אודות ירון

לומד וגר בבירת הנגב. אוהב לטייל, לצלם, לקרוא ולכתוב.

הטפילים החדשים

פורסם בתאריך 5/5/2009 על ידי ירון

אתחיל דווקא מהסוף. מה זה סחר-יום (Day trading) ? אפשר בהחלט להגיד שכיום סחר יום (ובקיצור: ס"י) הוא כבר לא באופנה, אבל בשנים 2002 עד 2004 הוא היה נושא חם מאוד. ס"י הוא פשוט שיטה או אסטרטגיה למסחר בבורסה. העיקרון של השיטה הוא פשוט מאוד: אתה נכנס ויוצא באותו היום. בסוף יום המסחר אתה מוכר את כל ניירות הערך שקנית והרווח שלך הוא יומי. אין תכנון לטווח ארוך. שאלת השאלות היא כמובן איך עושים ככה כסף? הרי גם המניות היציבות ביותר יכולות ביום מסויים לאבד מערכן. אחת השיטות הנפוצות היא לעקוב אחר בתי השקעות גדולים, להבין את דפוס הפעולה שלהם ולהרוויח מעסקאות הענק שהם עושים.

לדוגמה, נניח שבית השקעות ראובן קונה בכל יום א’ בשבוע בשעה 10:00 מניות של החברה שהיתה הפעילה ביותר בשבוע החולף בסכום של עשרה מליון שקלים. עסקה גדולה שכזו משפיעה על ערך המניה של החברה ומעלה אותו באחוז וחצי. שמעון, שהוא סוחר-יום חכם, קונה בשעה 9:55 מניות של החברה במאה אלף שקלים, וב-10:05 מוכר אותן ברווח של אחוז וחצי, כלומר שמעון גזר בעשר דקות עבודה קופון נאה של 1500 שקלים. הכפילו אחוז וחצי ביום ב-22 ימי מסחר בחודש, וקיבלתם רווח חלומי של 33 אחוזים בחודש. הבנתם מה קורה פה? ברוסית זה נקרא פרזיט, ובלשון הקודש: טפיל.

כל מי שנוסע במוניות שירות (ועבדכם הנאמן נוסע די הרבה) מכיר את השיטה: מונית השירות מגיעה לתחנה, אוספת נוסעים הממתינים לאוטובוס, ושתי דקות אחרי שמונית השירות עוזבת מגיע ה”גדול” כפי שהוא מכונה בעגה של נהגי השירות. תוכנית הפעולה פה היא פשוטה: הנוסעים מכירים את לוחות הזמנים של קו האוטובוס וימתינו לו זמן קצר לפני הגיעו בתחנה. נהגי המוניות יבדקו גם הם את לוחות הזמנים ויגיעו דקות ספורות לפני ה”גדולים” לתחנה, כך שמספר הנוסעים הפוטנציאלים הוא הגדול ביותר. בנוסף לכך, נוסעים המחכים זמן רב לאוטובוס נעשים קצרי רוח, והסיכוי שיעלו על “הדבר הראשון שיביא אותם הביתה/לעבודה” גדל. שוב, הטפילות חוגגת. אגב, בניגוד לדעתו של עודד רוט, מוניות השירות עובדות רק בקווים העמוסים ביותר. בקוים הפחות עמוסים, זה פשוט לא משתלם להם.

אז מה המסקנה? שאלה טובה. אם יש סוחר-יום שהצליח לפצח את השיטה של בית השקעות, שיבושם לו ושיהנה מהכסף. הוא הרוויח אותו ביושר. גם מוניות השירות פועלות ברישיון. אבל כמו בכל מערכת יחסים של טפיל ופונדקאי, הטפיל צריך להזהר מלהרוג את מארחו, שכן אז הוא בחזקת מי שכורת את הענף עליו הוא יושב.

עניין של זמן

פורסם בתאריך 28/10/2008 על ידי ירון

להגיב

עם החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל נקבע כי אזור הזמן אליו יהיה שייך שטח המנדט הינו זמן גריניץ' בתוספת שעתיים, בדומה לשכנותינו ירדן (שגם היא אגב היתה תחת שלטון בריטי), מצרים וסוריה.

חשוב להבין שהחלטה זו היתה הגיונית בזמנו. שני גורמים עיקריים משפיעים על קביעת הזמן המקומי: גאוגרפיה ופוליטיקה (כמו תמיד). מבחינה גאוגרפית, ירושלים (נהוג שמיקום עיר הבירה קובע את הזמן המקומי) נמצאת בקו אורך 35. אזורי הזמן הם בגודל של 15 מעלות, דהיינו, עיר הקודש קרובה קצת יותר לקו 30 מעלות מאשר לקו 45 מעלות, אם כי לא בהרבה. מבחינה פוליטית, ממשלת הוד מלכותו רצתה שנהיה קרובים לשכנינו מדרום, המצרים, ואין קרבה גדולה יותר מקרבת הזמן.

אבל, מבט זריז במפת איזורי הזמן, מגלה כי ישראל נמצאת בקצה המזרחי של האזור, דהיינו, בעוד שאצלנו השמש זורחת כבר בשעה 5:00, הרי שביוון היא עדיין לא שוקלת אפילו להתעורר, וזה, בזבוז משווע של שעות אור.

במפה רואים בבירור, כי מזרח טורקיה נמצאת מזרחית לנו, אבל ממשלת טורקיה קבעה כי אחידות הזמן במדינה חשובה יותר. מצד שני נראה כי האזור המערבי של רוסיה, נמצא ברובו מערבית לישראל, והוא כבר מוגדר באיזור זמן גריניץ' ועוד שלוש שעות. מדוע העיווות?

ממשלת הוד מלכותו, של בריטניה מלכת הימים – שמבינה דבר או שניים בענייני מפות, קוי אורך ואזורי זמן (בהתחשב בעובדה שהם המציאו את המושגים עצמם), היתה מודעת כמובן לבעיה זו ולכן החליטה על כינונו של שעון קיץ. כלומר, מתחילת האביב ועד סוף הסתיו השעון זז שעה אחת קדימה, דהיינו באותה תקופת זמן נדמה כי אנו נמצאים באזור זמן 3+. שזהו, חייבים להודות, רעיון לא רע בכלל.

מי שקבע את תאריכי הזזת השעון היה הנציב העליון באותה העת, אבל סביר להניח שהתאריכים היו זהים לאלו שבממלכה המאוחדת. נציין רק כי בתקופת מלחמת העולם השנייה, מטעמי חיסכון בדלק, הונהג שעון קיץ גם בתקופת החורף.

עם ההכרזה על הקמת המדינה וסיום המנדט הבריטי הועברה הסמכות לקביעת השעה למשרד הפנים.

משרד הפנים החליט להשאיר את המדינה הצעירה באותו אזור זמן שנקבע במנדט, למרות נטיית המדינות הארופיות "לנדוד" מזרחה בקביעת אזורי הזמן שלהן. מערב רוסיה למשל, שהזכרתי קודם לכן, או צרפת וספרד, הנמצאות גאוגרפית באזור 0, בחרו לעצמן את 1+.

קביעת מועדי שעון הקיץ היוותה מוקד מחלוקת בין דתיים לחילוניים, בעיקר בנושא חילול שבת (לפי שעון הקיץ השבת יוצאת מאוחר) וצום יום הכיפורים. מחלוקת זו גרמה לכך שמועדי תחילת וסיום שעון הקיץ השתנו כל שנה, ותמיד, אבל תמיד, מועד סיום שעון הקיץ הקדים את שאר העולם.

העדר חוק מסודר הקובע את תחילת וסיום שעון הקיץ יצר אנדרלמוסיה. לא ניתן היה לתכנן לוחות זמנים ארוכי טווח, וזה פגע (אם כי פגיעה קלה) ביחסי החוץ של ישראל. משום כך הוגשה הצעת חוק בנושא, ובתחילת שנת 2005 הגיעה הכנסת להסכמה בדבר מועדי שעון הקיץ, בחוק קביעת הזמן:

שעון הקיץ יתחיל ב-2 לפנות בוקר ביום שישי האחרון שלפני ה-2 באפריל.
שעון הקיץ יסתיים ב 2 לפנות בוקר במוצאי השבת שלפני יום הכיפורים.

אם נשווה את תאריכי הסיום של שעון הקיץ בישראל לתאריכי הסיום של שעון הקיץ באירופה בשנים הקרובות (הטבלה המלאה כאן), נראה כי אנו מקדימים את התאריך בין חודש לחודש וחצי. כלומר, במדינה שספק היתה צריכה להיות באזור זמן 3+, קיבלנו מדינה באזור זמן 2+ עם שעון קיץ מקוצר. נותרנו קירחים מכאן ומכאן.

אז מה לעשות? לדעתי הפיתרון הטוב ביותר הוא להשאיר את מועדי שינוי הזמנים כפי שהם, רק להעביר את ישראל לזמן 3+. כך בימי הקיץ השמש תשקע בשעה מאוחרת יותר, ומצד שני תזרח מאוחר יותר, וכך נבזבז פחות שעות שמש יקרות מפז.

בן אדמה

פורסם בתאריך 7/7/2007 על ידי ירון

להגיב

רוב מוחלט של חובשי כיפות המתין מחוץ לאולם זוננפלד באוניברסיטת בן גוריון. נכון, מופע של ג'קי לוי הוא לא בדיוק הלחם והחמאה של הסטודנטים החילונים הלומדים בבירת הנגב, אבל עדיין. אני בלטתי מאוד בראש הבלתי מכוסה שלי. כמיטב המסורת של הארועים שמארגן "בית הלל", כל אורח כובד בכוסית ערק. אני לקחתי שתיים.

כשהתפרסמה המודעה על קיום המופע באוניברסיטה מאוד הסתקרנתי. אני שומע לעיתים את לוי בתוכניתו "המילה האחרונה". אני מחבב מאוד את הבחור. הוא מצחיק ושנון, אבל לא ידעתי שיש לו מופע. המודעה לא פירטה מה טיבו של המופע. להפתעתי לא הצלחתי למצוא תיאור שלו, למעט "מופע איכות", "בליווי נגנים" ו "מופע המהלך על הגבול בין דתיות לחילוניות" – שום רמז קל שבקלים על התוכן. בנקל אפשר היה לטעות ולחשוב שזה איזשהו מופע פיוט, מה שיבריח מיידית כל קהל חילוני (ואני מודה, גם את עבדכם הנאמן). מהר מאוד החששות הללו מתבדים. אפילו אפשר להקצין ולומר כי המופע הוא ממש לא מופע פיוט ? חומר למחשבה ליוצר ולאחראי על הפירסום.

אז מהו המופע? בערך באמצעו לוי מעלה את השאלה בעצמו: "מופע מִצחק (סטנד-אפ) זה לא, גם תאטרון זה לא. אז מה זה?" ולא ממש עונה עליה, אלא משאיר אותה פתוחה לפרשנות הקהל. המופע הוא בעיקר סיפורים. קצת עצובים וקצת מצחיקים. מהילדות ומתקופת הישיבה של לוי עצמו. את לוי מלווים שלושה נגנים. אחד פורט עלי עוד, אחד מנגן בגיטרה ומתופף, שמטבלים את הערב במוזיקה משובחת ביותר, כשלוי עצמו שר מעט.

כאילו שלא שמנו לב לכך, לוי מסביר לקהל כי הערב יתנהל בחי"ת ובעי"ן. לא מפני שהוא מדבר כך ביום יום (הוא לא), אלא כדי להכניס אותנו לאוירה. אוירה של ירושלים, אוירה של פעם, וכן, אוירה של יוצאי עדות המזרח. המוטיב המרכזי בסיפורים הוא ההתנצחות התמידית בין המזרחי לאשכנזי. כן, גם אני קצת הופתעתי. אבל מסתבר שיש עוד הרבה מה להתנצח פה. לוי מתבדח, ספק בהומור עצמי וספק באירוניה על העדרותם של שירי ילדות מזרחיים מהתרבות העברית, למעט Le Petite Marionette בליווי תנועת הידים שמזכירה הברגה של נורה. לא נפקד גם מקומו של מנשה התימני מדברי התוכחה: לכל אחד מחברי חסמב"ה יש כינוי, שבדרך כלל מתישב היטב עם התכונה של החבר: תמר היפה, אהוד השמן ומנשה התימני. התכונה של מנשה היא "תימני" (אגב, זכור לי מערכון של החמישיה הקאמרית בדיוק על נושא זה). לוי אף איננו חוסך ביקורתו על הישיבות התיכוניות. גם שם, איך לא, האשכנזים שולטים ביד רמה. אפילו ישנו אשכנזי אחד בלבד בכל הישיבה כולה – ומיד כל נוסחי התפילות מתיישרים על פיו.

הפחד, הקצת מצחיק היום בפרספקטיבה של שנים, יציף כל אחד ואחד בזכרונות, וזה לא משנה אם למד בישיבה או בבית ספר ממלכתי, ובכך לוי מצליח לשבות את ליבו של כל קהל

הערב כולו מדיף ריח חזק וטוב של יוסי בנאי המנוח. סיפורים של פעם. סיפורים של טעם. סיפורים שאתה יכול למצוא רק בארץ ישראל. במקרה של בנאי, אלו הם סיפורים של ירושלים של תש"ח, ובמקרה של לוי אלו סיפורי ילדות של בת ים. אומנם, לוי אמנם מתגורר היום בשכונת נחלאות בעיר הבירה, אך את ילדותו העביר בבת ים. אין ספק כי הסיפורים של בנאי טובלו בדו שיח שבין המזרח למערב, דו שיח שקיים עוד מאז שהמערב והמזרח נפרדו זה מזה, אך דו שיח זה לא היה מוטיב מרכזי בסיפור, בניגוד לסיפורי של לוי.

אבל לא רק עדות יש בערב הזה. יש המון יהדות. אבל לא יהדות של מצוות והגות, אלא יהדות של יום יום, של מסורת. ובכך בעצם שובר לוי מין חומה של ריחוק שיש בין הדת לחול. בסיפור אחד הוא מתאר את שגרת הבוקר בה המורה בכניסתה לכיתה היתה מיד בודקת את הציצית של הבנים. יום אחד, כאשר שכח הוא ללבוש את הציצית, הוא פחד. אני שמעולם לא לבשתי ציצית מיד התחברתי אליו. כל אחד מיד יקשר זאת עם מורה שהיתה בודקת שיעורי בית, תלבושת אחידה או כל דבר אחר.

הפחד, הקצת מצחיק היום בפרספקטיבה של שנים, יציף כל אחד ואחד בזכרונות, וזה לא משנה אם למד בישיבה או בבית ספר ממלכתי, ובכך לוי מצליח לשבות את ליבו של כל קהל, בין אם הוא מניח תפילין דרך קבע ובין אם נוסע בשבת. אפילו שאינני מסכים כה עם אופי ותוכן הסיפורים שלו, לוי בהחלט יודע לספר אותם. יש לו את התכונה הנעלמה הזו שיש למספרי סיפורים טובים. זה מתבטא ביכולת לבנות מתח, לשמור על קשב הקהל, להצחיק כשצריך, לרגש כשצריך ולשמור מכל משמר על עוקץ הסיפור , שזו אולי, התכונה החשובה ביותר.

"בן אדמה" כותב ומספר: ג'קי לוי, עיבוד מוזיקלי: ניצן פרי.

מעבדות התהילה

פורסם בתאריך 6/5/2007 על ידי ירון

האם בצמח הטבק טמון סוד חיי הנצח? כיצד זבובים עוזרים לנו לחקור את מחלת הפרקינסון? הייתכן עולם ללא גברים? (לא!) ואיך נוצרות הבועות בשמפניה? על שאלות מרתקות אלו ושאלות אחרות, מסקרנות לא פחות, ניסו אמש תשעה מדענים צעירים לענות בשלוש דקות בלבד שעמדו לרשותם, במסגרת שלב הגמר של תחרות FameLab ישראל.

FameLab היא תחרות בתקשורת מדעית שנולדה בפסטיבל המדע של צ'לטנהם שבבריטניה. התחרות, שנועדה לגלות את הפנים החדשות של המדע בבריטניה, תוכננה במטרה לעודד מדענים להעניק השראה לקהל ולהלהיב את דמיונו בחזון המדע במאה ה-21. ההצלחה העצומה של התחרות, שתתקיים השנה בפעם השלישית, הביאה את המועצה הבריטית לאמץ את הדגם הזה במסגרת פרויקט Beautiful Science שהיא עורכת בדרום – מזרח אירופה.

הרעיון של התחרות הוא פשוט: המתחרים צריכים להציג נושא מדעי כלשהו בשלוש דקות בלבד. בזמן קצר זה צריכים המתחרים לשלב בין הצגת נושא אקדמי – מדעי – מחקרי, לבין ריתוק הקהל והסבר ב"גובה העיניים". למתחרים מותר להשתמש בעזרים פשוטים בלבד, כזה שניתן להטמין בכיס המכנס, כלומר ללא מצגות או כרזות.

השלבים המוקדמים של הגרסה הישראלית של FameLab נערכו בשלושה מוקדים: מרכז חמד"ע בתל אביב, מכון ויצמן למדע ברחובות, ומוזיאון המדע על שם בלומפילד בירושלים. שלושה נציגים עלו מכל מוקד אל הגמר, שנערך כאמור אמש בַּמרכז לחינוך מדעי בתל אביב, מרכז חמד"ע.

על כס השיפוט ישבו: ד"ר נח עפרון: יו"ר התכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן ונשיא האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, ד"ר עדי מתן: נספחת המדע והטכנולוגיה של שגרירות בריטניה בישראל, פרופ' עילם גרוס, מהמחלקה לפיסיקת חלקיקים במכון ויצמן למדע וטל ברמן, מנחה התוכנית "חדשות המדע" בערוץ 8. על הנחיית הערב הופקד ד"ר איתן קרין, שעשה מלאכתו בחן ובכישרון רב.

במקום הראשון זכתה מיכל דקל, סטודנטית לתואר שני מאונ' תל אביב החוקרת את פוריות הגבר, שסיפרה על עכברה שנולדה משתי ביציות, ולא מזרע וביצית (כפי שקורה בדרך כלל…). השאלה שהעלתה דקל, "האם יש צורך בזכרים בעולם?", נענתה בינתיים בלאו מובהק, לא בגלל שצריכים מישהו שיחליף את הגלגל, אלא בגלל שהמניפולציות שנעשו בתאי הביצית של העכברות מורכבות מדי מכדי לבצען בתאי ביצית אנושיות. לפחות בינתיים. מחיאות הכפיים הסוערות מהצופים העניקו לה גם את תואר חביבת הקהל. הפרס: השתתפות בתחרות FameLab בבריטניה.

הזוכים במקום שני ושלישי הם רועי צזנה, סטודנט לתואר שני בטכניון שטיפח תקוות רבות כשסיפר על הורמון הנעורים בצמחים (להירגע, עדיין לא נמצא ההורמון האנושי המקביל לו), ואורלב ניסנבוים, ד"ר לביולוגיה מולקולרית, שפתח את הדלת לעולמם המופלא של הבקטריופאג'ים. כל שלושת הזוכים במקומות הראשונים זכו למלגת לימודים.

יתר המשתתפים היו: רותם בר אור, שהאיר עינינו בתכונת הקיטוב של האור. עדי נתן, שריגש בסיפור על פרופ' שהקדיש חייו לחקר מחלת הסרטן של אישתו, מחקר שהוליד סדרה של תרופות. ערן שנקר, שקישר בין התרסקויות מטוסים ותגי RFID. אריה מלמד – כץ, שעשה סדר בעולם המורכב של החורים השחורים. ליאור כהן הסביר לנו כי יש לתת כבוד לזבובים – בהם טמונה התרופה למחלת הפרקינסון, ונעמי זיו הסבירה איך נוצרות הבועות בשמפניה.

אז נכון, יש לנו זוכַה, אבל בעצם כולנו זכינו. זכינו בדור חדש של מדענים צעירים ומבריקים. מדענים שלא רק מובילים בתחום מחקרם, אלא מבינים כי תקשורת מדעית חשובה לא פחות מן המדע עצמו.

בתחילת הערב הכריז המנחה כי למחרת היום ישודר בערוץ 10 ראיון עם זוכה התחרות, אך לאחר שהוכרזה הזוכה, עדכן ד"ר קרין כי הראיון בוטל. האירוע כמעט ולא סוקר באמצעי התקשורת. מה לעשות, לחדשות טובות אין רייטינג. בשביל רייטינג יש דברים רדודים יותר.

הידד לגנב

פורסם בתאריך 16/3/2007 על ידי ירון

כולם מדברים על הראיון של אסתרינה טרטמן אצל דודו טופז בשבוע שעבר. נורא קל לדבר על פוליטיקאי שנתפס במערומיו. הנוסחה הרגילה של "פישלת ונתפסת? לך הביתה" נשמעת שוב ושוב, הציניקנים עוקצים, יפי הנפש מצקצקים בלשונם, חגיגה והמולה. ובתוך כל הרעש הזה לא מבחינים במשהו מסוכן הרבה יותר. לא שמים לב לתמרור הבולט של האסון הבא על החברה.

באותה תוכנית, סיפור אחד לפני אותו ראיון, הזמין דודו טופז שני מתחרים מהתוכנית "הכוח". למי שלא מכיר, מדובר בתוכנית "מציאות" בערוץ 10, אשר המתחרים בה טוענים כי יש להם כוחות מיוחדים, נסתרים. בכל שבוע עוברים המתחרים סדרה של מבחנים הבודקים את כוחותיהם. טופז החליט כי הוא עורך להם "מבחן כוח" משלו. הוא שם אותם בחדר צדדי, כיסה את עיניהם והביא להם אדם "עם סיפור מדהים ומאוד מיוחד" ואילו הם נדרשו בעזרת "כוחותיהם" לגלות מיהו האדם ומהו סיפורו המיוחד.

חשבתי לתומי: מה כבר יכול להיות הסיפור המיוחד. אולי מישהו שהתעורר מתרדמת אחרי זמן ממושך?, או סטודנט ממשפחה מעוטת יכולת שזכה במלגת הצטיינות ללימודים בחו"ל? אך ליגוני, האמת הייתה רחוקה משם כמרחק מזרח ממערב. טופז הזמין לא אחר מאשר את טוביה אושרי, רוצח מורשע שנכלא לעשרים שנה.אושרי ירה (ליתר דיוק ריסס בצרורות, עם תת-מקלע "עוזי") בשני אנשים (גם הם, אגב, לא טלית שכולה תכלת – העורך), ביתר את גופותיהם וטמן אותן בחולות אשדוד.

אותו "סיפור מיוחד" הוא סיפורו של רוצח. טופז ואושרי ניהלו שיחה נעימה, אושרי פירסם את החנות שפתח לא מזמן, ובטוב לבו באור הזרקורים, סיפר שכל אדם אחר שהיה נקלע למצבו היה עושה דברים הרבה יותר חמורים מרצח וביתור גופות (יש דברים יותר חמורים?), והוא כמעט נשבר כשסיפר שהכלא – מחליש אותך ולא מחשל אותך כמו שכולם חושבים. רחמנות.

טופז לא אשם. גם לא התקשורת, שהיא בבואה בלבד, אור מרצד במרקע ותו לא. לא, כולנו אשמים. הפכנו לחברה שסוגדת לעבריינים, מעלה על נס ראשי מאפיה ומשתחווה בפני ברוני פשע. אושרי מתארח אצל טופז, זאב רוזנשטיין מרוח על שערי מוספים ויעקב אלפרון מככב בסדרה המסווגת כסוגה עילית.

כפי שאין בר מצווה בלי פוליטיקאי ואין חתונה בלי איזה כדורגלן לקישוט, קבלו את החתן, הכלה והרוצח המורשע במחיאות כפיים סוערות. אפילו יותר מאסתרינה.

חברה המעטירה זרים, פרסום ויקר על ראשי רוצחים, קושרת כתרים לליסטים, היא חברה שהפנתה עורפה למוסר אנושי וצדק בסיסי. לחברה שכזו אין חוסן ואין עתיד. גורלה הוא אחד: אבדון.

מיד לאחר ה "פיר-סו-מות!".

נביאים אחרונים

ארכיון פוסטים מאת: ירון‏