תסמונת ברוקהיימר

בעיבוד המפתיע מאוד לטובה של סטיבן ספילברג ל"מלחמת העולמות", מצליח הבמאי הגדול, שבדרך כלל חתום על סרטים לכל המשפחה, להעביר במלוא עוצמתה האיומה את התחושה של פלישה אמיתית מהחלל, כפי שזאת הייתה מצטיירת מבעד לעיניו של אדם מן הישוב. הפלישה בסרט פתאומית, מלאת עוצמה וחסרת רחמים ? ספילברג, ממש כמו ה.ג. וולס ביצירה המקורית, לא טורח כלל להציג את נקודת המבט של החייזרים ? כך שמנקודת מבטו של הצופה בסרט, כמו מזו של הדמויות, הפלישה היא שרירותית ממש כמו אסון טבע, והפולשים, לפחות בחלקו הראשון של הסרט, הינם מכונות חסרות פנים.

הפלישה בסרט מוצגת תמיד מ"למטה" ? שכחו מפיצוצים כירורגיים של בניינים בסגנון "היום השלישי". ההרג ב"מלחמת העולמות", בין אם בשריפה מ"קרני המוות" של הפולשים ובין אם כתוצאה של היסטריה המונית ומאבקי הישרדות – מציאותי עד אימה. התנהגותם של בני האדם בסרט היא בהתאם: הדמויות בסרט מבוהלות, מתרוצצות כעכברים לכודים במבוך, ובעיקר עושות כל מה שניתן למען שרידתם האישית ושרידת בני משפחתם. גם אלו מהן שמוכנות להגיש סיוע לזולת עושות זאת כל עוד פעולותיהן לא מתנגשות עם יצר ההשרדות הבסיסי שלהן. הדמות הראשית בסרט, אותה מגלם טום קרוז, לא מהססת לבצע כמה החלטות אשר עשויות היו להתפרש כ"לא מוסריות", אפילו כאלו שגורמות ישירות למותם של אחרים, על מנת להציל אותו ואת בתו ? ממש כפי שאנשים אחרים בסרט לא מהססים לסכן אותו ואת בתו במטרה להגדיל את סיכויי שרידתם. גיבורים לא תמצאו בסרט הזה. גם החיילים שנלחמים מלחמה חסרת תקווה בפלישה הם יותר רובוטים צייתנים מאשר לוחמים אמיצים, וגם ה"גיבור", לפחות בחלקו הראשון של הסרט, הוא עוד דמות מתרוצצת שהמצלמה מכוונת במקרה אליו במקום לכל אחד אחר מהאנשים האחרים ברחוב.

ובכל זאת, הסרט אינו חף מטעויות – סמכו על ספילברג כשזה מגיע לסופים גרועים (וזה גם הזמן לאלו מביניכם שטרם צפו בסרט לדלג פיסקה). זה מתחיל בסצינה הארוכה והמיותרת שמציגה את החייזרים בגופם ופוגעת בלא מעט מההילה המיסתורית סביבם (כמעט ציפיתי שיתחילו כל רגע לגעגע כמו החייזרים המשעשעים ב"פלישה ממאדים" של טים ברטון), ממשיך בגילוי גבורה פתאומי של גיבורנו (שלמרבה המזל נועד אף הוא להציל אותו ואת בתו ולא חס וחלילה להציל את האנושות) ומסתיים ביריקה של ספילברג בפרצופו של קו העלילה שלו עצמו לטובת הדרמה המשפחתית סוחטת הדמעות. ועדיין, מצליח חלקו הראשון של "מלחמת העולמות" ליצור רושם טוב מספיק על מנת להפוך אותו לסרט טוב עם סוף גרוע (בניגוד, למשל, ל"אינטליגנציה מלאכותית" שייזכר תמיד כסוף גרוע, עם קצת סרט לפניו).

והנה השבוע, בעודי צופה בחדשות על הסופה בניו אורלינס שודר לפתע קטע קצר מראיון עם מושלת לואיזיאנה, קטלין בלנקו, שנשאלה אודות המהומה והבזיזות בעיר הנטושה. תגובתה הייתה כל כך מנותקת מהמציאות, כל כך סוריאליסטית, שמצאתי את עצמי תר אחר הציטוט ברשת במשך כרבע שעה, רק על מנת להיות בטוח שאכן שמיעתי לא הטעתה אותי. בתרגום חופשי אמרה הגברת בלנקו כך: "מה שמכעיס אותי יותר מכל, הוא שאסונות נוטים להוציא את הטוב שבבני האדם, וזה גם מה שציפינו לראות, אך האסון הוציא את הגרוע ביותר".

ואם אתם מוצאים את עצמכם מהנהנים עם הראש בהסכמה, הרי שכנראה גם אתם, ממש כמו הגברת בלנקו, סובלים מתסמונת ברוקהיימר, תוצר שטיפת מוח הוליוודית ארוכת שנים. זאת עיוותה את תודעתה של המושלת המסכנה עד כדי כך שהיא מאמינה כי בכל אדם מסתתר גיבור קטן המחכה להתגלות, בהינתן אסון גדול מספיק. לעזאזל, תן אפילו לחבורה של כורים (או לטייס חיל אוויר ומדען-טכנאי כבלים יהודי, בגרסת רולנד אמריך של התסמונת) את המפתחות לגורל כדור הארץ ותראה איך הם אצים רצים להציל את האנושות.

אלא שבני אדם, גם באסונות גדולים, מתנהגים ממש כבני אדם ? בהבדל הקטן שעצם קיומם כעת מונח על הכף. אלו יברחו, יתחבאו וכן, גם יגנבו או אפילו ירצחו על מנת לשפר את סיכוייהם לשרוד. כל זאת תקף על אחת כמה וכמה בתנאים שיצרה הסופה "קתרינה", כאשר האסון משאיר עשרות אלפי אנשים חסרי כל, כאשר התגובה העלובה של הרשויות לאסון המתקרב ערערה עוד יותר את האמון המועט שיש לתושבי השכונות העניות של העיר ברשויות, כאשר שלטון החוק מתערער ומתפורר, כאשר ברור כי "מה שלא אבזוז אני, יבזוז אחר", כאשר הקיום הפיזי, ובוודאי הכלכלי, ביום המחר מוטל בספק. בתנאים הללו ברור כי לא מעטים מבין אזרחיה שומרי החוק של ניו-אורלינס, ובוודאי מבין אלו מביניהם שגם לפני האסון חיו מצדו השני של החוק, מוצאים את עצמם גונבים מכל הבא ליד על מנת לשפר, אפילו במעט, את סיכויי ההשרדות שלהם.

אמנם באיזור האסון ישנם גם גיבורים – המחלצים, המתנדבים ואלו שזאת עבודתם, עושים כתמיד מלאכת קודש – אלא שזאת לא אותה הירואיות הוליוודית דביקה ופוטוגנית אלא פשוט עבודת הצלה שגרתית, שמבצעים אנשים שאינם נפגעי האסון ולכן יש להם את הזכות להעניק סיוע לאחרים במקום להלחם על חייהם. הרהור נוסף: אולי הבעיה איננה עם התאוריות החברתיות מבית מדרשם של ברוקהיימר ואמריך, אלא פשוט עם התנאים החברתיים באזור האסון? שכן כדי להציל את המצב, אליבא דברוקהיימר, יש צורך בצוות רב-גזעי, ואילו מרבית הניצולים בניו-אורלינס, כידוע, משתייכים לגזע אחד בלבד.

במידה והגברת בלנקו ושאר צופי ערוץ החדשות של FOX מצפים להתגלות פתאומית של גבורה אנושית מתוך האסון, לחזרה בתשובה של כל החוטאים ולאיחוד כל בני האדם אל מול פני הסערה, הרי שאין מנוס מלשלוח אותה לצפות ב"מלחמת העולמות" (עדיף תוך ניכוי השליש האחרון), ולהזכיר לה שמן הראוי שלא תשפוט אנשים שהיא רחוקה מאוד מלהיות בנעליהם, בייחוד כשהן מלאות מים.

תגובה אחת על הפוסט “תסמונת ברוקהיימר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים