אודות ירון

לומד וגר בבירת הנגב. אוהב לטייל, לצלם, לקרוא ולכתוב.

מתקפת הבננות הרדיואקטיביות

אשלגן־40 (Potassium-40) הוא איזוטופ רדיואקטיבי ונדיר של אשלגן. בזכות זמן מחצית החיים היחסית ארוך שלו והתכונה שלו לאחוז בחלקיקי ארגון-40 (איזוטופ של ארגון) ולא לתת להם לברוח, הוא משמש לקביעת גילם של סלעי לבה (אם זה מעניין אתכם, אתם יכולים לקרוא על זה כאן: תיארוך אשלגן־ארגון)

מה שמעניין הוא, שאשלגן־40 נמצא בכמויות לא מבוטלות ב־בננות, מה שגורם לבננות להיות רדיוקאטיביות. רמת הרדיואקטיביות של בננות היא עד כדי כך גבוהה, שהיא גורמת לאזעקות שווא בחיישני קרינה בנמלי ארה"ב. אבל אל דאגה. מידת הרדיואקטיביות של בננה אחת היא כ-150 פיקו־קירי, שזו עדיין מידה נמוכה מאוד. למעשה, היא עד כדי כך נמוכה שתומכי אנרגיה גרעינית משתמשים ביחידות "מנת קרינה של בננה" כדי להכניס לפרופורציה דליפות קרינה מכורים גרעיניים.

יש עוד לאן לרדת

אני, בור שכמותי, למשמע השם זורבה היווני, חשבתי תמיד על זה. אתמול סיימתי לקרוא את הספר ואני נסער. זורבה הוא ספר פילוסופיה מצויין שאינו נופל מ-זן, התפסן ודומיהם. על מישנתו של אלכסיס זורבה ופילוסופית החיים שלו תוכלו לקרוא בהרחבה בביקורת המצויינת של דב ויגיסר, או כמובן, לקרוא את הספר.

ברשותכם אני רוצה לציין סצינה אחת מתוך הספר: מותה של המאדאם, או כפי שהיא מכונה על ידי זורבה: בובולינה. היא שוכבת גוססת ועלובת חיים על מיטתה, שהיא, פחות או יותר, הרהיט היחיד בביתה שעוד שווה משהו. משתנקת, בקושי נושמת, מדמדמת. העולם סביבה מעורפל. היא אינה מבחינה באיש. מדי פעם, בכוחותיה האחרונים היא זועקת שהיא לא רוצה למות. שתי המקוננות של הכפר כבר יושבות בצד המיטה. היא בסוף דרכה והיא יודעת את זה. לצערה, גם הכפר כולו כבר יודע את זה, והוא מתחיל "להתכונן":

שני בחורים הופיעו בדלת, התבוננו בחולה, עשו זה לזה סימן עליז ונעלמו. מיד אחר־כך נשמעו בחצר קדקודים מבוהלים וטפיחות כנפיים, כאילו מישהו רדף אחרי התרנגולות.

המקוננת פנתה אל הקולגה שלה: "ראית אותם? ממהרים המורעבים. הם ישחטו את התרנגולות, ישאירו מהן רק עצמות. כל הבטלנים של הכפר כבר התאספו בחצר ואו־טו־טו הם יעשו פה פשיטה!" פנתה לכיוון מיטת הגוועת: "מותי מהר יא חביבתי. שנספיק גם אנחנו לאכול!"

אני חוסך מכם את התאור של מה שקרה אחרי שנשמתה של בובולינה כבר פרחה. אנשים יכולים לרדת כל־כך נמוך. כל־כך נמוך.

למה אני אמשיך לא לאכול במקדונלדס

בידיעות אחרונות מתפרסמת היום המודעה הזו:

מקדונלדס

הרושם המתקבל מן המודעה הוא שכמות הקלוריות במק רויאל שווה לכמות הקלוריות שיש בשלוש פריכיות אורז. אמנם כתוב בצורה מפורשת כי כמות הקלוריות היא ל-100 גרם, אבל, כמה גרם יש במק רויאל וכמה יש בפריכית אורז אחת לא כתוב בשום מקום, ויש לזה סיבה.

ועכשיו למספרים: 6 פריכיות אורז שוקלות כ-50 גרם. כלומר, כדי להגיע ל-157 הקלוריות המצויינות בפרסומת יש לאכול בערך 10 פריכיות מרוחות בגבינה. לעומת זאת, במק רויאל יחיד יש כ-495 קלוריות (את הנתון הזה לקחתי מפה). במילים אחרות, ארוחת פריכיות משביעה (אני לא מדבר פה על טעימה – זה כבר לשיקולו של כל אחד) של כ-6 פריכיות (כי אי אפשר לאכול 12 פריכיות…) תכיל בערך שביעית מכמות הקלוריות של ארוחת מקדונלדס.

לא מה שחשבתם…

יפן

חזרתי לפני שבוע משבועיים ביפן. כן, זה היה מגניב. כן, זה היה מטריף. אני מקווה בעזרת הפוסט הזה לעשות קצת סדר בראש. אז קבלו רשימת הגיגים / אנקדוטות / תובנות שאספתי.

  • התחבורה הציבורית שם (רכבות ואוטובוסים) משגעת בַּדיוק שלה. מצד אחד זה טוב, כי אתה יודע בדיוק מתי תצא רכבת. מצד שני זה רע, כי אתה יודע שאין שום סיכוי שתגיע מוקדם יותר. כבר קרה לי שנסעתי באוטובוס שהקדים במספר דקות את לוח הזמנים שלו, ולכן הוא פשוט עמד וחיכה בתחנה.
  • יש ביפן תעשיה שלמה של אוכל לתצוגה. הכוונה למנות שלמות עשויות מפלסטיק המוצגות לראווה בחלון של מסעדה. הדגם תואם (אבל ממש לא טועם…) להפליא למציאות.
  • תהרגו אותי אני לא מבין למה היפנים משוגעים על פאצ'ינקו. לא מבין. רעש מחריש אוזניים, אי אפשר לנשום מרוב עשן סיגריות, ועדיין – המקום דחוס באנשים. לא מבין.
  • שבועיים לא ראיתי מזלג.
  • אין כמו לאכול בבוקר (8:00) סושי שרק כמה דקות קודם לכן עוד עשה בלו-בלו. וזאת כמובן בשוק הדגים בצוקיג'י.
  • מבחינתי, סושי הוא אותן דיסקיות אורז עטופות באצה (מה שקרוי מאקי). באופן מפתיע (או שלא), לא ראיתי כמעט כאלו ביפן. רוב מה שהיפנים אוכלים זה ניגירי, שזה חתיכת דג די גדולה המונחת על אצבע אורז. המבינים גם מורחים מעט וואסאבי בין הדג לבין האורז.
  • היפנים הם עם מאוד מפונק והם יודעים לחיות נכון. למשל, האסלה בשרותים היא מחוממת, כך שאין צורך לסבול את אותן שניות קרות כשמתישבים, או, המראה באמבטיה מחוממת גם היא, כך שהיא לא מכוסה אדים בסוף המקלחת. בנוסף, השעון המעורר מובנה בתוך המיטה (!!!)
  • אין פחי אשפה ברחוב. יש לך זבל? שמור אותו בכיסך עד ה-Seven Eleven / Family Market הקרוב והשלך אותו שם. אגב, זו לדעתי גם הסיבה לכך שאין חתולים ברחובות.

בַּדיוק

צפירה

כמידי שנה ביום הזיכרון אני מפרסם קישור לסיפור צפירה, מאת אתגר קרת.

למי שלא מכיר, זהו סיפור על התבגרות מזורזת.התבגרות שמתרחשת בשבוע, אולי אחד השבועות המשמעותיים בחיינו בארץ: השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הסיפור נכתב לפני למעלה מחמש עשרה שנים, אך נדמה כאילו הוא נכתב היום.

צפירה / אתגר קרת