת.
אולם, מדענים כמו אנריקו פרמי ואדוארד טלר (לימים אבי פצצת המימן) מעולם לא פקפקו בצדקת העשייה של הנשק הגרעיני. "אין זה מתפקידם של אנשי המדע לקבוע מה ייעשה בפצצות", טען טלר בריאיון עיתונאי בהיותו כבר בן 87. "אך אני חש חרטה עמוקה ביחס לפצצת האטום. היינו צריכים למצוא דרך לערוך הדגמה של הפצצה, וזו הייתה אחריות של המדענים. אני אוהב את הרעיון של פיצוץ גרעיני במפרץ טוקיו, בשעה 8 בערב על רקע שמיים בהירים. זה היה מדליק ומאיר את כל השמיים ו-10 מיליון בני אדם היו רואים זאת ושומעים רעש בעוצמה שמעולם לא שמעו. ואנחנו האמריקנים היינו אומרים ליפנים – תיכנעו או שנזרוק את הפצצה על הערים שלכם".
לעומתו, רוברט אופנהיימר, שאף היה הוגה-דעות, החל להביע רגשי חרטה ונקיפות מצפון קשות על "עבודת השטן" שהוא, לדבריו, עושה. "ידיי מגואלות בדם", אמר לנשיא טרומן. ("אני לא רוצה לראות את בן-הכלבה הזה כאן", הגיב טרומן). ואופנהיימר הגיב להירושימה בלשון מקראית: "ידענו חטא", we knew sin, והתכוון שהמסורת המדעית לקחה כמובן מאליו שתרומות המדע לחברה תמיד חיוביות. בשלהי המאה ה-19 דומה היה שלא רחוק היום שהאדם יוכל, הודות למדע, לדעת את כל הדברים ולבסס את מעמדו כאדון היקום האלהי. עידן חדש של תעשייה נבנה על התגלית המדעית ? מנוע הבעירה הפנימית, הרכבות, החשמל. אולם פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי ציינו את קץ האופטימיות הזאת. אכן היינו לאדוני כוכב הלכת שלנו, אדוני החורבן ? השתמשנו בחלקיקים הזעירים ביותר המוכרים לנו ליצירת הקטסטרופה המהירה ביותר שעולמנו היה עֵד לה. שכן פיתוח ושימוש בפצצת האטום מאפשרים למין האנושי להחריב את עצמו במו ידיו.
המדענים ידעו מראש שכאשר המדע מייצר נשק, הנשק יכול ליפול לידי אנשים מסוכנים, אך הניחו כמובן מאליו שעצם התרבות והידע האנושי יביאו לשיפור התנאים החברתיים, הכלכליים והמדיניים מניה וביה. ובכך הם טעו. היום, כשסכנת "חורף גרעיני" וזיהום סביבתי מוחשית יותר מתמיד, ידוע שהמדע יכול לתרום דווקא להרס האנושות. אופנהיימר לא ידע כיצד לומר זאת, אך ראה את התמוטטות האידיאולוגיה המדעית האופטימיסטית בת מאות השנים. העולם המדעי היה חדור תקווה, ופעל מתוך שכנוע עמוק שידע יביא ברכה לעולם. המדענים התעלמו מספר קהלת, בו מובטח ההפך: "כי ברב חכמה ? רב כעס, ויוסיף דעת ? יוסיף מכאוב" (קהלת א, 18).
איינשטיין לעומתם גילה אומץ והודה כי "הדורות הקודמים יכלו להאמין שההתקדמות הרוחנית והתרבותית היא הפרי המונחל להם מן העבודה שעשו אבותיהם, המבטיח חיים קלים ויפים יותר. אלא שהמצוקות הקשות של זמננו מראות שזו הייתה אשליה הרת אסון" ("רעיונות ודעות").
ברבות הימים, איינשטיין אף הצהיר תוך הכאה על חטא: "אנו, אנשי המדע, שהיה זה גורלנו הטראגי לסייע בפיתוח שיטות השמדה נוראות ויעילות יותר ויותר, חייבים לראות זאת כחובתנו הרצינית והנעלה ביותר לעשות כל אשר ביכולתנו כדי למנוע את השימוש בכלי הנשק הללו למטרות האכזריות שלשמן הומצאו" ("ניו-יורק טיימס", 29 באוגוסט 1948).
לנוכח זוועות הירושימה ונגסאקי, הפיזיקאים מוצאים עצמם במצב המזכיר מאוד את הדילמה של אלפרד נובל. נובל פיתח באמצע שנות ה-60 של המאה ה-19 חומר נפץ בעל עוצמה הרסנית שלא נודעה עד אז, המכונה "דינמיט". בלעדי הדינמיט לא היה אפשר לכרות מחצבים, לפרוץ דרכים ולבנות בתים במהירות המאפיינת את עידננו, אבל הוא גם נתן בידי האדם כלי משחית, שבעזרתו הומתו ונפצעו עשרות מיליוני בני אדם. נובל שהבין היטב את כפל התפקידים שמילאה המצאתו בהתפתחותה של האנושות, וכמו אלברט איינשטיין ורוברט אופנהיימר שתרומתם למדע חוללה את הנשק הגרעיני, ניסה לרסן את השד ששִחרר מן הבקבוק. כדי לכפר על "הישגו המדעי" ולהקל על מצפונו הוא יסד ב-1901 את הקרן ל"פרסי השלום" על שמו. בצוואתו כתב כי הפרס יינתן לאדם שהצטיין בתרומתו "לאחוות האומות, לחיסול הצבאות או לצִמצומם, ולארגון כנסים לקידום השלום".
פצצות הגרעין על שתי ערים יפניות, הירושימה ונגסאקי, המחישו לבני האדם ברחבי תבל את כוח ההרס האדיר הטמון באנרגיה הגרעינית וחוללו סיוט גרעיני, שכפה על מספר מדינות העולם להיות רציונליות יותר בשיקולי המלחמות, לשתף פעולה זו עם זו ולהימנע מכל שימוש מלחמתי בנשק הגרעיני. או כפי שאמר איינשטיין בשעתו ולא ידע כמה צדק עד לימינו: "הואיל ואיני יכול לומר מראש שיתברר בקרוב שהאנרגיה האטומית היא ברכה לעולם, צריך אני לומר שברגע זה היא מהווה סכנה. ואולם סכנה זו עלולה להפחיד את האנושות ולדכא אותה במידה כזאת שבני האדם ייאלצו להשליט סדר ביחסיהם הבינלאומיים, דבר שלא היה קורה בלי הכוח המכריע של הפחד" ("מלחמת אטום או שלום", Atlantic Monthly, נובמבר 1945, בראיון לריימונד גראם סווינג).
כעבור מספר שנים כתב לז'ק הדמארד (29 בדצמבר, 1949): "כל עוד מבקשים להשיג ביטחון באמצעות התחמשות לאומית, לא תוותר שום מדינה על איזשהו כלי נשק העשוי להבטיח לה ניצחון בזמן מלחמה. לדעתי, אפשר להשיג ביטחון רק על-ידי ויתור על כל מערכות ההגנה הצבאיות הלאומיות". ואכן, יומיים לפני מותו עוד הספיק לחתום על גילוי דעת שחיבר הפילוסוף ברטרנד ראסל על טבען של המלחמות העתידיות והמתרה בכל מדינות העולם לוותר על הנשק הגרעיני שברשותן.
בינואר 1950 הכריז הנשיא טרומן לעולם: "הוריתי לוועדה לאנרגיה אטומית להמשיך בעבודתה על כל הסוגים של נשק אטומי, ובכלל זה על הפצצה המכונה 'פצצת מימן' או 'סופר-פצצה'." בתגובה להכרזת הנשיא הופיע איינשטיין בטלוויזיה, בפנייה לעם האמריקני. הוא אמר: "אם הפיתוח הזה יצליח, קיימת אפשרות להרעלה רדיואקטיבית של האטמוספרה והשמדת כל החיים עלי אדמות". התגובות על דברי איינשטיין בטלוויזיה היו אדירות. באותו יום הופיע ה"ניו יורק פוסט" בכותרת ענק: "איינשטיין מזהיר את העולם: 'אסרו את פצצת המימן ולא ? תיכחדו!". גם עיתונות העולם כתבה ברוח דומה, אך כל זאת לא עזר. מרוץ החימוש בין שני הגושים הגדולים, הגוש המערבי וגוש המזרחי, נמשך.
הנשיא דווייט אייזנהאואר אימץ לימים את התכנית "אטום למען השלום", שהושתתה על האמונה האמריקנית בכוחו של האטום לפתור את מדווי האנושות. כלי הנשק הגרעיניים היו מן התגליות החשובות ביותר בכל הזמנים. הם שינו את טבע ההגנה באמצעות מושג ההרתעה. האיום שכל התקפה תיענה בתגובה של חורבן גמור, התקבל תחילה אפילו על דעתו של איינשטיין.
ואיינשטיין לא היה אדם נאיבי, אלא אושיה תרבותית ש"בתוך עמו הוא יושב"; כשנשאל (לביטאון "היהדות הליברלית", אפריל-מאי 1949) איך תיראה מלחמת העולם השלישית, אמר שאינו יודע, אך "הרביעית תתנהל במקלות ובאבנים!".

פרק מתוך ספר בכתובים על אמונתו היהודית של אלברט איינשטיין