הקמע

מרכז המחול "בת דור" בבאר שבע נוסד לפני כשלושים שנה, ובמשך תקופה ארוכה הצמיח רקדנים ברמה גבוהה אשר רוקדים במיטב להקות המחול בארץ ובעולם. לאחרונה, החליטו ב "בת דור – באר שבע" לשמור את הכישרון והחיוניות לעצמם. לפני שנתיים הוקמה על בסיס בוגרי בית הספר להקת המחול ק.מ.ע. ? "קבוצת מחול עכשווי בנגב" ובראשה האומנותי הועמד תמיר גינץ, בעצמו בוגר "בת דור" וכוריאוגרף הבית של "בת דור" בתל אביב. לצידו הוצבה דניאלה שפירא המנוסה, מנהלת "בת דור" באר שבע.

על אף גילה הצעיר, הספיקה "קמע" להעלות כבר שלושה ערבים שונים ותפסה את תשומת הלב של מבקרי ושועי אומנות המחול בישראל, עם התוכניות "גן נעול", "שניים קצת אחד הרבה" ו "על הרציף". לפני מספר שבועות הוזמנתי כאורח לערב סטודיו של הלהקה ובית הספר, אבן דרך לקראת עליית המופעים החדשים בהמשך השנה.

ערב הסטודיו הוקדש לנושא "גוף", והכיל עשרה קטעי מחול, רובם מקוריים ? שנכתבו על ידי רקדני הלהקה והמורים בבית הספר, ומקצתם ? של אומנים מוכרים כמו רמי באר ומץ אק. באופן כללי ראוי לציין את המקום והפתיחות הניתנים לרקדני הלהקה להביע עצמם ככוריאוגרפים, ועל כך עוד נדון בהמשך. הערב לווה בתערוכת תצלומים מחיי בית הספר ועבודות נוספות בהשראת המחול של סטודנטים מהמחלקה לאמנות באוניברסיטת בן גוריון. התערוכה עצמה הייתה באיכות מעורבת ? חלק מהעבודות היו חלשות מאוד, וחלקן בעלות נפח ? אך זו לא הייתה המנה העיקרית של הערב ושלשמה הגענו אל בירת הנגב…

היצירה הראשונה, "ותוכל", מאת יניב מזרחי, מהפעילים שברקדני הלהקה ומי שריכז את ארגון הערב, עסקה בתימה התנ"כית של "חלום יעקב" מזוית מעניינת. ששת הרקדניות (שתי סולניות בתפקידי יעקב ואלוהים) רקדו לצלילי ויולדי ומוצארט, בתנועות חזקות שטלטלו את "יעקב" בזרועות המלאכים. חזינו בהמחזה ניאו קלאסית של המעמד, בשמלות אדומות עשירות ומרשרשות, ובמה שנראה כמארג של יחסי אהבה-שנאה בין האל לבין יעקב, המתריס בתחילה כלפי גורלו, אך לבסוף מקבל אותו בהשלמה.
היצירה השנייה, Compas, נכתבה ובוצעה בידי טימו לוזנו, בעל חזות לטינית, חולצה פתוחה ומתנפנפת ונעלי סטפס מבריקות. עזר כנגדו היו קופסת פח ומקל הליכה ארוך. מדובר היה בריקוד סולו מהיר וחד בתנועותיו משולב בתיפוף, במקצב פלמנקו סוער שזכה לחיוך ולאהדת הקהל.

"יום אחד", יצירתה של שרית לבנת, תלמידת רמה 6, (רמה 6 היא הרמה הגבוהה ביותר בבית הספר, מסיימי התיכון) הייתה לטעמי היצירה הטובה ביותר בערב הסטודיו. היא התחילה להיבנות כבר בשלב הנחת התפאורה, שכללה מסגרות חלונות ופריטים נוספים, כולם באדום עז והמשיכה כטריו ? עמרי טלמון, רקדן מתלמד ב"קמע", בשמלה ארוכה (על אף שהשימוש האנדרוגיני של גבר בשמלה הולך ונהיה נפוץ, כאן הייתה לו משמעות מעניינת) כסוג של מכשף או מהפנט הרודה בסתיו מרגלית, שהמשיכה כסולנית הרוקדת בחופשיות כאשר המכשף שקוע בשינה ושרית לבנת עצמה כעוזרתו, שניהם נושאים אופי כוחני, אדנותי ומרשע. כולם היו לבושים בבגדי גוף בשילובי אדום ושחור שהלמו את התפאורה. התנועות דרמטיות, הכריאוגרפיה מטלטלת ? בייחוד הסולו של מרגלית, כזו המשתחררת מהפנוטו האפל בעוד עוזרתו מנסה לשווא להעיר את המכשף-מהפנט משנתו העמוקה על מנת שיחזיר את הסולנית לכבלי ההפנוט. היצירה כולה נשאה הדר מיסטי ואיכות מרשימה.

לאחר מכן עלתה כיתת רמה 3 (כבני 15), וביצעה וואלס מאת סווטלנה איזומיצ'נקו, למוזיקה של גלאזונוב. למרות שנדרש להם ליטוש נוסף, הרמה הטכנית הפתיעה לטובה ? בייחוד של צמד הבנים, שלאחר מכן נודע לי שאינם רוקדים זמן רב ב"בת דור", ועל כך ראויים לתשבוחות נוספות. בעקבותיהם באה כיתת רמה 4, אשר העלתה את היצירה "טבעת מוביוס" מאת זוהר בורשטיין למוזיקה של מיכאל וולפה. גם כאן, רמה טכנית מפתיעה לטובה. היצירה עצמה תיאטרלית ומעניינת, עם מתח שנבנה לאורכה ונפתר באחת.

נקודת המחצית של הערב הייתה "דואט פרחים", אחד הקטעים היפים של רמי באר, שבוצע על ידי רמית פינקו וולדימיר זאק, רקדני "קמע". קטע המחול המודרני משלב פיזור של פרחים ובוצע באופן המוריסטי ונפלא, שעושה כבוד ליצירה של רמי באר. הפרחים שפוזרו על הרצפה, גם נאספו ונוקו באופן שנארג בצורה מפתיעה אל תוך עלילת הערב, ביצירה הבאה, "ספונג'ה". היצירה, מספרת את סיפורה של עוזרת בית החולמת על חיים אחרים נוצרה במסגרת שיעור קומפוזיציה. היצירה בוצעה על ידי ארבע רקדניות צעירות בגיל התיכון והיא יצירה קטנה, יומיומית בזכות הפטפוט הרעשני והבלתי פוסק של המנקות עטורות המטפחות, ובזכות שימוש מפליא בחומרים יומיומיים כמו מטליות ומגבים- הומוריסטית ומקסימה.

פיסת המחול שלאחריה הייתה מעט מאכזבת, בייחוד לאחר הרושם העמוק שהותיר "יום אחד". קטע סולו של שרית לבנת ? "כשטינקרבל בכתה (כי אי אפשר לתפור צל בחוט ומחט)", שעל אף שמו היפהפה, לא מתחבר לכלל אמירה. מדובר ביצירה קצרה שחסרה את הליטוש הראוי. יחד עם זאת היא אישית, אקפרסיבית וליבנת מפגינה גמישות טורסו מצויינת. ברם, זכרו את דבריי ? שרית לבנת תהא מהבולטות שבכוריאוגרפים בישראל בעוד שנים מעטות.

יניב מזרחי בעצמו רקד את הקטע הזר השני בערב ? "Apartment", קטע של מץ אק, המנהל האומנותי של בלט קולברג. מזרחי, שהחל את דרכו ב"בת דור" לפני זמן לא רב, הפגין יכולת טכנית וביצע את הקטע המספר על אדם המתמודד בדירתו עם הזעם, התסכול, הבדידות והניכור שאופייניים לחברה המודרנית למול הטלוויזיה שלו, ביעילות ובחן. עבודת המחול האחרונה בערב, הייתה קטע מתוך "הנסיכה והצפרדע" ? אגדת מחול לילדים, שעלתה בבכורה בסוזן דלל השבוע, פרי עטה של אור אבוהב. הקטע הציג את שלוש המשרתות והנסיכה, ובלט בצבעוניות שלו ובביצוע זורם וחינני, לצלילי מרק קנופלר וגבריאל יארד.

לסיכום, הערב רובו ככולו, היה מרשים באיכותו ומבטיח מאוד. להקת "קמע" כאמור העלתה בחג הפורים, את "הנסיכה והצפרדע" ובמאי צפוייה לעלות העבודה הראשונה באורך מלא של הלהקה ? "אורות הבמה" (ששמו זהה למדור המופעים שלנו…). דווקא על רקע המצוקה הקשה, הכספית והאומנותית שבה שרויה אחותה להקת "בת דור" בתל אביב, דומה כי "קמע" היא הדבר החם כיום ובעתיד עולם המחול הישראלי. איכות הביצוע ודרור המחשבה של הלהקה הם שלמים, התשוקה למחול והדמיון ניכרים ופורצים בכל תנועה ונים. לא נותר אלא לומר – מדרום תפתח הטובה.

להקת "קמע" ? קבוצת מחול עכשווי נגב:

ג', 24/5, מרכז סוזן דלל, תל אביב ? "אורות הבמה", טרום בכורה

כרטיסים: 03-5105656

לא, אדוני השר

השבוע עברה את משוכת ועדת השרים לחקיקה ומחר עומדת לדיון בממשלה, הצעת חוק להפיכת 39 משרות בכירות בשירות הציבורי ל"משרות אמון". המאיישים משרות אלה יתחלפו עם כל חילופי שלטון (ואצלנו יש רבים כאלה) ויהיו נתונים למינוי ישיר על ידי השר האחראי. לא נעסוק בנסיבות הפוליטיות בהן נתקבלה ההחלטה, אלא נעסוק בסבירותה ומשמעותה השלטונית.

מצדדי ההחלטה ויוזמיה ח"כ גדעון סער, ח"כ גלעד ארדן וח"כ גילה גמליאל, כולם אנשי "הליכוד" טוענים שיש לאפשר לממשלה למשול, ונחוצים אנשים שיבצעו את מדיניות השר ולא יקבעו מדיניות משל עצמם. טענה זו אומנם מצלצלת יפה בגלל השימוש בשתי מילים מאותו שורש ? אך היא ריקה מתוכן. "משרות אמון" בדרגים הפקידותיים הבכירים הן מאפיין של המשטר הנשיאותי, כמו זה הנהוג בארצות הברית. שם, קרוב לעשרת אלפים משרות (הדרג הפקידותי הבכיר ובעקבותיו דרגים זוטרים יותר) מתחלפות שם עם כל חילופי שלטון.

הדמוקרטיה הנשיאותית הקיימת בארצות הברית נהנית מהבעת אמון ישירה של האזרחים ומשיטת בחירות בלתי אמצעית שבה נבחר ראש הרשות המבצעת ע"י העם, כך שהבעת האמון הקבועה והיציבה בעומד בראש הפירמידה, מקרינה באופן טבעי כלפי מטה על האנשים שמתחתיו. לרוב, זוכים גם הם לחשיפה במהלך מסעות הבחירות המפרכים שנדרש כל מועמד לעבור בדרכו לנשיאות (בארצות הברית כזכור, משרות ציבוריות לא מעטות נבחרות ישירות על ידי האזרחים), כך שהעם יודע במי הוא בוחר לתפקידים אלה. עוד בארצות הברית, מעוגנת מערכת של "איזונים ובלמים", המושתת על עצמאות מערכת המשפט והפרדה דיכוטומית כמעט בין רשות מבצעת ורשות מחוקקת. גם המינויים הפוליטיים טעונים אישור של הסנאט, שהוא עצמאי ונפרד מן הנשיאות. כל אלה, מוסדרים בחוקה כתובה.
המערכת השלטונית בישראל אינה נהנית מכל אלה. כולנו זוכרים את ההתקפות נגד בית המשפט העליון, ההפגנה הגדולה בגן סאקר והצעות של חברי כנסת לייסד בית משפט לחוקה שטרם נחתמה. זאת ועוד ?
בשנים המעטות שנוסתה כאן שיטת הבחירה הישירה בראש הממשלה, היא נחלה כשלון ותעיד על כך הפחדנות של חברי בית המחוקקים שמיהרה להחזיר את השיטה הישנה והמוכרת: רשות מבצעת הנבחרת מתוך הרשות המחוקקת והעומד בראשה הוא ראש הסיעה הגדולה בבית. דמוקרטיה מסוג זה היא דמוקרטיה פרלמנטרית ולא נשיאותית.

בדמוקרטיה פרלמנטרית, כמו זו הנהוגה בבריטניה, שממנה שאבנו את עקרונות השיטה, קיים המושג של "שירות ציבורי". מדובר במנגנון פקידותי, המשרת את המדינה ואזרחיה, נהנה מאמונם וזהו מקצועו. הם כפופים להנחיות השר הממונה, אך מלבד מתי מעט כיום, הנחשבים "משרות אמון", אינם תלויים בו לפרנסתם והוא אינו יכול לפטרם. למנגנון שכזה יש אומנם חוליים משלו, אך בסך הכל מדובר במנגנון יעיל ויציב שמרבית האנשים המועסקים בו מסורים לתפקידם, גאים בו ובעלי הכשרה מיוחדת ומתאימה לתפקידם. לא יעלה על הדעת למשל, כי ראש אגף התקציבים באוצר יהיה אדם ללא הבנה מינימלית בכלכלה. את המצב הזה דוחפים האדונים סער, ארדן והגברת גמליאל לשנות, כך שיתאים לגחמות ולשחיתות של הפוליטיקאים.
נושא "הכישורים המיוחדים" של חברי מרכז מפלגה למשרה והדילוג קליל מעל דרישות הסף המקצועיות לתפקיד הוא נושא ציבורי כאוב, שנבחרי העם רק ממשיכים להעמיק בו סכינים לרעת כולנו. כך, במגמה הולכת וגדלה, אשר אותה החוק הקלוקל הזה הולך רק להגביר, מתמנים אנשים לתפקידים לא להם כאשר "הכישרון המיוחד" היחיד העומד לרשותם הוא היותם חברי מרכז במפלגת השר המחלק את המינויים.

רבים ודאי מחייכים כשהם נזכרים בסדרת הטלוויזיה הבריטית "כן, אדוני השר", שבה פקיד בכיר בשירות הציבורי הבריטי היה משיב בחיוב לפוליטיקאי הבור שאינו מבין דבר וחצי דבר במדיניות וצורכי המשרד עליו הופקד, ואחר כך היה עושה בפועל לפי ראות עיניו. אך כאן לא מדובר בסדרת טלוויזיה. מדובר במציאות היומיומית בה אנו חיים. חברי הכנסת סער, ארדן, גמליאל ותומכיהם רוצים לגלגל את הבורות הפוליטית הלאה ? ולהחליף את אנשי המקצוע במקורבים שלהם יהיה אפשר לחלק ג'ובים. הדבר יהא לטובתם האישית בלבד של השרים ולרעת הציבור. הדרג המדיני צריך אומנם להתחיל לקחת ברצינות את תפקידו למשול ? אך לא באמצעות מינוי מקורבים. מן הראוי שבעניין זה דווקא ירסן את תאוותו למשול ואת התאווה לכוח. כאן עלינו לומר בפני חברי הרשות המבצעת, שהם גם חברי הרשות המחוקקת באופן ברור: "לא, אדוני השר".

צונאמי ועמי

26 בדצמבר 2004. שבע בבוקר. זעם אלוהים נוחת על חופי דרום מזרח אסיה. אין דרך אחרת לתאר את אסון הטבע הגדול ביותר שקרה לאנושות בארבעים השנים האחרונות, קרוב לרבע מיליון הרוגים, נכון לסוף חודש ינואר.

התקשורת העולמית (BBC,CNN) מקיימת מעקב קרוב וצמוד אחרי המשואה הזו. התקשורת הישראלית, כפי שהיא נוהגת בעקביות בענייני חדשות חוץ לצערנו, פסקה לגלות עניין בטראומה רחבת ההיקף הזו ברגע שהישראלי האחרון נחת בשלום בחופי הארץ, וחבל שכך. אל לנו לטמון ראשינו בחול ולהסיט את המבט ותשומת הלב התקשורתית רק בגלל שהאסון התרחש אלפי קילומטרים מכאן.
בני אנוש אנחנו, חלק מהרקמה האנושית האדירה שחור גדול נפער בה באותו בוקר. לדיעה הזו, נראה, שותף ניצן הורוביץ, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10.

כמעט חודשיים אחרי, הוא מגיש לנו את סרטו (דומני הראשון) ? מסע בארץ הצונאמי. על אף שהסגנון מזכיר משהו את סגנון ההגשה של אייל פלד, התמונות הם מסוג הדברים שלא תראו לעולם ב"מסע עולמי". ההרס וההרג הם בלתי נתפשים, העין נדהמת והלב ממאן להאמין. את התחושות האלה מצליח הורוביץ להעביר בהצלחה, באמצעות צילום יעיל ופסקול מתאים.

ברם, העריכה של הסרט קופצנית ומהלכו תמוה. הוא מדלג ללא הרף בין האישי והפרטי, לגלובלי והכללי, בין הייאוש לתקווהCourtesy of DigitalGlobe באבחות חדות ומטלטל את הצופה שכבר חש אי נוחות רבה לנוכח האימה הנשקפת מהמסך. כך למשל, המתרגם של הסרט שחושף את סיפורו האישי ? אימו ובת דודתו שהיה קשור אליה מאוד נהרגו בשיטפון, ומשם מדלג הסרט להשפעת הצונאמי על התיירות בתאילנד, ומראיין ישראלי אופטימי, אפילו שהעסקים חלשים. מעברים חדים שכאלה מאפיינים גם את פתיחת הסרט ? מחנות הפליטים בבאנדה אצ'ה בהם יושב נער אינדונזי ומנגן בגיטרה, על אף הזוועה (רבים מהניצולים הם שריד אחרון ויחיד למשפחתם שנמחקה) ואז ? מעבר לביקור בקברי האחים הגדולים שנחפרו במקום והדם שזועק מן האדמה, פשוטו כמשמעו.

ערוץ 10 שכר לשם צילום הסרט, באופן תמוה משהו, צלמי חוץ. האם הצלמים הישראלים פחדו לנסוע למקום? או שמא היה יותר זול לשלוח את הורוביץ לבדו? לחברת החדשות של ערוץ 10 פתרונים. בכל מקרה, האחרונים עושים עבודתם נאמנה והצילומים עזים בעוצמתם. הצלמים גם יודעים לשבור לרגעים את הזוועה ולתת מנוחה לצופה: הם קולטים בעדשתם את ההומור המריר שמאפשר לאנשים להמשיך לתפקד מול מוראות שכאלה ? שאריות ציוד הצלילה שאיבד המתורגמן האינדונזי, בובת "באדי ג'יזס" המחייך מתוך הסרט dogma הנח על לוח המחוונים בין שני טייסי המסוק האמריקנים. הסרט גם מציין לטובה את מאמצי הסיוע הבינלאומיים ושופך אור קטן על המאמצים האלה, של האוסטרלים, הצרפתים והאמריקנים, שראויים כולם ? לסרט משלהם.

הסרט לא מראה מהלך ברור של ארועים או משדר תהליך רגשי שהוא מעוניין להעביר בו את הצופה. תחת זאת, הקפיצות פשוט גורמות לו לדשדש במקום. טוב היה עושה עורך חדשות החוץ, אם היה מוביל את הצופה באמת בסוג של מסע רגשי ? מן הייאוש אל התקווה, מן הפרטי אל הכללי. כך היה יכול להיות חווייתי יותר, מהודק יותר ובאמת מפנה מחדש זרקור לטרגדיה. "מסע בארץ הצונאמי" מתחיל להתרומם דווקא לקראת סופו, כששם נכנס הורוביץ לטריטוריה המוכרת לו היטב: פוליטיקה מדינתית ובינלאומית. הוא מסביר על כך שהאסון דווקא חידד את היריבות בין הפלגים הלוחמניים השונים במדינות שנפגעו, אבל דווקא כשהנושא תופס את תשומת ליבו של הצופה ? הסרט מגיע אל סיומו. אולי חלקו של הנתח הפוליטי, שבו הורוביץ שוחה היטב, היה צריך להיות גדול יותר.

לסיכום, "מסע בארץ הצונאמי" הוא חומר חדשותי ותיעודי מצויין, שרק עריכה לא מנוסה עושה לו נזק במקום שירות. נקווה שבסרטיו הבאים של הורוביץ, תתהדק היד על גלגל ההרצה.

כמה מילים על עמי

סוף סוף טקס פרסים ראוי לשמו. מול כל ה"ספישלים", "הערבים הנוצצים של השנה" ושאר המחמאות הריקות שמרעיף ערוץ 2 על אירועי הטמטום חסרי התוכן שלו עצמו, שמאבדים את ייחודם בשל התדירות הגבוהה מדי שבה הם מושלכים על הצופה האומלל (שזה עתה התיישב לראות פרק "הבית הלבן" ומגלה במקומו איזה טקס "דוגמגישת השנה תרפפ"ו").

והנה, קם ערוץ 24 ומראה שאפשר גם אחרת. התפאורה מצויינת ? גירסה ישראלית ומעודכנת ללשון שחודרת אל תוך הקהל ומהווה את סימן ההיכר הבולט של טקסי הפרסים של MTV בשנים האחרונות, התאורה צבעונית ומדוייקת, ההפקה מהוקצעת. והאנשים, האנשים ? כל שועי המוזיקה הישראלית וסתם אנשים שאוהבים מוזיקה עברית, באמת נראים נהנים מהטקס ומהערב, חייכנים, קצת נבוכים, אבל לבושים היטב, להוציא את שרונה פיק שכנראה שכחה להתלבש. נא לקבל שיעורים אצל אחותך ואצל לירז צ'רכי. הזוכים, המופיעים, המשתתפים, כולם נראו שמחים ומאושרים. המחלקה היחידה בטקס שקצת מעיבה על הביצוע המוצלח היא הטקסטים והגשתם ? מרבית מגישי הפרסים נראו בבירור כמי שמדקלמים מתוך הטלפרומטר, בייחוד מנכ"ל רשות הדואר ? לא שמת לב ששרונה שכחה להתלבש?

משפטי הקישור היו יבשושיים וכך גם המנחה. אני לא הייתי בוחר באייל קיציס להנחות בעבורי טקס (בייחוד לא עם טקסט יבש) ? אפילו שזה בא עם טל פרידמן בצד שהגיש הופעה מוצלחת ביחד עם "הדגנחש" ובאמת נראה כמי שנהנה. נציין לרעה גם את מאיה "יש לנו שניים" בוסקילה, חסרת חוש ההומור, שלא שיתפה פעולה עם קיציס והתייחסה ברצינות תהומית, משפטית כמעט, להערותיו העוקצניות. נקווה שהטקס המוצלח הזה יחזור על עצמו גם בשנה הבאה והפעם ? עם כותבים חדים ושנונים יותר, לתפארת מדינת ישראל.

בוקר טוב ויטנאם

"בוווווווווקר טוב ויטנאם!" עם הקריאה המטורללת הזו פותח כל בוקר את תוכניתו, שדרן הרדיו הצבאי בויטנאם, אדריאן קרונהאור, בסרט שגילה את רובין ויליאמס לעולם. שדרן הרדיו המטורף מעביר תוכנית מטורללת עם מוסיקה עדכנית לאותה תקופה, שעד מהרה מתחבבת על החיילים ? כאשר המשל הוא הפוך על הפוך: המציאות היא זאת שמטורפת. אתם שפויים.

ויטנאם. אולי הצלקת הכי כואבת בהיסטוריה האמריקנית, אם לא כוללים את מה שהולך עכשיו בעיראק. בניגוד לאומנות השביעית שהרבתה לעסוק בטראומה הלאומית הזו, האומנות השמינית כפי שאני אוהב לכנות אותה, הלוא היא אומנות הבידור הדיגיטלי, עד היום הדירה רגליה ומעצביה מעיסוק בנושא ? למרות שזו מלחמה שמשתחקת נפלא: ג'ונגלים, נהרות, דשאים עמקים וגבעות. רקע מושלם למשחק פעולה מגוף ראשון. מישהו אמר פעולה בגוף ראשון? אז זהו, אחרי שתעשיית המשחקים סיימה לגרד את מלחמת העולם השנייה מכל כיוון אפשרי, היא החליטה לעבור הלאה תוך שהיא נכנסת לג'ונגל העבות ולטירוף שאפף, תרתי משמע, את מלחמת ויטנאם. Battlefield Vietnam הוא אחת הסנוניות הראשונות של משחקי פעולה העוסקים במלחמה ההיא ויש עוד כ-12 כאלה בחנויות בימים אלה, אם רק נזכיר את Men of Valor, ShellShock ?67 ? ויש עוד.

המותג Battelfield של EA לא צריך הצגה כמדומני. Battelfield 1942 הציג שילוב מוצלח של פעולה ונהיגת רכבים על מפות בקנה מידה רחב ומשם למתיחת המותג עם Secret Weapons Of WWII . הכותר שלפנינו הוא בן נאמן במובן הזה, ובן עוד יותר מוצלח משאר המשפחה במובנים אחרים. לי אישית לא יצא להתעמק יותר מדי ב- Battlefield 1942, כך שבאתי למשחק עם ראש צלול ובלי דיעה קדומה זו או אחרת לגבי הסדרה. BFV ביסודו הוא משחק Domination (או בעגה המקובלת כיום ? Conquer) . בכל מפה, מפוזרות מספר נקודות שליטה (בסיסים) עם דגלים. הצד שמחזיק ברוב הדגלים במפה, גורם לצד השני "לדמם" נקודות, עד שאחד הצדדים מגיע ל-0 נקודות. את המשחקיות החביבה הזו עטפו אנשי Digital Illusions המפתחת בעטיפה נוצצת ומשכנעת של נופי ויטנאם, פריטי מדים, נשקים אותנטיים ורמת שחזור ודיוק טכני-היסטורי מעולה בכל הנוגע לשחזור התקופה: חיילים עם חולצות קצרות, חפיסות סיגריות בשרוול או בקסדה ובכלל, המראה המוכר של G.I. Joe שנזרק אל תוך התופת ומנסה להיוותר שפוי, שכבר ראינו בלא מעט פעמים על המסך הגדול. כך שמה תעשו ברוב המשימות יהיה להתרוצץ על המפה, מי ברכב, מי ברגל ולדאוג להעביר דגלים לצד שלכם. ניתן להוריד גם מצבי משחק נוספים כמו CTF, אבל בבסיסו, BFV הוא משחק פעולה מגוף ראשון על עיקרון השליטה כאשר הוא מוכוון למשחק רב משתתפים. בהיעדר חברים לשחק איתם ברשת או באינטרנט, יתפסו את מקומם כמובן, בוטים.

לאחר התקנה לא מייגעת במיוחד, אם כי ארוכה (3 דיסקים, לא פחות), מתחיל המשחק. סרטון הפתיחה מרשים למדי ומציג גרפיקה טובה של מראות מוכרים ומזהים של ויטנאם: החיילים הצועדים בג'ונגל הסבוך, כשלצידם טנקים, כוחות נעים צמודים לקירות ברחבי סייגון המופצצת, החייל שיושב על המקלע בצד ה"בל" ומרסס כאשר חבריו קופצים אל הדשא העבות, ה- וויטקונג מחופרים במנהרות ומתבוננים במפות לאור תאורה צהבהבה ואיך אפשר בלי המפקד עם המ.ק. שמבקש סיוע אוירי ? ו F4 מפיל פצצת נפלאם אשר מכסה את פני השטח בשטיח של אש ותופת. בהחלט בונה ציפיות, שברובן לא מתבדות. שני מצבי משחק מוצגים בתפריט הראשי, הלא הם משחק יחיד ומשחק רב משתתפים ומסך האפשרויות, המכיל מלבד אפשרויות טכניות לסוגיהן השונים גם אפשרות לשמור פרופילים שונים של שחקנים.

משחק היחיד מציג 14 משימות על גבי 12 מפות (2 מפות נמצאות בשימוש פעמיים, קצת חבל) אשר מאפשרות לכם להילחם בכל הזירות המפורסמות של הבוץ הויטנאמי בצורה כרונולוגית: הקרב בלה דרנג שהיה הקרב הראשון ה"חם" של המלחמה והשתתפו בו בעיקר נחתים, הקרבות על השליטה בכפרים ובמנהרות, הקרבות שברקע למתקפת ה "טט", הפלישה לקמבודיה, נפילת שביל הו צ'י מין והמצור על קוואנג טריי. לאחר שבחרנו איזה חלק בהיסטוריה אנחנו רוצים לשנות, אנו צריכים לבחור צדדים: בפינה הכחולה, ארצות הברית של אמריקה וכוחות דרום ויטנאם של נגויאן ואן טייה ואילו בפינה האדומה כוחות "הרפובליקה של ויטנאם" הלוא היא צפון ויטנאם הקומוניסטית ובעלי בריתם "חזית השחרור הלאומית". את האחרונים אתם בטח מכירים בשם ? הוויטקונג (תרגום חופשי ל"ויטנאמים קומוניסטים" ממנדרין). חוץ מלבחור צדדים, יש לנו מגוון של אפשרויות טכניות לסדר כמו ענייני שרתים במשחק הרבים ורמת אינטליגנציה מלאכותית, מספר ויחס בוטים "אוייב לידיד" במשחק היחיד.

ברוכים הבאים לג'ונגלבחרתי במשימה הראשונה לצדד בכוחות העולם החופשי, במבצע Game Warden אשר מציג אותנו לנהרות ולסביבה שופעת המים של דרום מזרח אסיה כמו גם לסירות הפטרול האמריקניות ששייטו בנהרות, כמו זו שקפטן וילרד מגייס לצרכיו ב"אפוקליפסה עכשיו". לאחר מסך טעינה ארוך אך מלמד, אשר מכיל כל פעם ויז'ואל יפה והסבר על היבט זה או אחר במלחמה הקשור למשימה או לחליפין לגבי כלי נשק אשר היה מיוחד לקרבות (הידעתם שלאמריקאים היו טנקים עשויים אלומיניום?) עולה מסך ההופעה בו ניתן לבחור מלבד פנים ומראה גוף לדמות שלכם גם את הנשקים והציוד שאיתם תצא לקרב. אחרי כל מוות של הדמות אפשר להחליף את כל אלה. הנשקים הם נשקים אופיינים לתקופה כמו ה- M-16 שהוצג לראשונה במלחמה הזו, רובה הצלפים המעולה M-14, טיל ה- T.O.W. נגד טנקים ועוד צעצועים. הדמויות והציוד מתחלפים בהתאם לאופי המשימה ? אנשי הכוחות המיוחדים ישאו "מקוצרים", ולאנשי ההנדסה יהיו חומרי נפץ וערכת כלים לתקן כלי רכב שנפגעו. מאגיסטים יקבלו מקלע M60 אימתני.

מהצד הויטנאמי אפשר למנות את הקלנצ'ניקוב הקלאסי ולמהנדס שלהם יש מלכודות תיל התקלה ומקלות פאנגי. מקלות פאנגי רבותיי וגבירותיי, הם נשק נוראי: מדובר במקלות קנה חיזרן מחודדים מכוסים בצואת אדם. החיילים המסכנים שדרכו על הדבר הזה שפילח את הנעל הצבאית כמו כלום, סבלו מזיהום קשה ברגל שהביא לרוב למותם, נכון כיף? המשחק מדמה זאת היטב. תוכלו לבחור את נקודת ההופעה שלכם על המפה באחת מנקודות השליטה שלכם (שגם משפיעה על כלי הרכב הנגישים לכם מיידית, ונעסוק בכך בפסקה הבאה). אם אותה נקודה נפלה בידי האוייב, תאלצו לבחור נקודת הופעה אחרת במידה ונהרגתם.

יצאתי מהמסוק ורצתי מהר לטנק T-54 שחנה מטרים ספורים משם. לא הספקתי אפילו לצדד את הצריח ובום! טנק סיני פיצץ לי את הצורה. לעזאזל עם המלוכסנים האלה.

התחלתי במסך עם 8 בוטים בלבד והחיים שלי היו קלים, אני אישית הסתובבתי, נהניתי מהנוף, מדי פעם קפצתי לנהר לאיזו שחייה ולמדתי להניע ולתפעל את סירת הסיור. הנהיגה בה היא די קלה אך בעלת מגע והתנהגות מציאותית (כמו כל כלי הרכב במשחק) וניתן לבחור מספר עמדות ? עמדת הנהג, עמדת המקלע הקדמי הכבד, עמדת צד שבה ניתן לירות באופן חופשי מהנשק הקל ועמדת הירכתיים שבה ניתן לתפעל את המקלע הקל. מהר מאוד חבריי הבוטים עשו את העבודה, כך הודיעו לי ההודעות הטקסטואליות על המסך, ואני תרמתי את התרומה שלי כשהשתלטתי על נקודה אחת שהייתה מוגנת על ידי שני צפון ויטנאמים רכובים על ג'יפ. הסתתרתי בשיחים, טענתי את ה- M14, הפעלתי את הכוונת ? ובום! הלכו הצפון ויטנאמים. קלי קלות. הקומוניסטים התחילו לאבד נקודות בזריזות ועד מהרה הכריז BFV על ניצחון לעולם החופשי.

BFV מעמיד לרשותכם לא רק סירות, אלא מגוון גדול מאוד ומהנה של כל כלי הרכב החשובים (והלא חשובים) שהשתתפו במלחמה הזו: טנקי ה- M60 המערביים ו ה- T-54 הסובייטים, נגמ"שים, מטוסי הקרב Mig 17, Mig 21 ו F4 הידוע גם בכינויו "פנטום", מטוסי "הרקולס" שמהם ניתן לצנוח (אם בחרתם את המושב האחורי), מסוקי "קוברה", Bell ו Chinhook הכבדים וכפולי הלהבים, תותחי D-30 נייחים, תותחים מתנייעים, נחתות וג'יפים. הרשימה ארוכה, אבל אני בטוח ששכחתי משהו? יש פשוט המון, המון רכבים במשחק וזו נקודת זכות גדולה.

במבצע "חץ בוער", השני בסדרה, הייתה לי הזדמנות להטיס מספר רב של כלי טייס. המבצע הזה מתאר את ההפצצות המאסיביות שביצע חיל האוויר האמריקני בימים הראשונים למלחמה ומתרחש באחד המפרצים. כאמור, הבחירה של נקודת ההופעה משפיעה על איזה כלי תחבורה נמצאים בקרבתכם על מנת להטיס או להשיט את ישבנכם המכובד לאיזור הקרבות. ושלא תנסו להתחמק! עריקים יירו במקום! ואת זה לא אני אמרתי. את זה המשחק צעק עלי כשניסיתי לחזור הבייתה ברגל. אייווה זה בכיוון ההוא, לא?

בכל מקרה, אפשר לבחור נקודת הופעה שתשים אתכם במנחת המסוקים או במסלול ההמראה של ה "פנטומים" ובמעגןבבטן החיה הנחתות. הלכתי למנחת המסוקים. נכנסתי למסוק על ידי הקשה על E ופתחתי מצערת. זה היה פשוט. להטיס את המסוק התגלתה כמשימה מסובכת קמעה. ריסקתי משהו כמו 4 מסוקים עד שהצלחתי להבין איך להטיס את החרגול. עיצה שלי ? עשו שימוש רציני במצלמת הגחון כמו גם במבט החוץ. הם מאוד עוזרים לא להוציא את המסוק משיווי המשקל העדין שלו באוויר, לא להכניס אותו לסחרור ולא לרסק אותו ביחד איתכם בפנים על היעד. באופן דומה, הטסת מטוסים גם סובלת מהמחלה המשונה הזו של "סחרור" וגם פה עליתי כמה מיליונים למשלם המיסים האמריקני? עכשיו הבנתי למה לא לקחו אותי לקורס טייס. אחרי קצת אימונים, הצלחתי באופן מעשי להטיס קוברה מעבר למפרץ, ואפילו לנחות, פחות או יותר מאחורי קווי האוייב.

יצאתי מהמסוק ורצתי מהר לטנק T-54 שחנה מטרים ספורים משם. לא הספקתי אפילו לצדד את הצריח ובום! טנק סיני פיצץ לי את הצורה. לעזאזל עם המלוכסנים האלה. כפי שציינתי, לכלים יש מגע מציאותי פיזיקלית. במסוק הצ'ינהוק הכבד אשר יכול להטיס מחלקת חי"ר שלמה על ציודה, אם תרפו לרגע אחד ממקש ה ? W אשר אחראי למצערת בכלי הטייס, צפו להתרסק. נקודה מציאותית אך מעצבנת קימעה היא חוסר האפשרות להטיס או לנהוג בכלי רכב, ולתפעל את כלי הנשק המותקנים עליו בו זמנית (חוץ מאשר ירי טילים ופצצות, המוגבלים במספרם). אבל בשביל זה המציאו ריבוי משתתפים. בפעם הנוספת לפני שעברתי לחיל הים וניסיתי להתסער דרך הים באמצעות נחתת, הצלחתי בגאווה רבה להנחית צ'ינהוק לחופי מפרץ הפלישה ולהסתער על היעד. ריסקתי את ההתנגדות המועטה בירי מה- M16 הנאמן שלי והשתלטתי על הדגל.

אחרי שאבטחתי כיאות את נקודת החוף, נטלתי ג'יפ ויצאתי לטיול. בניגוד לניסיון המבריק שלי עם מטוסים, ג'יפים וירטואלים אני דווקא יודע לנהוג, ושמחתי לגלות שהתנהגות הכביש שלהם היא מציאותית למדי כולל האפשרות לטפס על ג'בלאות. איזה כיף. אחרי הפלישה מהים, גם המשימה הזו הוכתרה בהצלחה, וכבר חשבתי שיש לי סיכוי לשנות את ההיסטוריה.

בקרב על עמק ליאנג ליי, מקום בסיסם של הכוחות המיוחדים, אלה שאחראים למבצעי "האס השחור", החלטתי שאני מצטרף לווייטקונג.

הגרפיקה במשחק דווקא נאמנה מאוד להיסטוריה, נראית ממש כאילו היא לקוחה מתוך הסרטים והג'ונגלים האמיתיים של ויטנאם. חוץ מהעצים העבותים, תוכלו לראות גם עשב גבוה (וגם להסתתר בו), נהרות עם משטח מים מציאותי למדי (כולל הצבע העכור והאותנטי), את ערפל הלחות הסמיך עד שאתם ממש יכולים להרגיש את טיפות הזיעה הנקוות בנעליכם הצבאיות. פני השטח הם מגוונים ומציאותיים. אתם תתנשפו כשתטפסו במעלה גבעות ויהיו מקומות שיהיו עבירים רק ברגל. תנסו להניע נגמ"ש במדרון תלול ואני מבטיח לכם שתתהפכו. הכלים מפורטים לא רע והטקסטורות נראות בסדר, אפילו ברזולוציה ורמת פירוט וביצוע נמוכות. האנימציות טובות, בייחוד הקטעים בהם הדמות שלכם מחליפה מחסנית: עם ה- M-16 ממש הרגשתי שאני שוב בטירונות. פריסת המרגמות של הויטנאמים טובה, ומסכי הטעינה יפהפיים. חבל רק שאין עוד סרטונים יפים כמו סרטון הפתיחה.

הדבר היחיד שהפריע לי ממש הוא הפנים של הדמויות שנראות, איך לומר, חסרות פנים. ובגלל זה אולי הם יירו בכם ברגעזריחה מעל שדות האורז שתנסו להתקרב ולבחון להם את החצ'קונים מקרוב. כי אין. ועוד סייג אחד חשוב: כל זה טוב ויפה בהגדרות גרפיקה נמוכות. BFV הוא משחק תובעני מאוד מאוד מבחינת גרפיקה. כשניסיתי לעלות לרזולוציה יותר גבוהה ולהפעיל צעצועים גרפיים כמו Lightmaps והצללות ולהעלות את איכות הטקסטורות, ה- Radeon 9000 שלי התחיל לצרוח בייסורים וקצב הפריימים התחיל לזחול ממש כמו חייל בעשב המתקדם אל היעד. ועכשיו תגחכו, "נו, עם כרטיס כזה הוא מצפה שמשהו יעבוד?" תרשו לי להפתיע אתכם ? גם במכונות חזקות עם GeForce חדשני וערימה של זיכרון פנוי, הכותר ברמת גרפיקה הגיונית רץ כמו צב זקן בסוף תחרות מרתון. כן, רבותיי, הכשל העיקרי של BFV הוא הכובד הנוראי שלו, וזה בא לידי ביטוי לא רק בגרפיקה.

כיון שראיתי שאין באפשרותי ממש לשנות את ההיסטוריה, עם הצלחת מתקפת ה "טט" החלטתי לערוק לצד שמנצח. בקרב על עמק ליאנג ליי, מקום בסיסם של הכוחות המיוחדים, אלה שאחראים למבצעי "האס השחור", החלטתי שאני מצטרף לווייטקונג. קיבלתי את כובע הקש רחב השוליים, חתמתי על קלאץ' ויצאתי להרוג בינקים. רצתי לי עם חברים נוספים על הגבעות בדרך לכבוש את נקודת השליטה היחידה המצוייה בידי האמריקנים, עד שסמל שחור עור עם מאג קיצר את הויטנאמי הקצר גם ככה עוד קצת. בערך בראש. ואז החלטתי ליישם את הכלל הידוע, "כשיורים ? אני נשכבת". אחרי ששיחקתי קצת בתותחים הנייחים בבסיס, וגיליתי שאני לא ממש משפיע על הקרב, הזדחלתי לי דרך העשבים, התגנבתי מאחורי איזה טנק "אברהמס" אחד וקצרתי את הצוות שלו בכמה מטחים של נשק אוטומטי. עוד ניצחון לעם הויטנאמי על הכובש המרושע.

הסאונד של המשחק פשוט נפלא ואולי הנקודה הכי חזקה בכותר. נתחיל עם המוסיקה. מי שעיצב את פסקול שלמעוף הולקיריות BFV עשה עבודת תחקיר נאמנה. המשחק משופע בלהיטי מוסיקת Surf כמו גם שירי מחאה אנטי מלחמתיים, כולל ביצוע אחד של ג'ימי הנדריקס מוודסטוק. הכי חזק אולי הוא War שנשמע מאוד ציני לרקע התמונות. אולי לא תזהו אותם בשם, אבל בהחלט תמצאו את עצמכם מזהים את השירים האלה, להיטי אמצע שנות השישים, תחילת השבעים ששמעתם אותם לא פעם בעבר במקומות אחרים. המנגינה החביבה עלי ביותר היא דווקא מנגינת הפתיחה שהיא לולאת Surf משובחת עם דגימות קול של ניקסון המכריז על מחוייבתה של ארצו לשמירה על החופש בדרום מזרח אסיה (תקווה שנכזבה) וקטע לוחמה פסיכולוגית, שבו קריינית ויטנאמית עם מבטא זר פונה באנגלית לחייל הפשוט ומסבירה שהמדינה שלו משקרת לו בנוגע להתפתחות המלחמה וכמה חבל שהוא הולך למות בלא סיבה אמיתית. מה שנכון, נכון. במשחק יש גימיק משעשע, אשר מוסיף לאווירה הסהרורית וההזוייה ששרתה על המלחמה ההיא, שבו ניתן בכלי הרכב הקרקעיים כמו גם במסוקים להשמיע את כל הפסקול המעולה ב"רמקולים" המותקנים ברכב לפי בחירתכם על ידי הקשה על O. ואיך אפשר בלי "מעוף הולקיריות" כשאתם טסים במסוק, באמת?
האפקטים במשחק לא נופלים באיכותם מהמוזיקה, ותשמעו את הכדורים שורקים סביבכם פשוטו כמשמעו. כל כלי נשק משמיע רעש ותהודה שונה ומציאותית בהתאם למרחק שממנו שמעתם את הירייה. בעלי כרטיסים התומכים ב- EAX 3 יהנו מחווייה יוצאת דופן. תוסיפו על זה רעש סביבתי, פקודות וצרחות בקשר בסגנון "הם טובחים בנו" והוראות במנדרין ? ותקבלו סאונד מלא, יפה ועשיר אשר בונה היטב את אווירת המשחק.

עם התקדמות המלחמה, הבנתי ש- RED עדיף על DEAD. ולכן הצטרפתי לאחד הקרבות הסופיים של המלחמה ? ההשתלטות של הצפון ויטנאמים על שביל הו צ'י מין, החוצה את ויטנאם לאורכה ונקרא על שמו של המורה שייסד את חזית השחרור הלאומית, והיווה ציר ראשי בתנועת הקרבות. הבעייה המרכזית שלי כווייטקונג נאמן, הייתה טנק שחסם את דרכי לניצחון וקרע אותי לגזרים מספר פעמים. ככה? אתה רוצה לשחק קשה? נשחק קשה. הלכתי והבאתי מהבסיס תותח מתנייע. כמה צידודים, כמה הרמות והורדות קנה, כמה פגזים לא מוצלחים אבל בסוף ? הרמתי את הטנק. בפעם הבאה אל תמנו נשיא נוכל, הא?

כפי שכבר אולי הבנתם מהתיאורים, הבוטים במשחק יעשו לכם חיים קלים ברמת ה- Easy, אבל האתגר כבר יהיה שם כאשר תעבירו את המחוון ל ? Normal. הם יקצרו אתכם בלי לחשוב פעמיים ולפני שתספיקן להגיד "ריצ'רד ניקסון". לא התנסיתי ברמות הקשות יותר כי מצאתי את Normal מאתגר דיו, אבל התבונה של הבוטים נעצרת ברמת היחיד. הם לא יודעים לפעול כצוות, לא יסתערו בצורה מתואמת ולא יחפו אחד על השני. גם כן קומוניסטים. כל אחד לעצמו, הא? כך שהבינה המלאכותית במשחק היא סבירה אבל לא יותר מזה. בואו נאמר שאם תחתרו למגע כמו צנחנים טובים, יש סיכוי טוב שתביסו את הבוטים חסרי הבינה.

Better Red than Deadחוסר בינה היא לא תכונה שניתן לייחס לשחקנים באינטרנט, ונראה ש- BFV מיועד בעיקר לשם, למשחק רב משתתפים. לא יצא לי לנסות את BFV במסיבת רשת, בעיקר בגלל הצורך בדיסק מקורי לכל מחשב אבל המשחק רב המשתתפים שלו באינטרנט הוא באיכות טובה. רשימת השרתים ארוכה, אך קלה לתפעול בזכות שירות GameSpy Arcade ו PunkBuster המוטמעים לתוך המשחק, והצטרפות למשחק היא עניין של מספר הקשות עכבר. על אף אפשרויות משחק אחרות כמו Evolution ו CTF , מצב ה- Conquer הבסיסי הוא הפופולרי, ועד מהרה מצאתי את עצמי, פורסט גאמפ שכמותי, מסתער בפיקודו של אחד, Lt. Dan. השחקנים גילו מקצועיות ואורך רוח וכך, עברנו הצוות שנשאר פחות או יותר בהרכב קבוע, מספר מפות בהם, אנחנו, האמריקנים, הראינו לצוות האדום שעלה עלינו תמיד מספרית, מה זה לקרוא תיגר על דרך החיים הדמוקרטית. המשחק באינטרנט רץ חלק ולמעט האטה זמנית וקלה פה ושם, נהניתי מכמה שעות רצופות של משחק אינטרנטי איכותי. (אומנם עם חבורת שחקנים מגרמניה, אבל זה לא פגע לי בהנאה).

כיון שאין טוב בלי רע, הגענו לחלק בו אני מקטר על הדברים הרעים במשחק. אז חוץ מהחלק הקטן והמעצבן של חוסר האפשרות לתפעל כלי נשק ולנהוג בו זמנית (חבר'ה, אולי תוותרו קצת על מציאות בעניין הזה? זה פוגם בהנאה?) יש בעייה אחת בולטת והיא כובד טכני בלתי ייאמן. מלבד עניין הגרפיקה שכבר ציינתי, גם ניסיון להעביד את כרטיס הקול שלכם בפרך יסתיים בקצב פריימים נמוך ותזוזה זחלנית או לחליפין אם תחליטו ש-32 בוטים במסך זה לא מספיק בשבילכם. גם מסכי הטעינה, אפילו שהם יפים, ארוכים כאורך גלות בבל. אתם יכולים לטעון משימה ולרדת לטיול עם הכלב. כשתחזרו, אולי, ימתין לכם מסך הפתיחה. ושלא תשגו באשליות ? גם אם רכשתם לאחרונה שרת מבית SGI צפו לזמני טעינה והרצה איטיים. דומני שזו בעייה של מנוע משחק לא מוצלח. בואו נקווה שזה שום דבר שטלאי מתאים לא יכול לפתור.

אורך החיים של BFV מסתכם בכמה עשרות שעות, כ-30 או 40, למשחק היחיד עם המשימות המקוריות, שזה אורך חיים סביר למשחק פעולה, העשויות להימתח לקצת יותר, אם תתעקשו לשחק את שני הצדדים בכל משימה, בכל רמות הקושי. המשחק האינטרנטי כמובן מוסיף עשרות ומאות שעות של הנאה, ואם לשפוט מרמת התמיכה, המודים והמפות הנוספות שיצאו לקודמו בסדרה ? אני חושב שאין מה לדאוג לאורך החיים ולתמורה הנאה למחיר שתקבלו תמורת 3 דיסקים וחוברת הדרכה כתובה ומופקת היטב של Battlefield Vietnam. אורך החיים של המשחק הזה עומד איתן, ויש תמורה לאגרה.

אי שם מהג'ונגלים של אסיה, כאן "ניב האנוי" מדווח: BFV הוא כותר פעולה מצויין שרק הכובד הטכני המאסיבי שלו ניצב בעוכריו. המון כלי רכב, משחקיות חביבה ומציאותית למדי, העטופה בגרפיקה טובה, פסקול מוצלח אף יותר ושחזור תקופתי אמין ומדוייק היסטורית. אם אתם שחקני פעולה אקראיים, והבחירה היא בינו לבין FarCry המהולל או UT2004 הנוצץ לא פחות, כדאי שתחזירו את BFV למדף, בייחוד אם מכונת הברזל שיש לכם בבית היא לא המילה האחרונה. ברם, אם אתם ויטנאמופילים כמוני, חובבי היסטוריה צבאית, או סתם שחקני פעולה רציניים ? ל-Battlefield Vietnam יש מקום על מדף המשחקים שלכם. ו?שיט! דרכתי על מקל פאנגי! הצילוווו!

  • משחקיות: 8 – כותר פעולה בגוף ראשון, לא רע בכלל, מלא ברוח התקופה
  • גרפיקה: 8 – העצים ירוקים והדשא עשיר, הג`ונגל עבות והמים עכורים.
  • סאונד ופסקול: 9 – יצירת מופת של Surf ושירי מחאה, והאפקטים גם – ממש סוכריה.
  • אורך חיים: 8 – ארוך למדי, וברשת האינטרנט זה אפילו עוד יותר כדאי.
  • טכני: 6 – אל תצפו שהמשחק יזוז בכלל כאשר תגדירו דרישות גבוהות, אלא אם יש ברשותכם מחשב מפלצתי.
  • ריבוי-משתתפים: 8 – יש אינטרנט והרבה שרתים, מי בכלל צריך בוטים?


ציון סופי: 82

כתבה זו פרי עטי התפרסמה גם באתר Vgames, ערוץ המשחקים הישראלי.

התריסר של אושן

שתיים עשרה הוא האחד עשרה החדש…

האומנם?
Ocean's Twelve הוא המשכו של Ocean's Eleven מ-2001 שגם הוא הפקה מחודשת לסרט אולי הידוע ביותר של "חבורת העכברושים", שכללה מלבד פרנק סינטרה, גם את דין מרטין וסמי דיוויס ג'וניור, כולם, ינוחו בשלום על משכבם. הסרט הראשון, נהנה מאיכות עלילה גבוהה וזרימה שטלטלה את הצופה דרך השוד המתוחכם של שלושה בתי קזינו במכה אחת (בסרט המקורי היו אלה חמישה). בסרט ההמשך, יוצאת החבורה המקורית בתוספת טס אושן (ג'וליה רוברטס), לשוד ערמומי יותר לכאורה מה"מכה" המקורית. וכאן מפלתו.

במאי הסרט הראשון, סטיבן סודרברג אסף בשנית שחקנים איכותיים ובעל מנות קסם לא מבוטלות: ג'ורג' קלוני ממלא היטב את נעליו של פרנק סינטרה, בראד פיט עושה את אחד מתפקידיו היותר חלקלקים ואילו אליוט גולד נותן, כהרגלו, הופעה קומית משובחת. אלא שהברק והשנינות של הדמויות בסרט הראשון דומה שהועמו כאן. זוהי כמובן, בעיה של תסריט – שזו רק המשנית בבעיותיו. הפיצול שנעשה בין פיתוח הדמויות והדיאלוגים לבין כתיבת העלילה בין 3 תסריטאים ניכר. בעייתו הראשית היא עלילה מרובת דמויות, חסרת הגיון, התפורה בתפרים גסים תוך שבירת אחידות העלילה, הזמן והמקום, שהם בסיס לכל סיפור מוצלח, באשר הוא.

All Rights Reserved, Warner Bros. Inc.ראשית, המניע של הדמויות. בגרסה המקורית מ-1960, לא סופק צידוק לשוד. בגירסה המחודשת כן נוצר צידוק, שהיה בגבולות הסביר: זכה בבחורה ולא רק בכסף. אלא שבסרט הנוכחי המניע הוא הקוזאק הנגזל, שרודף בכפייתיות אחרי האנשים שגנבו את כספו, ומאיים להרוג אותם אם לא יושב כל כספו, כולל ריבית, תוך שבועיים. זוהי טעות מרה משתי בחינות, ששתיהן פוגעות בקיום העלילתי של הסרט הקודם, מלכודת שעל סרטי המשך להמנע ממנה בכל מחיר, ע"ע מאטריקס. הבחינה הראשונה, היא העובדה שכל הסרט הראשון נסוב על ציר העלילה שמדובר במבצע "נקי" שמבצעיו לעולם לא יתפסו ולא ישלמו את המחיר הכרוך בביצוע הפשע, חלק חשוב בבניית דמות הארכי-גנב. הבחינה השנייה, היא עיצוב דמותו של טרי בנדיקט (אנדי גרסיה). טרי בנדיקט הצטייר בסרט הראשון כמי שטורח בכל יום להופיע בשעות קבועות ולהתעסק במיקרו ניהול של בתי הקזינו שבבעלותו באופן כפייתי. כיצד אדם כזה יוצא למסע נקמה וחיפושים חובק עולם בהשאירו את בית הקזינו שלו מאחור? לרוב, לאנשים דייקנים וכפייתים שכמותו קשה להשתחרר מהרגלים, אפילו אם המניע הוא נקמה טהורה.

הבעייתיות ממשיכה בהוספת דמויות חדשות, המסבכות ומפתלות את העלילה יתר על המידה.
ג'וליה רוברטס היא שחקנית אנמית למדי, יופיה אינו רב והיא מצליחה לרוב להחזיק סרטים רק כאשר היא הדמות הנשית הראשית בהם. כך היה בסרט הראשון ולגברת רוברטס היה מקום טוב באמצע כטס, מושא אהבתו של דני אושן, שמסכן את המבצע כולו בגללה. בסרט השני מתווספת סוכנת משטרה אירופית בדמותה המצודדת של קתרין זיטה ג'ונס, שכמובן מושכת את הפוקוס מג'וליה רוברטס, לא רק על ידי טיב מראה אלא גם על ידי הופעה בעלת נפח ונוכחות גדולים יותר. אלא שהפעם מי שמסכן את המבצע בפועל באהבתו אליה הוא דווקא ראסטי ראיין, שהסתייג ממעשיו של אושן המאוהב בסרט הראשון. דמותו מצטמצמת לנגד עינינו בנופלו באותו הפח שנפל בו ידידו ושותפו לפשע, מלבד אחיזת העיניים שחש הצופה בכך שזורקים בפניו את התעלול העלילתי המשומש מהסרט הראשון. הדמות השנייה המשמעותית המתווספת לסרט, הוא ארכי גנב מתחרה, בגילומו של וינסנט קאסל הצרפתי, שבניגוד להופעה האנרגטית שלו בדוברמן, יוצר כאן דמות שטוחה, ילדותית, מגוחכת שאינה משרתת את הסרט מלבד צרכים עלילתיים, העומדים גם הם על כרעי תרנגולת.

אחידות הזמן והמקום מופרים בסרט באופן תדיר. הסרט מתרוצץ בין אתרי צילום רבים תוך זינוקים מהירים ולא ברורים ממקום למקום. הצופה חש כמי שחי על מזוודות או לחליפין כמו יואב טוקר ולא מסוגל תמיד להבין היכן נמצאים הגיבורים כרגע. אמסטרדם? רומא? לונדון? הכל מעורפל לכדי עיסה אירופית לא מזוהה. לעיתים זורק הבמאי לנו עצם בהכניסו את שמות המקומות כשילוט בתוך התמונה, אך אלה אינם מועילים. אחידות הזמן נשמרת לכאורה, על ידי מונה זמן לאחור שסופר לגיבורים את הזמן שנותר להם עד לאולטימטום של בנדיקט, אך גם זאת בצורה לא נהירה: "יום שלישי הראשון, עשרה ימים למועד". תוספת לא נחוצה ולא ברורה זו רק מטשטשת עוד יותר את רצף הזמן בעלילה, בייחוד למי שנתקל בחבורתו של דני אושן לראשונה. קשה מאוד לעקוב אחרי ציר הזמן בעלילה, ואנו נדרשים למאמץ מיוחד בעבור זאת. בסרט פעולה או מותחן שבו לזמן יש תפקיד בקידום העלילה, כבמקרה שלפנינו, ציון ברור ופשוט שלו הוא הכרחי. 24 (שכעת משודרת בשידור חוזר בערוץ 10 מדי לילה לקראת פתיחת העונה הרביעית) היא דוגמא טובה לכך. התריסר של אושן – אינו.

האקלים האירופי הוא לא פעם אקלים מעונן, אפרורי וקשה לצילום. כאן הייתה צריכה להכנס לפעולה נמרצת מחלקת התאורה ולפצות על כך וזה אינו קורה. הסרט, שצולם רובו באתרי חוץ ברחבי אירופה סובל ממראה אפור, חסר צבעוניות ועגמומי.

הכשל המרכזי כאמור הוא נפתלות היתר בעלילה. היא מלאה תפניות חדות ומפתיעות שטומנים הגיבורים הראשיים אחד לשני, אך מרוב שהם מפתיעים אחד את השני, הם מבלבלים את הצופה שמרגיש מרומה וכמי שחלקים בעלילה הוסתרו מפניו. בחלק מהמקרים מדובר בתפניות מופרכות לחלוטין או לא הגיוניות בעליל. בסרט הקודם, העלילה זרמה לכיוון ביצוע של מעשה פשע אחד, שכלל הפתעות לצופה אך לא הוציאו אותו משיווי משקלו. הפעם, תריסר הנועזים מבצעים כמה מעשי פשע, כל אחד מנותק מרעהו והאכזבה הגדולה – מעשה הפשע המרכזי מתגלה כפשע לא מתוחכם כלל וכלל וזאת מבלי להכנס לפרטים. ג'ורג' נולפי, תסריטאי העלילה, דומה שנוהג את המכונית המכונה Ocean's 12 בהפניות חדות ומהירות של ההגה מצד לצד, תוך שהוא מסכן את יציבותו ולא מתקדם כך לשום מקום.

סרטו האחרון של רוברט אלטמן, רקדנים, סובל אף הוא מבעיות עלילה. למעשה, סרטו של אלטמן חסר עלילה, בזמן שבמקרה דנן היא מורכבת מדי. אלא שאלטמן בסרטו מפצה על כך ביופי, בצבע, בעושר חזותי מרהיב ובחווייה אסתטית. התריסר של אושן לא מעניק חווייה כזו כלל. מלבד הברקות קטנות פה ושם כמו זוית הצילום הלא שגרתית למטוס ממריא הצילום לוקה בחסר, בנאלי ומשעמם. שיא הכישלון הוא בסצינה המרכזית בסרט בו הצילום חוטא לתפקידו הבסיסי, כאשר אי אפשר להבין, בגלל זווית הצילום וריבוי הפעילות – מה מתרחש על המסך. וכך מפספס הצופה נקודה חשובה בעלילה – בגלל הצילום.
גם למחלקת התאורה בסרט לא מגיעים שבחים. אומנם, האקלים האירופי הוא לא פעם אקלים מעונן, אפרורי וקשה לצילום. כאן הייתה צריכה להכנס לפעולה נמרצת מחלקת התאורה ולפצות על כך וזה אינו קורה. הסרט, שצולם רובו באתרי חוץ ברחבי אירופה סובל ממראה אפור, חסר צבעוניות ועגמומי. גם בצילומי הפנים ניכרת בעייתיות בתחום. התאורה אינה אחידה ובודאי שאינה מחמיאה לשחקנים. לעיתים היא חשוכה מדי, לעיתים היא בהירה מדי וצורבת את המסך והעין. הדבר צורם אף יותר לאור העובדה שהסרט הקודם נהנה, אולי בגלל הצילום במבטחי אולפני הענק של הוליווד, מצילום נעים, זורם ואיכותי.

וכיון שלא הכל רע, נציין לטובה את פסקול הסרט. דיוויד הולמס, שגם עיצב את הפסקול של הסרט הקודם, שוב עושה עבודה נאמנה, בסיוע מלחינים נוספים, בעצבו רקע מוזיקלי פאנקי באופיו, חם וקצבי שתואם את אוירת הסרט ולמעשה מחפה על עבודתן הלקויה של שאר המחלקות. בכל הנוגע לקול ולאפקטים נדמה כי נעשתה עבודה סבירה, ולא יותר. למחרת היום מיהרתי לחנות הדיסקים לחפש את הפסקול המשובח הזה.

לסיום, טרוניה קטנה בהיותנו אתר שחרט על דגלו שימוש ראוי וכבוד לשפה העברית: אושן 12 הוא הוספת חטא על פשע השם שנבחר לסרט הקודם: אושן 11. מה הוא זה? מדובר בשם שהוא חסר משמעות… באנגלית נקרא הסרט Ocean's Eleven, כלומר, "האחד עשר של אושן" (בהפצה האמריקאית נקרא הסרט בפשטות 011) ומה רע בשם זה? מה גם שסרט ההמשך יכול להתכנות "התריסר של אושן" שבעייני מושך אף יותר, אך החולי הפושה בעברות שמות סרטים כולל התופעה המרגיזה של כתיבת מילים לועזיות בעברית, הוא נושא לדיון אחר.