אודות ירון

לומד וגר בבירת הנגב. אוהב לטייל, לצלם, לקרוא ולכתוב.

עוד חטא ועוד עונש מגוחך

עוד באכסניה הקודמת, התרעמתי על העונשים הכבדים שמקבלים עבריני רכוש, אל מול העונשים הקלים שמקבלים על פגיעה באדם אחר.
והנה, מסתבר שלא למדנו כלום: מה צריך להיות עונשו של נהג אשר פגע אנושות בהולכת רגל, גרם לה נזק שלא ניתן לשיקום ונמלט ממקום התאונה? 17 חודשים. למען ההגינות אציין שזה לא העונש הסופי, אלא עסקת טיעון ששופט צריך לאשר. אבל עצם העובדה שהפרקליטות הציעה עונש מגוחך שכזה, מקומם אותי.

גוב האריות

הייתי צריך לחדש את הדרכון. קורה. רק המחשבה על התור למעלית העולה למשרד הפנים, התור לדלפק, ועל התזה שאני צריך להגיש (זה לא קשור, זה סתם עוד מועקה) גרמו לי לחום, אבל לפני שאפשר היה לטגן עלי ביצה, נזכרתי כמה גידי גוב התעצבן כשגנבו לו את ה-gov, או במילים אחרות, נזכרתי שיש למשרד הפנים אתר אינטרנט, והקלקתי את דרכי לשם.

אחרי עוד כמה קליקים קטנים הגעתי לדף הזה. כיוון שהדרכון שלי הוא בן יותר מ-10 שנים, יש צורך להוציא דרכון חדש. בבקשה תקליקו על הקישור ואמרו לי אם אתם מבינים מה צריך לעשות. האם למלא טופס מקוון? האם אפשר רק לשלם באופן מקוון אבל למלא טופס באופן ידני? האם לגשת למשרד או שאפשר לעשות הכל בשליחת מכתבים? אם אני שולח במכתב, האם עדיין אפשר לשלם במקוון? ואם לא, איך משלמים?

אחרי שקראתי את הכתוב שם 3-4 פעמים, התחלתי פחות או יותר להבין מה מתרחש, והחלטתי למלא את הטופס המקוון. הקלקתי על הקישור, ואז קיבלתי את ההודעה הבאה:

על מנת למלא את הטופס בצורה נוחה ויעילה עליך להוריד את תוכנת סרגל הכלים

שזה כמובן שקר וכזב. אין כל אפשרות למלא את הטופס ללא תוכנת סרגל הכלים. אין פה שום עניין של נוחות ויעילות. יש עניין של למלא או לא למלא. שפשפתי שוב את העינים, ועשיתי ריפרש למסך. מה?! אני צריך להתקין סרגל כלים כדי למלא טופס? זהו שכן. באותו הזמן לא הייתי על המחשב שלי בביתי אלא באוניברסיטה, שם אין לי הרשאה להתקין תוכנות על המחשב, ולכן אין לי כל אפשרות להתקין את הסרגל, ומן הסתם לא אוכל למלא את הטופס. כבר הייתי קרוב (מאוד!) ללוותר עד שהסתבר לי שמילוי הטופס באינטרנט עולה 170 ש"ח בלבד לעומת 250 בלשכה עצמה. אוקי, על הפרש כזה במחיר אני מוכן גם להתקין סרגל. חזרתי הביתה בערב והתקנתי את הדרוש. מכאן והלאה כבר הכל פחות או יותר זרם. לפי ההוראות שלחתי את הדרכון הישן בדואר ישראל בתוספת שתי תמונות דרכון עדכניות, ואחרי מספר ימים הגיע דרכון חדש ישר הביתה.

אחרי מילוי הטופס המקוון נתבקשתי למלא טופס משוב. כתבתי להם שאני לא מבין מדוע עבור האתר של הבנק שלי אני לא צריך להתקין סרגלי כלים, אבל כדי לחדש דרכון אני כן צריך. אני עדיין מחכה לתשובה.

Love is old, love is new

(תמצית ראיון שנערך ברשת ב' עם האחת והיחידה אסתרית בלצן)

אהבה. במוסיקה זה נורא פשוט.

הסיפור מתחיל לפני כ-200 שנים. מלחין גרמני, שהחל אט אט לאבד את שמיעתו, חלם על מישהי. רק עליה. היא היתה תלמידתו. היא היתה בת 17. הוא היה בן 30. לה קראו גרפין ג'וליטה גוויצ'רדי. לו קראו לודוויג וואן בטהובן. איך הוא יאמר לה שהוא אוהב אותה? פשוט מאוד: תו אחד. התו G (סול) שהוא שלוש פעמים ראשי התיבות של שמה.

אבל, היא לא הבינה את המסר. היא חזרה לארץ הולדתה איטליה, התחתנה עם רוזן (כיאה למעמדה כרוזנת) וילדה ארבעה ילדים. בטהובן לא נישא מעולם ואין לו ילדים. אבל יש לו 9 סמפוניות ו-32 סונאטות לפסנתר. אחת מאותן סונאטות, מספר 14, מוקדשת לה: אור הירח.

היה זוג מוזר בשנות ה-70. ה-זוג של המוסיקה: יוקו אונו וג'ון לנון. בעלה הראשון של אונו, לפני לנון, היה טושי איצ'יאנאגי, פרופ' למוסיקה באוניברסיטת פרינסטון. הוא לימד את אונו לנגן את אור הירח, והיא היתה מנגנת את הסונטה המופלאה בכל יום על הפסנתר הלבן שהיה להם. מהר מאוד היא ביקשה מלנון שיכתוב גם לה אור ירח משלה. אבל לנון לא יודע כלל לקרוא תוים. מה הוא יכול לעשות שבטהובן, ואחריו מלחינים דגולים נוספים (כמו שופן) לא עשו? הפתרון היה גאוני בפשטותו. הוא ניגן את היצירה אחורנית. שיר אהבה אדיר, שמחבר 200 שנות מוסיקה. את השיר הזה לא הקליטו החיפושיות ביחד. הם באו אחד אחד לאולפן, והקליטו אותו כל אחד בניפרד. הם אמרו: Love is old, love is new.

פוסט סוף

מה יש בפלינדרומים שמושך אותנו? הרי אין להם כל ערך מעשי, לשוני או שימושי. האם זו האסתטיקה שבסימטריה, שהמח האנושי כל כך אוהב?, או שמא זה יופי? יופי אומנותי, שאינו ניתן לתאור במילים?
אצלי זה בא בגלים. אני פוגש פלינדרום, נזכר כמה נחמד זה, קופץ לויקיפדיה, אולי הוסיפו שם דוגמה חדשה, נהנה שוב מ"פרשנו וגו'" ואז הולך לעסוק במשהו אחר. שוכח מכל העניין. אחר כמה חודשים, שוב אני נתקל בפלינדרום משובב, וחוזר חלילה.

מצעד הפרסומות המורבידיות

מי ששמע רשת ב' בימים האחרונים לא יכל לחמוק מהן: רצף של פרסומות המזכירות לנו כי זמננו בעולם הזה קצוב. פסטיבל זמרירי דיכאון.

רוב הפרסומות הן של איזושהי מערכת התרעה (ולפני שאתם אומרים שצריך לכתוב התראה תקראו את זה.) על תאונות דרכים. באחת מהן, שומעים אב המתקשר תוך כדי נסיעה לאישתו: "מאמי, הילדים כבר ישנים?", האשה: "יובל רוצה להגיד לך לילה טוב". אבא: "יובלי? לילה ט-" רעש של תאונת דרכים. יובל: "אבא? אבא?". באחרת, נהג שולח מסרון למישהו: "אל"ף, נו"ן, יו"ד, רווח, בי"ת, דל"ת, רי"ש …" רעש של התנגשות. פרסומת אחרת היא של חברה לביטוח חיים. שומעים אנשים חוגגים: "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים ש…" ואז דממה, ואחריה קריין שמסביר שכדאי שתעשה ביטוח חיים.

אז נתחיל מהסוף. ביטוח חיים זה באמת דבר חשוב. חשוב מאוד. אם שואלים אותי, זה צריך להיות מעוגן בחוק, כמו חוק פנסיה חובה. אבל ההפחדה הזאת פשוט תדחה אנשים. בקשר לתאונות הדרכים, רוצים למנוע אותן? אל תשלחו מסרונים ואל תדברו בטלפון בזמן הנהיגה. כן, אני יודע שחוקית מותר לדבר עם דיבורית, אבל בואו נהיה רציניים לרגע. זה טמטום לדבר בזמן הנהיגה, עם דיבורית ובלי דיבורית. טמטום. הפרסומת הזאת עלולה ליצור את הרושם, שאם המערכת מותקנת, תוכל לסמס בביטחה. בולשיט מוחלט. ואגב, הפתרון הזה של דיבורית, מזכיר לי מה שג'רי אמר לגבי קסדות: