זמן פגיון

זכרו נא, זכרו נא
את חמישה בנובמבר
אבק השריפה, הבגידה והקשר

אינני רואה כל סיבה,
מדוע אבק שריפה ובגידה
יאבדו אל תהום השכחה.

בית ראשון זה מתוך שיר ילדים עתיק יומין, מתאר את מעשיו של גיא פוקס (מבוטא כמו פוקס מולדר מ"תיקים באפילה"), שהיה חלק מקשר קתולי לפוצץ את בתי הפרלמנט ולרצוח את המלך הפרוטסטנטי וכל צמרת השלטון בחמישה בנובמבר 1605, ערב פתיחת מושב הפרלמנט. פוקס נתפס במרתף ארמון וסטמינסטר ובידיו שלושה תריסרי חביות של אבק שריפה. הוא עונה, הודה, נתלה ובותר לחתיכות בשל מעשיו. מאז נחוג מדי שנה, "חג המדורות" או "חג הקשר" ברחבי חבר העמים הבריטי לציון גילוי המזימה והצלת ריבונות המלך. אך מורשתו חיה עד היום ובמיוחד בקומיקס V for Vendetta שעל פיו נעשה סרט בשם זהה. העושים במלאכה הם האחים ורשבסקי כתסריטאים ומפיקים ואחד מעוזרי הבמאי שלהם בסדרת ה"מטריקס", ג'יימס מקטייג שכעת זוכה לשבת לראשונה על הכיסא שעל משענתו מצויין "במאי".

V for Vendetta עוקב אחרי הרפתקאותיה של איוי (נטלי פורטמן), באנגליה של העתיד הקרוב אך כזו הכורעת תחת נטל של שלטון טוטליטרי המזכיר מאוד את זה של אוקיאניה ב-1984 של אורוול. ה"אח הגדול" כאן הוא הלורד-הנגיד אדם סאטלר בגילומו של ג'ון הארט הותיק. תפקידו של הלורד-הנגיד לא במקרה דומה להפליא לזה של הפיהרר. מדובר בשליט טוטליטרי מגלומן ואכזר בדיוק על פי הספר. איוי מאומנת להוביל מרד בשלטון בידי אדם העטוי במסיכת גיא פוקס המתכנה רק בשם וי. וי נוקט במגוון שיטות טרור מלאות פאתוס ודרמה על מנת להפיל את שלטונו של סאטלר תוך שנה אחת בדיוק המתחילה ב…חמישה בנובמבר. עלילות המשנה בסרט הן סיפור האהבה הביזארי בין וי לאיוי והחקירה שמנהל מפקח המשטרה (רופרט גרייבס) בניסיון לברר את זהותו של וי המסתורי.

אקדחי הסקס שרו על אנרכיה באנגליה, וגם V for Vendetta עוסק בה אך גם בהיפך הגמור – דיקטטורה. האירוניה היא שעלילת V for Vendetta מתרחשת דווקא בערש הדמוקרטיה המודרנית, האומה שהביאה לעולם את "מגילת הזכויות" ואת רעיון הפרלמנט. הייצוג של המשטר הטוטאליטרי בסרט הוא מושלם על פי כל כללי הספר שקבעו פרידריך ובז'זינסקי: השליטה על אמצעי התקשורת, משטרה חשאית (המכונה "מצביענים" ומעלימה אנשים באישון לילה בהליך המכונה "שקית שחורה"), מפלגה אחת והתוספת שתופסת: פולחן אישיות המנהיג.

עלילת הסרט, כמו עלילת הקומיקס, היא בעצם משל על מהותה של הדמוקרטיה. כיצד היא מוגדרת? האם לאנשים יש חופש אמיתי או חופש מדומה? מי אחראי על זרימת המידע? V for Vendetta עוסק בטיפול עמוק אך לא רציף בכוחה של תקשורת ההמונים לעצב את האמת.
בקטע מסויים בסרט, מורה הלורד-הנגיד על מסר מסויים שיועבר – "אני רוצה אותו מחר ברדיו, בטלוויזיה, בשלטי החוצות, בעיתונים ובאינטר-לינק (התחליף הבדיוני לאינטרנט)", והמסר מתקבל. כך הם פני הדברים כשאדם אחד או קבוצה קטנה שולטת בכל האמצעים לתפוצת מידע. בכך, יש דמיון למתקיים כיום גם בדמוקרטיות ליברליות כאשר קבוצה קטנה היא בעלת השליטה על כל אמצעי תפוצת המידע המרכזיים.
עוד מסר ברור שמעביר הסרט הוא אודות הסכנות הטמונות במשטרים טוטליטריים, ועל הקלות שבה הם יכולים לצוץ ולעלות במצבי משבר. לא ארחיב בכדי לא לפגום בחווייה, אבל V for Vendetta מדגים יפה מאוד את הרעיונות הללו.

נ' לנקמה עוסק בסוגייה מעניינת אף יותר (שבוטאה טוב יותר בקומיקס): האם טירופו של האחד, עדיף על טירופו של האחר? הטוב והרע כמושגים יחסיים, אנרכיה מול פשיזם – האם יש טעם לקבל את חירות המחשבה שמציעים לכם במחיר של הרס החברה, נקיטת פעולות טרור והרג? יופיו של V for Vendetta, על אף עלילה ראשית חלשה ורעועה, הוא בכך שהוא מעורר מחשבה ומציע עושר של רעיונות בדרך לא ישירה.
מלבד רעיונות למכביר, V for Vendetta עמוס באזכורים תרבותיים, מחוות, התייחסויות והפניות ליצירות אחרות. לצופה המודע והמכיר, הדבר משדרג את חוויית הצפייה לכמעט מענגת. רשימה חלקית: אחד עשר בספטמבר, הרוזן ממונטה כריסטו, 1984, פולחן האביב, פאנטום האופרה, ליאונרד כהן, התייחסויות שונות לספרה 5 (אפילו בצורתה הבינארית, 101), אזכורים מהתרבות הנאצית (מצער אך מתבקש בהקשר הרחב) ו…. 1891 של צ'ייקובסקי.

"הסרט עוות ושונה ובחלקו הגדול הוא פנטזיה אמריקנית-ליברלית חסרת יכולת, על אדם עם ערכים אמריקניים-ליברליים, שמנסה לצאת נגד ממשל של ניאו-שמרנים ? ו V for Vendetta לא דיבר על כך". זו הייתה האמירה המרכזית של אלן מור, אביו מולידו של וי, שיצר את הקומיקס. מור ידוע בכך שהתנגד באופן עקבי לכל הגירסאות המוסרטות של יצירתו ויש לכך סיבה. מור נכווה קשות במשפט שעסק בעיבוד קודם לאחת מיצירותיו, League of extraordinary gentlemen. מור נאלץ להעיד במשפט בו תבעו תסריטאי ומפיק את אולפני פוקס על גניבה ספרותית של התסריט שלהם. מור פירש את היחס והפשרה שאליה הגיעו אולפני פוקס כהודאה באשמה וכביכול רמיזה כי הוא עצמו היה מעורב בגניבת התסריט. בעקבות הסיפור הזה מגלה מור יחס חשדני עד עויין כלפי כל מה שמדיף ממנו ריח הוליוודי, ועל-פי ויקיפדיה, סירב לאפשר עיבודים קולנועיים על יצירות שבבעלותו המלאה. אבל את דברי הביקורת דלעיל שמר עבור הגירסה הנוכחית, בכוונו אותם אל האחים וורשבסקי עצמם.

מור הוא אולי המבקר הקשה ביותר של היצירה, אבל מקטייג השתדל מצידו בהעברת תחושת הקומיקס וההדר של וי אל המסך הגדול, לא תמיד בהצלחה. העיצוב של לונדון העתידנית הוא אפרורי וקודר כראוי. השימוש המאסיבי בצבעי שחור ולבן מקנה לסרט את המראה המצוייר המקורי, אך בניגוד לעיצוב התפאורה, המראה הוא בינוני בלבד. הוא אינו משחזר הישגים כמו "עיר החטאים" של רודריגז או הצבעוניות העזה של "דיק טרייסי" או אפילו המראה הגותי-מסוגנן של גותאהם בסדרת "באטמן" (בעיקר העבודות של טים ברטון).

העלילה חלשה כפי שהזכרנו, על אף שהסרט מנסה להיצמד לתוואי המקורי של הקומיקס, הוא מתפתל בתפניות תמוהות, שדי מצדיקות את הביקורת של מור עליו. יחד עם זאת, הסרט נהנה מקצב סביר במרביתו, דיאלוגים מוצלחים ואמירות שנונות, שמפצים אך במעט.
את מפגן המשחק המרשים והאתגרי מאחורי המסיכה שעליה חיוך רחב וקבוע מבצע הוגו ויווינג, המוכר אולי יותר כסוכן סמית'. הוגו ויווינג הוא לא היחיד שמבצע משחק מרשים. ג'ון הארט, רופרט גרייבס וסטיבן פריי כמנהלה של איוי נותנים כולם הופעות משחק נאות ודווקא על רקע תותחי התיאטרון המקיפים אותה, הופעתה של נטלי פורטמן בתפקיד הראשי היא חיוורת ואנמית. התקשיתי למצוא הבדלים מובהקים בין דמותה של איוי לבין דמותה של הנסיכה אמדלה ב"מלחמת הכוכבים", למשל. אפשרי אם התפקיד הייתה ניתן בידי שחקנית בעלת נוכחות טובה יותר, תפקידה של איוי היה מלא נפח יותר ולא נבלע בצל הענקים המקיפים אותה.

מלבד צילום מצויין, הסרט עושה שימוש מדוייק במוסיקה שהיא זו בעצם המקבעת סצינות מסויימות בזכרונו של הצופה על אף עושרו של המימד הויזואלי. הסרט ניחן בכמה סצינות מרשימות אבל אציין דווקא את סצינת הסיום. מק'טייג עושה כאן שימוש באפקט "זמן קליע" היוצר תנועה איטית להחריד, אותו אחד שהקנה ל"מטריקס" את פרסומו והביא עליו פארודיות ומחוות כה רבות בשינוי אחד: אם במקור נעשה שימוש בקליעים, הרי שכאן נעשה שימוש בפגיונות, אם תרצו: "זמן פגיון".

V for Vendetta הוא מגרש משחקים תרבותי ורעיוני, הבנוי ממוסיקה, הפניות ואזכורים וסצינות מרשימות, הבנויים כולם על עלילה מופרכת שאינה מסוגלת לשאת כובד משקלם. חוויית הצפייה ב V for Vendetta דומה לצפייה במופע זיקוקי די-נור: מופע מרהיב עין המרתק את התודעה, אך נמוג במהרה אל תוך החשיכה ומותיר אותך עם אפילת היומיום.

ואז הנפנו את הדגל

"היינו בורחים החוצה מהגטו בתוך פחים של זבל ומחפשים לעצמנו אוכל. לפעמים היינו מוצאים חתיכת לחם. היינו הולכים לשוק ומפילים בכוונה את הלחם לתוך כד שמנת, ואז מבקשים סליחה, מוציאים אותו ואוכלים לחם עם שמנת…? כך מתאר משה ליליאן (73) את אחת החוויות שעברו עליו כילד בן עשר בגטו של בודפשט בהונגריה. משה כיום הוא כבר אדם מבוגר, בעל מוסך ותיק, סב לנכדים שמאורעות השואה נמצאים הרחק מאחוריו. הוא אדם אוהב חיים, חייכן ואופטימי שלא אוהב לדבר על המאורעות הקשים שעברו עליו, למרות ששנות נערותו עברו עליו בחלק פעיל בכמה מהמאורעות החשובים בהיסטוריה היהודית והציונית של המאה הקודמת.
הוא ניצול שואה, היה בין הילדים שניצלו בידי חסיד אומות העולם ראול ולנברג ועלה ארצה לראשונה בספינה שסיפורה סימל את מפעל ההעפלה ואת המאבק לעלות לארץ ישראל ? האונייה "אקסודוס – יציאת אירופה תש'ז".

***

מרדכי-מרקוס ליליין (Lilien) היה נצר למשפחה גדולה מאוד שמוצאה בגליציה. אחד מאחיו היה הצייר הידוע וממייסדי "בצלאל", אפרים-משה ליליין. חלק גדול מהמשפחה היגר משם לארה"ב אך מרקוס השתקע עם אשתו אתל בבודפשט. שם החל לעסוק במסחר, צבר הון ונולדו לו שלושה בנים: אליעזר, ד'זה ויינה. המשפחה הייתה משפחה דתית מאוד, אבל הבנים זכו להשכלה כללית: אליעזר למד בטכניון, דז'ה היה טכנאי שיניים. אליעזר הוא אביו של משה, ושל אחותו הגדולה ממנו, אדית.

כל הזכויות שמורות למשפחת ליליאןספר לי קצת על ילדותך.
"גרנו בפרבר של בודפשט, הייתי נכד לסבא שהיה די אמיד. הוא מכר קרח טבעי לבתי קפה ומסעדות. בתקופה ההיא לא היו מקררים. היו לנו מחסנים תת-קרקעיים, ארבעים עגלות ושמונים סוסים שאיתם חילקנו את הקרח. סבא נפטר בגיל ארבעים ממחלה. לא הלכתי לחדר, אפילו שאבא שלי מאוד רצה. הלכתי לבית ספר כללי". משה אינו מזכיר זאת, אך הוא היה תלמיד מצטיין, שאף זכה למילגת לימודים. בשנת 1939 התחילו הסנקציות. משה גורש מבית הספר. ?הגרמנים איימו על ההונגרים והכריחו אותם לשתף פעולה. יהודים לא הורשו להיכנס למקומות ציבוריים כמו בתי קפה ותאטרון. לאט לאט נישלו אותם ממקצועות מסויימים. לא נתנו לנו להמשיך לעבוד. לקחו לנו את כל הרכוש" הוא מספר.
בית המשפחה הגדול והמרווח שברובע נוגאטי סומן במגן דוד צהוב לציין כי שם גרו יהודים ומאוחר יותר הוחרם. אז גם התחילו האקציות.

"באחת האקציות הראשונות (האקציות החלו עוד לפני הפלישה הגרמנית) אספו את היהודים מהבתים ורצו לשלוח אותם לאושוויץ. אני ואחותי אדית היינו כבר בשורה. אדולף אייכמן הגיע לפקח על גירוש היהודים. אמא שלי קיבלה ממנו סטירה אחרי שסירבה להוריד את טבעת הנישואין שלה כשאספו את הרכוש. הבנו שלא יצא מזה שום דבר טוב וניצלנו רגע של מהומה, שהשוטרים לא שמו לב ואני ואחותי ברחנו. הורדנו במהירות את הטלאי הצהוב וברחנו אל בית סבתא".
בשנת 1943 המשפחה נאלצה לעבור לבית קטן שבגטו היהודי בעיר ואביו של משה המשיך להתפרנס בדוחק כמוביל עם עגלה ושני סוסים שנותרו כשארית מהעסק שהוחרם. באותה שנה פלשו הגרמנים להונגריה.

מה קרה כשנכנסו הגרמנים?
"את כל גילאי 17-18 לקחו לעבודות כפייה. את אבא שלי ואת דוד דז'ה לקחו למחנה בור ביוגוסלביה שמה עבדו בכריית נחושת. את דוד ינה למחנה עבודה באוסטריה. ד'זה ניסה לברוח עם עוד שלושה עשר יהודים מהמחנה, הגרמנים תפסו אותם ותלו אותם לעייני כולם. כשאבא שלי ראה איך תולים את אחיו, הוא החליט לברוח בעצמו למחרת. הוא התחבא ברכבת משא שהובילה נחושת החוצה, קפץ ממנה וברח לכפרים היוגוסלביים שם הסתירו אותו המקומיים. אחר כך הוא הצטרף לפרטיזנים של טיטו ונלחם נגד הגרמנים באזור צרנה גורה (מונטנגרו של היום, על גבול אלבניה, נ"ל). אבא שלי התעסק בחבלה ונפצע. הפרטיזנים הביאו אותו לבריטים, שהעבירו אותו לבית חולים בברי באיטליה. ומשם הוא חזר להונגריה בתום המלחמה.?

אמו של משה, חווה, הסתתרה מחוץ לגטו והצליחה בעצמה לברוח משורת המוות. הרבה לא ידוע על הקורות אותה במלחמה. משה ואחותו אדית, בני 11 ו 13, הסתתרו אצל סבתם אתל ליליין, שהתחזתה לנוצריה ואת נכדיה הסתירה במרתף שנבנה להגן עליהם גם מפני ההפצצות של בנות הברית. כשהחל הגירוש הגדול של יהודי הונגריה ב-1944 הצליחו השניים להגיע ל"בתים השבדיים" ? בתי מחסה ליהודים שהופעלו על ידי ראול ולנברג, דיפלומט שבדי שפרש את חסינותו הדיפלומטית עליהם. משה ואדית הסתתרו במשך מספר חודשים במקום, הם חלו וסבלו מתת תזונה: "היינו צריכים להתחבא כל היום בשקט. קצת למדנו, קצת שמענו הרצאות של מורים, עד שהרוסים כבשו את בודפשט ב-1945?.

***
ומה עשיתם אחרי המלחמה?
"בראשון בינואר 1946 התחלנו לצאת בעליית הנוער של "השומר הצעיר" לכוון הארץ. תחנה ראשונה הייתה אוסטריה, דרך מחנה איירינג של אונר"א (ארגון האו"ם לשיקום פליטים), ומשם נלקחנו לסטריט שליד אנצבאך בגרמניה. שם היינו יותר משנה. סטריט היה בית הבראה של הגרמנים, ואונר"א החזיק שם את הפליטים והם דאגו לנו". בתקופה זו, השתפרה בריאותו של משה שהיה בסך הכל מעט לפני גיל מצוות.
"הסיעו אותנו במשאיות לכיוון צרפת, לעליית הנוער המאורגנת. הכל היה בלתי ליגאלי. נסענו בלילה עד שהגענו לצרפת, ושם עלינו לרכבת מליון למרסיי. אחרי יום אחד במחנה המעבר, בבוקר מוקדם עלינו בנמל סט על האונייה 'אקסודוס' ?.

"אקסודוס" או "יציאת אירופה תש'ז 1947" נקראה במקור "פרזידנט וורפילד" והייתה ספינת טיולי נהרות שחצתה את האוקיאנוס פעמיים, לפני שנקנתה בידי אנשי ה"הגנה" לשמש כאוניית מעפילים. על סיפונה היו 4500 איש, שארית הפליטה שנאספו בידי אנשי מחלקת עלייה ב' מכל רחבי אירופה. ביניהם היו גם אדית ורוברט (לימים משה ? שמו הנוכחי הוענק לו על האונייה) ליליין. הבריטים, ששמעו על התוכניות, הפעילו לחץ על ממשלת צרפת לא לאפשר את הפלגתה של "אקסודוס".
מה קרה כשעליתם לאונייה?
"האונייה יצאה מפורט דה בוק, בעצם מסט. הצרפתים, תחת הלחץ של הבריטים, לא נתנו לאונייה נתב שיוציא אותה מהנמל. הקפטן, אייק אהרונוביץ' והמפקד מה"הגנה" יוסי הראל, החליטו לקחת סיכון ולצאת. הם עלו על שרטון, אבל הצליחו בסוף להשתחרר. באופק כבר חיכתה לנו משחתת בריטית שליוותה את האונייה כל הדרך.?

כל הזכויות שמורות למשפחת ליליאןמה אתם, הילדים, עשיתם?
"היינו סדרנים, עזרנו לסדר את האנשים במקום שלהם והתחלנו להכין את ההתנגדות. הכנו מקלות, ברזלים שאספנו, קונסרבים (שימורים) של תפוחי אדמה רקובים שהיו מתפוצצים מהתסיסה. התוכנית המקורית הייתה שננחת בחופי יבנה. אבל ליד כרתים, התחילו האוניות הבריטיות להתקרב. הם צעקו לנו ברמקולים שניכנע. הקפטן אייק החליט שהוא משנה כיוון דרומה, למצריים. המשחתות הבריטיות רדפו אחרינו והתחילו להכות בדפנות האונייה. ליד אלכסנדריה התפתח קרב. הבריטים התחילו לזרוק חבלים ולנסות לעלות על הספינה. הייתה התנגדות חזקה, זרקנו עליהם כל מה שאפשר. 28 מלחים בריטיים נהרגו. מהצד שלנו נפצעו כמה מהעולים ונהרג אחד המלחים. בסופו של דבר, הבריטים כבשו את האונייה וגררו אותה לחיפה. ואז הנפנו את הדגל ? במקום הדגל הקולומביאני שתחתיו הפלגנו הנפנו את דגל ישראל. בחיפה כבר חיכו לנו הרבה חיילים בריטים. כלניות. הורידו אותנו בכוח מהאונייה וריססו אותנו ב-DDT. חשבנו שנישאר ברציף, אבל העלו אותנו בכוח לשלוש אוניות משא. על כל ספינה 1500 עולים.

הרגשנו חרא. הנה הארץ המובטחת לפניכם, אבל לא תכנסו בה. לקחו אותנו לכיוון קפריסין. שלוש ספינות: ה'אמפייר ריבל', 'אושן ויגור' ו'רונימיד פארק'. שטו במרחק אחת מהשנייה כדי שלא נצליח לשמור על קשר. חשבנו שיקחו אותנו לקפריסין, אבל לפי זמן השייט הבנו שלא נגיע לקפריסין.?

תחושת הבטן של מעפילי "אקסודוס" הייתה נכונה למרות שהבטן עצמה הייתה ריקה. הבריטים שיקרו לעולים שהתארגנו לשעות שייט ספורות בלבד, והשיטו אותם בפועל חזרה לנמל המוצא, בצרפת. הם נכלאו במכלאות על הסיפונים, המזון שהוכן להם היו ביסקוויטים מתולעים שפג תוקפם שנתיים לפני כן. פרצה שביתת רעב והמרי לא פסק ? משה מספר כי כל הזמן חשבו על דרכים איך לחבל באוניות הבריטיות. הספינות זכו לכינוי "אושוויץ צפה".

***

"לפני שנכנסנו חזרה למרסיי, המדריך שלי התחבא שלושה ימים בארובה כדי לעלות על התורן, וברגע הכניסה לנמל להחליף את הדגל הבריטי בדגל ישראל. במרסיי חיכינו חודשיים, בגלל שהבריטים לא ידעו מה לעשות איתנו. רצו לקחת אותנו למאוריציוס, לגירוש, בגלל שנהרגו כל כך הרבה מלחים בריטיים בכיבוש. היה לחץ בינלאומי ותגובות חריפות בארץ שהגיע לאוזנינו בעקיפין. אחד העולים ניסה לקפוץ למים כדי להעביר מסר לאונייה השנייה, אבל הבריטים אספו אותו. היינו שרים וצועקים בהונגרית כדי שהאנגלים לא יבינו 'לא לרדת! לא לרדת!', כל ספינה שהייתה עוברת, כולנו רצנו לסיפון ושרנו את ה'תקווה' כדי שיבינו שאנחנו יהודים?.

לאחר תקופת המתנה, בה קיבלו אוכל מארגוני הג'וינט היהודי בצרפת, וגם חומר נפץ מוברח בקופסאות DDT, בעקבות הלחץ הבינלאומי הבריטים מסיטים את ספינות הגירוש להפלגה קשה נוספת, דרך מיצרי גיברלטר הפעם לליבק שבגרמניה. משה מספר שבמשך הזמן הזה הטמינו אנשי ה"הגנה" בסיוע הילדים, מטען נפץ בבטן "האמפייר ריבל" עליה שהה. אחרי שבאופן מפתיע המעפילים שעל ה"אמפייר ריבל" ירדו בלי התנגדות לחוף בניגוד לקודמיהם, התעורר חשדם של הבריטים. המטען התגלה והוצא מן האונייה, אך התפוצץ באחת הסדנאות והספיק לגרום נזק כולל פציעה של מספר אנשים. משם הועברו המעפילים למחנה המעצר ברכבות נוסעים עם סורגים על החלונות. אלה גרמו לזכרונות הטריים לצוץ והפאניקה והזעם היו גדולים. ?התחלנו להשתולל ולעשות בלאגן ברכבת. בעטנו ברשתות והן התעופפו על הפסים. לקחו אותנו למחנה אמסטאו, שהיה מחנה מעצר נאצי לשעבר, עם גדרות תיל ומגדלי שמירה. שם היינו שישה שבועות. ניסו לשכנע אותנו לנסוע לצרפת, לארצות הברית. אבל אנחנו רצינו רק למקום אחד ? ישראל.?

מעפילי ה"אקסודוס" הלאים שוחררו ממחנה המעצר בשלהי שנת 1946 והגיעו למחנה ויליאם-שטפן, שהיה לפני כן בסיס צוללות גרמני. שם כבר דאגו להם ארגון הג'וינט היהודי ואונר"א.

באדיבות אוסף התצלומים הלאומי. צלם:הנס פין, כל הזכויות שמורות למדינת ישראלאיך אורגנו החיים במחנה?
"אנשי תנועות הנוער ארגנו הכל. היו לימודים וחינוך מקצועי. הייתה אפשרות לבחור בין נגרות למסגרות ולמכונאות. אני בחרתי מסגרות כי העדפתי יותר ברזל מעץ, אבל אחרי זמן קצר העבירו אותי למכונאות רכב. המורים היו גרמנים, מאורט גרמניה, וככה נהייתי גראג'ניק" הוא מחייך.

אחרי כמה חודשים הגיעו אשרות העלייה, הסרטיפיקטים, חלקם מזוייפים וחלקם אמת. משה ואדית כבר בני 14 ו-16 עלו לארץ עם האונייה "קדמה", מעט לפני הכרזת קום המדינה, ומאוחר יותר אוחדה משפחתם עם הוריהם ברחובות. משה נותר עם מטען נוסף מהמסע בילדותו מלבד התלאות והזכרונות – עד היום, יש לו אהבה גדולה לים.

שנה חלפה

שנה חלפה מאז שהעלינו את האתר הזה לאוויר, בדיוק בחג מתן תורה הקודם החלנו בייצור התורה מבית מדרשנו. פרסמנו עד כה 52 מאמרים ויצרנו לעצמנו שם, גם אם לא במתכוון. כותבי מאמרים שלנו התארחו בבמות מכובדות כמו הטלוויזיה החינוכית, העין השביעית וקול ישראל.
ניסינו ליצור שינוי קטן. מקווים שהצלחנו.

כתבנו לשר לביטחון פנים וגם הצענו תוכנית חדשה ללוחמה בפשיעה, נפצנו דעות על פאנק מתקדם, נלחמנו בויטנאם, ביקרנו עם ניצן הורוביץ בארץ הצונאמי וגם בטקס הע"מי, ניסינו לעצור (בהצלחה חלקית) את חוק הג'ובים, חזינו בעבודות של בת-דור באר שבע, חזרנו לאי הקופים ולרחובות הריקים של סן פרנסיסקו, מחינו על טפשותו של חוק השיפוט הצבאי, ליוינו את גנרל פאטון וגם את ההתנתקות, חשנו את השנאה בפורומים, כתבנו (ועוד נכתוב) על זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי ועוררנו הדים, מצאנו את ברית הבריונים המודרנית, הבאנו בצמד מאמרים את הרהורי החרטה של יוצרי הפצצה הגרעינית, ראינו להקות מתבגרות בכבוד וכאלה שלא, בחנו את ההשלכה התרבותית של התרבות החרדים, לא התרשמנו מנולד לרקוד אבל שיבחנו את "אוז", בררנו את מקורותיה של העברית, גינינו את מופז ואת תרבות הזוהר, צפינו במיטב עבודות המחול הישראלי, תהינו על קנקנה של עידן חלילי (וטרם קיבלנו את תגובתה), זעמנו על השיתוק שאחז לא רק בראש הממשלה המכהן בשעתו, סקרנו את עבודתה של ועדת שטיינברג, התחברנו לעבודתו של דיויד קרוננברג, ניבאנו את דרך עלייתה מפלגת הפודינג (שבוע לפני העיתון הגדול במדינה והרבה לפני "כל אנשי הקמפיין") והרהרנו במצבה של העצמאות המחשבה הקולקטיבית בישראל.

אנחנו יכולים להסתכל לאחור על השנה האחרונה בסיפוק, אבל אין אנו נחים על זרי הדפנה. שנתו הראשונה של אתר "נביאים אחרונים" מוצאת אותו במצב קשה מבעבר, כשחלק מכותביו פרחו מהקן מי לקצוותיו הרחוקים של העולם ולאתרי תוכן אחרים גדולים כקטנים. אנחנו עוקבים בגאווה אחר כולם. אם הבנתם את הרוח, העברית שלכם טובה והמקלדת קלה – אתם מוזמנים להצטרף. כל מה שעליכם לעשות הוא לכתוב לנו. אבל גם יש נקודות אור – אלה שנותרו פועלים במרץ כדי לספק תוכן חדש ומעניין, כרגע בשלבי עריכה נמצאים כותבים חדשים ומפתיעים ותוכניות גדולות – בקיצור, צפו לבאות.

אם עוררנו קורא אחד למחשבה, השכלנו אחרת במבט נוסף או סתם עובדה חדשה ומעניינת – דיינו. אנו נמשיך לעמוד על דעתנו,
ללא מורא וללא משוא פנים. נמשיך להביא לכם את פיסת האמת הקטנה שלנו, כמו שאנו רואים אותה ומקווים שתמשיכו ליהנות ממה שבמה צנועה זו מנסה להציע לקוראיה.

בברכת חג קציר חיטים שמח,

נביאים אחרונים.

שתי מחשבות על עצמאות

רד מעל הדגל השלי

השבוע קיבלתי בצירוף לעיתון היומי שאני קורא שקית ובה שרשרת דגלי ישראל. השרשרת נאה מאוד אך אינני מתכוון לתלות אותה ביום העצמאות על מרפסתי ביתי. הסיבה ? אימרת השרשרת הייתה עטורה כולה בסמליל של בנק הפועלים בצמוד לאיחול: חג עצמאות שמח. תסבירו לי בבקשה: מה עושה הסמליל של הבנק הגדול במדינה על דגל המדינה? דומני שהדבר ממחיש יותר מכל את גודל האסון שבהשתלטות ההון על מדינת ישראל. הדגל בחסות בנק הפועלים ומיד נעבור לברכת נשיא המדינה, בחסות זוגלובק, יצרנית נקניקיות.

יום העצמאות? איזו עצמאות? האם השיטתיות, האחידות והעוצמה של החדרת הטמטום המעוור לתודעה הציבורית בישראל שונים במאום ממכונת התעמולה הנאצית?

האבות המייסדים של מדינת ישראל כשהגו את הדגל הלבן עם מגן דוד כחול לא חלמו בחלומותיהם הגרועים ביותר שיום אחד יתגנב לו גם מעויין אדום וימיר את תחושת הלאומיות שלנו, את המהות שלנו כעם, בנאמנות למותג מסחרי. כמה שזכור לי ושבדקתי לאחרונה, שלמה נחמה עוד לא מונה לנשיא המדינה, על אף שהוא מרוויח משכורת גדולה פי עשרות מונים ממנו.
אבי, שעלה ארצה בספינה אקסודוס, סיפר בגאווה איך המדריך שלו התחבא שלושה ימים בארובת ספינת הגירוש הבריטית "אמפייר ריבל" רק כדי לתלות את דגל ישראל עם כניסתה לנמל. הוא בטח לא התחבא שם כדי שאותו הדגל עצמו שנים אחר כך, יהיה חלק ממסע תדמיתי של בנק.

התודעה הלאומית, האתוס הציוני הוחלף בתאווה לכסף. החלילן נחמה וחבר מרעיו שגוזלים את הלחם מכיסנו מחללים בחליל, משליכים כרטיסי כניסה חינם למוזיאונים, מחלקים שרשראות דגלים ועכברי ישראהמלין הולכים בעקבותיהם אל הר הקסמים.

מוצג באדיבות וברשות Wikipedia ו MathKnight. כל הזכויות שמורות http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94:Israel-flag01.jpgאבי סיפר שיהודי הגטו הובלו בשורה של שלוש מאות איש כאשר רק חייל אחד בראש וחייל אחד בקצה שומרים עליהם. העדר מורכן הראש לא העיז להתקומם כנגד שני מרצחים בלבד שהובילו אותו אל מחנות אושוויץ וגזלו את חירותו להתקיים. במובנים מסויימים מצבם של היהודים היום הרבה יותר גרוע. ניטלה מהם עצמאות חשובה יותר: חירות המחשבה. אוליגרך אחד מלפנים, אוליגרך אחד מאחור, לחץ כלכלי בלתי פוסק ושטיפת מוח מתמדת הם כל מה שקלגסי ההון צריכים כדי לשמר את העדר הישראלי במצב הרצוי להם. יום העצמאות? איזו עצמאות? האם השיטתיות, האחידות והעוצמה של החדרת הטמטום המעוור לתודעה הציבורית בישראל שונים במאום ממכונת התעמולה הנאצית? והעצמאות לגהץ כרטיס אשראי בקניון איננה חירות של אמת.

שנת אלפיים ושש למניינם, חמישים ושמונה שנים לתקומת ישראל בעידן המודרני מדינת ישראל מנוהלת בידי שני פרסומאים. הציבור מובל כסומא אחרי שבחר לשלטון במפלגה שהחליטה בבחירות ה"דמוקרטיות" למלא פיה מים ושווקה לציבור כמו שמשווקים יוגורט. התוכנה שהוחלפה במחשב התודעה הציבורית ידעה לעבד את המידע מצויין מאחר וחזונם של אורוול והאקסלי קרם עור וגידים: העדר הולך לאן שמוליכים אותו. אנשים כאחמדינג'אד לא צריכים לאיים עלינו בפצצות אטום כי את השואה המחשבתית הבאנו על עצמנו. כולם רוקדים על סיפון הטיטאניק וסוגדים למעוין אדום, עגל זהב ולבנק שחושב שלהיות ראשון זה מחייב. אבל כמו אלה שברחו מן השורה, יש שמסרבים להיות חלק מהעדר, שמתחבאים בארובה כדי להניף דגל כחול ולבן של עצמאות המנותק מהבנק. אז מר נחמה – רד מעל הדגל שלי!

הזווית האחרת

מה אומרים לכם השמות דנקנר, שטראוס, פישמן, מוזס, תשובה ? הם נשמעים מאוד יומיומיים וצריך לשאול את עצמנו למה.
90% מההון הכלכלי של מדינת ישראל נמצא בידיים של שמונה עשרה משפחות המגלגלות מיליארדים. אם אתם חושבים שבבחירות האחרונות מישהו באמת שאל את דעתכם ? אתם טועים. איש חכם אחד שאינני זוכר את שמו אמר פעם שהפוליטיקה היא רק הקרקס הנודד, המופע הצדדי שמלווה את המשחק האמיתי ? הכלכלה. הבחירות ודעת העם הן רק מראית עין, חותמת גומי לכוחות הנסתרים מאחורי הקלעים המגלגלים את הכסף הגדול בכלכלה. אולמרט נבחר כי אנשים רבי השפעה רצו שהוא ייבחר. אולמרט הוא בחירה טובה עבורם. ידידם הקרוב של דנקנר ופישמן, האיש שחולק את יציע הכבוד עם גאידמאק במשחקים של בית"ר.

הקומיקאי האמריקאי ביל היקס, הדגים יפה את היחסים בין שלטון להון באמריקה. ?אתה נבחר לנשיא, יש לך מדיניות, אתה רוצה לעשות דברים גדולים. ואז מכניסים אותך לחדר שיושבים בו חבורה של אנשים עם חליפות וסיגר בפה והם מקרינים לך סרט. בסרט רואים את רצח קנדי מזווית אחרת. זווית שלא ראית אף פעם. אחרי ההקרנה הם לא אומרים דבר . אתה רק אומר ? טוב, מה אתם רוצים שתהיה המדיניות שלי??

מעניין אם לאולמרט הקרינו את רצח רבין מזווית אחרת. או שלא היה צורך.

מפלגת הפודינג

בניגוד למה שחושבים רבים לידתה של מפלגת "קדימה" אינה בחטא. אריאל שרון, שמאס במרידות, חישוקים ולהטוטים שניפק לו מרכז "הליכוד", מתוך הבנה שדרכו אינה דרכם, פרש והקים לעצמו מפלגה חדשה. האיש שהקים את "הליכוד" ומספר שנים אחר כך את מפלגת "שלומציון" וחזר לחיק "הליכוד" ממשיך את הרומאן הדו-צדדי שלו עם ימין ושמאל מתוך תפיסה פרגמטית וריאל פוליטיק קשה אך בעל שביב תקווה.
ברם, רצה הגורל והאדם שהיה אמור להיות האב הגדול, המייסד והמנהיג של מי שכונתה המפלגה השרוניסטית כמו מפלגתו של גנרל אחר בשעתו, לקה במוחו. כעת האיש הגדול הזה שרוע על סדינים צחורים, מוקף אחיות רחמניות ואנשי בטחון חמורי סבר שקוע בשינה עמוקה לאין קץ. את מקומו תפס מי שלאורך העשור האחרון גילה כלפיו נאמנות ותוגמל בשם כך, פוליטיקאי בינוני לכל היותר ולחלוטין לא מנהיג חזק, אחד, אהוד אולמרט.

וכך, מפלגה שהייתה אמורה להוות אלטרנטיבה אידיאולוגית ומפלגת מרכז אמיתית ויציבה לראשונה בתולדות ישראל, הפכה באחת למפלגת פודינג. ללא עמוד שדרה, רכה, נזילה ומדברת בעשרה קולות. וכמו רפרפת, זוהי מפלגת אינסטנט. זרוק פנימה כמה פוליטיקאים תאבי כוח אישי, הוסף חלב, בחש במרץ והנה לכם מפלגת שלטון יש מאין תוך עשר דקות. לקשט בסמליל גדול ולזרות מעל ססמאות נבובות. את המתכון סיפק לנו באדיבותו השף, ראובן אדלר.

אף אם לידתה של המפלגה לא הייתה בחטא, הרי שהמשך דרכה סוגה בחטאים. על שלושה וארבעה פשעי "קדימה": הראשון, הצגתו של אהוד אולמרט כממשיך דרכו של שרון. הרי שאין שקר גדול מזה. אולמרט, שדחף להתנתקות וצידד בה בכל מאודו, ממשיך להאמין בבניית החומה בינינו ובין הפלסטינים ובהתנתקויות נוספות. שרון מצידו הכריז בזמנו כי לא יהיו התנתקויות נוספות. בשרון הייתה חמלה והקשבה למצוקתו של האחר. אפילו שהתבטאה בהטחת ידו בשולחן, לוותה תמיד בדרישה חד משמעית לטפל במצוקות מייד וללא סחבת. אולמרט לעומתו, הוא איש דורסני, מאלה שמבטאים טוב יותר מכל את החלפת הדמוקרטיה באוליגרכיה של הכסף והקשרים הפסולים בין הון לשלטון. האיש מעולם לא הורשע, אך מראית העין במקרה הזה מצמררת.

האיש ששמו נקשר בפרשת האי היווני בהקשר ברור אם כי לא מוכח, חבר קרוב של אליעזר פישמן (שגם תרם כספים למסעות בחירות שלו) ועוד. זכורה לי במיוחד יוזמה ישנה שלו כשר המסחר והתעשיה, אך כזו המדגימה יפה את יחסו לאזרח הקטן: אולמרט ומנכ"ל משרדו רענן דינור (המלווה אותו עד היום. תתרגלו לקבל אותו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה) יצאו בשעתו ביוזמה, לבטל את חובת סימון מחירי מוצרים. במאמר מוסגר יצויין כי חובת סימון מוצרים היא ההישג הצרכני הגדול ביותר של העשור האחרון וביטולה היה חוסך מיליוני שקלים בשנה לרשתות השיווק, בין השאר, של חברו הטוב פישמן, ומקשה משמעותית על הצרכן להשוות מחירים. משקמה זעקה נגד היוזמה ובראשה עמדה מנכ"ל המועצה לצרכנות דאז, נגנז בלון הניסוי המסוכן הזה. ביוזמות כאלה ואחרות – כמו ההשהייה המכוונת של יותר מארבעה חודשים בקביעת מחליף למנכ"לית המועצה לצרכנות שפרשה על רקע חילוקי הדיעות בינה ובין השר הממונה, הוכיח אולמרט כי הוא מעדיף את האינטרס של האנשים עם הסיגר ולא את זה של האזרח הקטן והפשוט.

השני, המסרים המעורפלים. המפלגה שעל פי הסקרים היא מפלגת השלטון הבאה של ישראל, מציגה קו לא ברור וערפילי. כמה פנינים מתוך המצע: מצד אחד מכריז המצע כי "לעם ישראל זכות לאומית היסטורית על ארץ ישראל כולה" ושלוש שורות אחר כך: "הוויתור על חלק מארץ ישראל איננו ויתור על האידיאולוגיה, אלא מימוש האידיאולוגיה שחותרת להבטחת קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל". אולי תחליטו? ארץ ישראל כמשל לעוגה.
"לצקת תוכן לאומי לצביונה של מדינת ישראל, תוך מתן שיווין זכויות מלא למיעוטים החיים בה, כך שערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיו מאוזנים ושלובים זה בזה". הרי שזהו קשקוש. יציקת תוכן לאומי (מלשון לאום) לא יאפשר מתן זכויות מלא למיעוט הערבי שחי כאן, שכן הוא לאום בפני עצמו בעל הגדרה עצמית. השילוב של ערכים יהודיים ודמוקרטים כאשר יותר ממיליון ערבים חיים בתחומי המדינה הוא בלתי אפשרי.
מצעה החברתי-כלכלי של מפלגת הפודינג בנוי כולו סימאות סיסמאות ללא תוכן ממשי. ניקח לדוגמא את התוכנית למאבק באלימות. הלשון היא רפה ודו-משמעית: "המשטרה צריכה לעבור רפורמה…השיטור צריך להיות מקצועי…יש להגביר…משטרת ישראל תאבק ללא פשרות". כמובן, תוך הפשרות המתבקשות כשהדבר מגיע לאנשי שלומנו. ולצחי הנגבי.

גם בצד האנושי, מדובר לא ב"זוג המוזר" כי אם "בחבורה המוזרה". ראשיה מדברים לא בשני קולות אלא בעשרה: בזמן שאהוד אולמרט תומך ב"התכנסות", מופז התנגד בשעתו אפילו לנסיגה ממקומות שאינם שנויים במחלוקת כשכונת אבו-סנינה בחברון. אבי דיכטר הוא אבי תורת החיסולים הממוקדים, בזמן ששמעון פרס מתנגד נחרצות למדיניות הזו (התבטאויות בנוסח "צריך לכסח לחמאס את הצורה" הן לא הפרס של יומיום). והאם אתם באמת מאמינים שרוחמה אברהם ודליה איציק או חיים רמון וצחי הנגבי חולקים מצע רעיוני משותף? הדובדבנים שבפודינג הם עתניאל שנלר, מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר ואיש שבטוחני לא יסכים להתכנסות, כמו גם זאב אלקין שהיה ממרכזי המרד בליכוד ערב ההתנתקות הראשונה. "קדימה", שעומדת לקבל את מפתחות המדינה, היא מפלגה ללא דרך, נטולת הסכמה פנימית ומצע רעיוני ברור, מובהק או מגובש. תחת זאת הם מגישים בליל רעיונות אשר הדבק היחיד המחבר אותם הוא תאוות הכיסא.

בואו נתעכב שנייה אחת על האנשים הלא מעטים שמרכיבים את רשימת "קדימה" ושדבק בהם רבב. לא משפטי ופלילי חלילה, שכן אף אחד מהם טרם הורשע בדין, אבל הדימוי הציבורי שלהם פגום גם פגום וכלל הס מלהזכיר משהו ששמו "מראית עין". לא צריך. הציבור גם ככה עיוור לשחיתות השלטונית.
ראש וראשון למושחתים הוא צחי הנגבי, שנגדו הוגש כתב אישום בגין מינויים לא ראויים שעשה בעת כהונתו כשר לאיכות הסביבה. המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט כאמור נחקר ביחס לתיק האי היווני של משפחת שרון. אגב, שני האחרונים כיכבו כפוליטיקאים המצטיירים כמושחתים ביותר בסקר שהוצג בכנס שדרות לחברה. צחי הנגבי הצטיין במיוחד וקטף את המקום הראשון והבלתי מכובד בעליל. רוחמה אברהם ואלי אפללו, לפני מספר חודשים נחשדו בכך שקיבלו טובות הנאה מחברת אגרסקו תמורת הצבעות אוהדות בועדת הכספים ובניגוד לדעתה של ועדת האתיקה של הכנסת ורוני בר-און, על אף שלא נחשד בדבר בעצמו, היה מרכזה של עסקת ה"קח ותן" הפוליטית שנודעה בשם "פרשת בר-און חברון".

אם שרון ופרס היו אמורים להיות הענקים שבגן, הרי שפרס נותר לבדו בארץ ליליפוט. בייאושה של "קדימה" לגיוס מועמדים כדי למלא את רשימתה ולאייש את הכיסאות הממתינים, גויסה שורה ארוכה של גמדים פרלמנטריים וגם כאלה שבאו מבחוץ ואף אדם לא שמע על מעשיהם, לא בחן אותם מקרוב או תהה לגבי המידה בה הם ראויים לשבת בבית המחוקקים של ישראל. שרון אומנם פנה ובחר במלקחיים כמה מועמדים רבי עשיה דוגמת פרופ' אוריאל רייכמן ואבי דיכטר, אך לא הספיק להשלים את המלאכה. ממלאי החורים ברשימה מעלים לא מעט תהיות ביחס ליכולתם הציבורית. הנה כמה דוגמאות: מזכ"ל תנועת הצופים, מנהלת ההפקות של החברה למשק וכלכלה, גזבר המפלגה, ממלא מקום ראש עיריית כרמיאל, דוגמנית ומגישת טלוויזיה וחבר "המועצה לדמוגרפיה" (גוף ממשלתי ארכאי ולא פעיל שהועלה באוב לפני מספר שנים). ללא ספק, אלה האנשים שתרצו לראות עמלים על חוקים בכנסת הבאה…
אך גם מסעות הרכש של שרון בקרב הפרלמנטרים המכהנים לא הניבו פירות מרשימים. מלבד פוליטיקאים אופורטוניסטיים דוגמת שאול מופז, גדעון עזרא, דליה איציק וחיים רמון התמלאה הרשימה בפרלמנטרים סוג ב' וזגזגנים מקצועיים: מגלי ווהבה, רפי אלול, דוד טל (שזוהי סיעתו הרביעית!), מיכאל נודלמן ויעקב אדרי. נא לא להתבלבל בעקבות תארי השרים וסגני השרים שרבים מהם נושאים. הם זכו בהם מן ההפקר עם פרישת העבודה והליכוד מממשלת שרון האחרונה. למאיר שטרית אגב, הספיקה כהונתו הקצרה כשר חינוך להפריח שורה של רעיונות אווילים.

מייסד ואב רוחני בתרדמת שבעצמו דילג בין ימין ושמאל על פי צורך, ראש ממשלה מיועד שחיפש אתונות, מצע מעורפל בכוונה, חשודים ונאשמים בשחיתות שלטונית וגמדי פרלמנט תאבי כוח. אזרחי ישראל, קבלו את מפלגת השלטון שלכם. והנה לכם פודינג שנתקע בגרון.