נפצח הפעם בגילוי נאות: אני מאמין. בעקבות הריאיון שערכתי עם עוזי דיין, הדברים ששמעתי, ובהשפעתו של ראש מטה הצעירים ניר בומס, התגייסתי לעזור למפלגה הקטנה והשאפתנית הזו. בהתרשמות אישית, מדובר באנשים שהמילה אידיאל היא בשבילם לא מילה גסה. הצפייה הפעילה שלי אפשרה לי גם ללמוד כיצד פועלת מפלגה, מבפנים, מהקרביים.
מפלגת תפנית היא חריגה בנוף המפלגות הקטנות הרצות לראשונה, השואפות לצלוח את רף מחסום החסימה. רובן ככולן הן מפלגות סקטוריאליות או מפלגות של עניין אחד, צר: שברי שינוי, מפלגת לחם, מפלגת הלוחמה בבנקים, מפלגת הגימלאים ? כולן פונות לקהל מאוד מובחן. תפנית היא שונה בכך שהיא פונה לכלל השכבות בחברה. היא מפלגה בעלת מצע רעיוני מסודר בתחומים רבים ואג'נדה פעילה. המפלגה היא פרי יוזמתו של אלוף במילואים עוזי דיין והוא גם עומד בראשה. הרי לכם עוד עניין חריג. דיין הוא איש רב זכויות בציבוריות הישראלית. סביר להניח שהיה מתקבל בזרועות פתוחות הן בשכונת התקווה והן במשרדי "קדימה" (מישהו יודע לעזאזל איפה יושב המטה שלהם?) ובכל זאת, בחר להקים בדקה התשעים רשימה עצמאית. הריאיון עימו נערך עוד בתחילת הדרך, ביום בו התרסקה שינוי והדברים נראו אז אחרת. יקרא הקורא הנבון, ישפוט ויחליט.
היית פעיל בהרבה מסגרות מחוץ לכנסת. למה בעצם אתה רץ? למה דווקא עכשיו?
הלכתי לפוליטיקה בגלל שנהייתי מודאג. כשהייתי ראש המועצה לביטחון לאומי פעם ראשונה שנהייתי מודאג. המדינה חזקה, אבל אנחנו מעבירים לדור הבא מדינה במצב רע. בגלל שאין סדר יום ולא ברור לאן המדינה הולכת. הגעתי למסקנה שהדרך היא הפוליטיקה. צריך להיכנס לתחום הפוליטי עם חוזקה ולא כפרש בודד שתלוי בהסדרים פוליטיים ששוחקים עד דק.
קדימה, שינוי, תפנית, מרצ-יחד, עבודה… כולן פונות לאלקטורט דומה. לא קצת צפוף?
צפוף מאוד. הבידול שלנו הוא שאין אף אחד שמניף את שלושת הדגלים ואין אף אחד שבאמת מתכוון להילחם בשחיתות. אנחנו פונים לקהל שאין לו בהרגשתו לאן להצביע ושאין לו בית רעיוני פוליטי אמיתי. מאוכזבי עבודה שלא יצביעו לאולמרט. שרוצים להיפרד מהפלסטינים אבל לא מוכנים לקנות חבילת שחיתות כמו צחי הנגבי. ששינוי התפוררה להם, שרוצים סדר יום אזרחי אבל לא להיצמד ל "דרוס כל דוס" של טומי לפיד, שרוצים לתת קול נטו במקום לתת אותו למקום העשרים-שלושים של מפלגה אחרת.
כתנועה שחרטה על דגלה מאבק באלימות, קצת בולטת בחסרונה מצע שלכם תוכנית ללוחמה בפשיעה. איך זה ניתן לדעתך לביצוע?
אכיפת החוק. הגברת הענישה וחיזוק המשטרה. ובעיקר ? מחוייבות למנות לתפקידים של מפכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים דוברמנים ולא פודלים.
אתם מדברים על מהפכה תקציבית. להפוך את התקציב על ראשו. מאיפה יבוא הכסף? האם קיצוץ של עשרה אחוזים בביטחון יספיק?
הכסף יבוא או מהעלאת התל"ג או מהקטנה של הוצאות. צריך לקצץ או להסיט. יש למשל את תקציב תמיכות והעברות. מדובר בכמעט עשרה אחוזים מתקציב המדינה ? 27 מיליארד שקל. בנוסף, שקיפות של התקציב. יהיה יותר ברור לאן הכספים הולכים. במתן עדיפות לתחומים העיקריים ? זה יעשה את הכסף, כמו גם השקיפות. יהיה יחס עלות-יעילות יותר טוב.
אתה תומך בהעלאת שכר במינימום?
אני תומך בהעלאת שכר המינימום בהתאם לתל"ג. מי שאומר 1000 דולר, יצטרך לטפל בעוד מובטלים. אני בעד סוג של רשת ביטחון, אבל הרבה יותר מוטרד משחיקת השכר הממוצע. זה קטלני לאורך זמן. אני בעד סגירת הפערים על ידי טיפול ודאגה לעשירונים שלוש עד שבע ולא רק שבע עד עשר.
אתם מדברים גם על שירות חובה. זה לא יעורר את התנגדות הרבנים?
אני מדבר על שירות לאומי. אני לא רוצה לכפות משהו שיצור קרע. אבל אנחנו נתעקש על תוכנית הליבה בחינוך. הכרחי שהתוכנית הזו תיכלל ? גם מבחינה ערכית וגם לגבי הצורך לתת לכל נער ונערה את "ארגז הכלים". לכלול את המיומנות הנדרשת בצאתם לחיים, כדי שלא יהוו נטל וסיכוי שווה לכולם.
יהיה על הנושא הזה ויכוח אבל אני חושב שהוא חשוב מאוד. החברה שלנו כיום מאוד בעייתית. כמעט חצי מהאוכולוסיה לא חולק בנטל החברתי והבטחוני.
יש לך חלום?
החלום שלי שתוך מספר שנים אני אוכל להסיר את הדאגה מליבי. כי אני אדע שהילדים שלי יחיו במדינה שיש לה גבולות ברי קיימא, שהחינוך בה חשוב כמו הביטחון ושהמושחתים יושבים בבית הסוהר ולא בבית המחוקקים.
קריירת הקולנוע של הבמאי הקנדי היא קריירה עשירה שהחלה עוד ב-1966 והיא בעלת חותם מזהה, ייחודי ואפשר לומר אפילו בעל השפעה על הקולנוע והאומנות של העשורים האחרונים. סגנונו של מי שכונה "מלך האימה המינית" ו"ברון הדם" אכן מתייחד בדמיון פרוע, המשוטט לעיתים קרובות במחוזות אפלים וחולניים. בסרט ממוצע של קרוננברג תמצאו כמות דם, זוועה גופנית ברורה עד בחילה ומיניות בוטה שיספיקו לשלושה סרטים של טרנטינו, מספר סרטים של ורהובן ועוד יישאר לכם עודף בשביל כמה סרטי אימה סוג ב'. יחד עם זאת, מתחת לערימות הסחי תוכלו למצוא לרוב אמירות חדות ועזות אודות טבע האדם והחברה האנושית. 
וכעת בעייה: כיצד מחזיקים שידור באוויר כאשר בעצם אין על מה לדווח? כיצד להתמודד עם העובדה כי דבר לא השתנה ולמעשה אין הכתבים ואין המגישים באולפן יש ברשותם מידע חדש להעביר לציבור הצופים? האם תיסדק הארשת הכל-ידענית ובכך תיפגע אמינותנו? לא ולא. אימת הריק לא תנצח ? נחסל אותה באמצעות להג בלתי פוסק, חזרות אינספור על פיסות מידע לא חשובות. נחזור על מילות הדובר בדייקנות רבה כאילו צופינו חירשים גמורים הם כולם ולא שמעו במו אוזניהם את הדברים, תוך הוספת מילות קישור ועיטורים לשוניים מיותרים: ?אם כן, שמעתם בעצמכם…?. אכן, שמענו בעצמנו. כל זאת, תחת ביצוע עבודה עיתונאית ראוייה, החותרת לחשיפת האמת ומוסרת לצרכניה מידע מהותי. כזה שיש בו משם חידוש, עניין או הרחבה. 
האיש הקירח הוא איציק גבאי, שמוכר לרבים דווקא מסדרת הטלוויזיה "פיק אפ" (שירדה השבוע מעל המסכים). הוא משתתף ביצירתו של נמרוד פריד, ללהקת ריקוד-תאטרון תמי: ?ואלס מעבר לגדר". הוא לבוש בחליפה חומה ויחד עימו על הבמה עוד שני רקדנים. מושא הצרחות המהירות והלא ברורות הוא רקדן שרק איזור חלציים בצבעי החליפה לגופו ורקדנית, ענת גרגוריו, בשמלה חומה אף היא מבד מבריק ומרשרש.
ההרגשה הטורדת הופכת להקלה וחיוכים עם היצירה שחותמת את חלקו הראשון של הערב, יצירה של רקדנית צעירה מאוד בשם מאיה לוי – ?משוכות". ביצירה יש מבע ילדותי, מקסים: שתי רקדניות לבושות בבגדים מרושלים בכוונה, נתלות על "באר" (מוט העץ הרוחבי המשמש לתרגילי בלט) ומדוושות באוויר כשהן נעולות ב…כפכפים. הכפכפים הם מוטיב עיקרי ביצירה, יחד עם שני מוטות העץ בשתי קצוות הבמה, המחוברים לתקרה בחבלים עבים. לוי והרקדנית הנוספת ששמה לא מפורט, יוצרות משפטים תנועתיים מורכבים ועושות שימוש מעניין בחומרים הפשוטים לכאורה העומדים לרשותן: הדימויים רחבים ו נעים ממשרתת או שפחה בפני גבירתה, הפורשת לרגליה ומחליפה במהירות בין הכפכפים, כך שזו לא תדרוך חלילה על רצפה (קטע נפלא) למול דימוי של אם דואגת. התלבושות משמשות לעיתים להסתרת הפנים והדבר יוצר השפעה מעניינת. הטכניקה טובה ומשאירה בפה טעם של עוד.
מוט מלתחה ארוך נמתח לכל רוחב הבמה, ועליו תלויים עשרות בגדים ? הבגדים שהותירה אחריה כרמי. אותם הבגדים מפוזרים גם באקראי על רצפת הבמה ויוצרים תפאורה מעניינת, שקסמה הוא במצרף המורכב שנוצר מהחומרים הפשוטים ביותר. הרקדנים עצמם לבושים בלבנים (תרתי משמע). מרבית הלהקה בעליית המסך נמצאת כרקע, כאשר הרקדנים מפשפשים בין הבגדים ומחפשים מה ללבוש. בחזית, דואט מעניין, מודרני, קרוב מאוד לרצפה, כאשר זוג הרקדנים מתפלש ומתגולל בבגדים. ליצירה קצב מצויין, היא מלאת מבע ועשירה ברעיונות, אך הניסיון לקשר עם הזיכרון דרך הבגדים הוא רעיון מורכב שלא בהכרח מועבר במלואו. משם, היצירה תופסת תאוצה ועוברת מדואטים לרביעיות עם המון צבעוניות פתאומית ומפתיעה שנובעת מהבגדים ? שלל צבעים, תנועה ודוגמאות.
הקהל הבינלאומי ומבין הדבר שגדש את השורות הראשונות, דומה ששתה בצמא את מה שיש למחול הישראלי להציע ובסיומו של הערב הרי שהלב נמלא גאווה על היצירה במקומותינו. פסטיבל "חשיפה בינלאומית" הוא נקודת אור בהתייחסות הממסד לאומנות המחול בארץ, בעיקר לאור העובדה כי האירוע מאורגן כבר יותר מעשור ברציפות על ידי משרד החוץ בכל תחילת דצמבר. לצערנו, גופי שלטון אחרים, דווקא אלה שאמורים להיות אמונים על התחום כמו משרד החינוך והתרבות, לא מחזיקים בגישה דומה. במקום תמיכה ממשלתית עמוקה ורחבה שתוכל לקיים בכבוד את התשתית האנושית ההולכת וגדלה אשר שעוסקת באומנות, זוכה התרבות כולה לפרומיל מתקציב המדינה והיוצרים נאלצים להיאבק על פירורים מפרוסת העוגה הדקה שנפרסה בשבילם. וכך, יוצרים ואומני מחול עצמאיים רבים (גם מאלה שהופיעו בערב) חיים כמעט מן היד לפה. 
מי שמגלם באופן נאמן את הבורות הישראלית המצויה ביחס לאומנות המחול הוא צביקה הדר. שבתו בצוות השופטים המקצועי היא לא פחות מתמוהה. האיש מנופף בחוסר הידע שלו ולועג ל"סינית" שמדברים השופטים שהיא בעצם, צרפתית, השפה הבינלאומית של הבלט. הדר, שמעדיף ללעוג ולעשות צחוק מהשופטים שאצלם זו באמת שפת יומיום, חוזר ומדגיש את הפער שבאמת קיים בין החברה הישראלית והאומנות הגבוהה של המחול. הדר איננו נעצר שם. הוא מגחך לנוכח מתחרים המציגים קטעי מחול שבהחלט היו יכולים להיחשב ליצירות מודרניות, וחוזר ומחזק את הסטיגמה המטומטמת שגברים אינם רוקדים בלט. צביקה, הבאר שבעי במקור, כנראה לא שמע על "
סדרת הדרמה היחסית טרייה שלו,