כסאות אדומים רבים היו ריקים באותו ערב יום חמישי באולם 1 של הסינמטק בתל אביב. מקצתם נתפסו על ידי בני נוער, חלקם על ידי אנשים מבוגרים יותר בשנות השלושים לחייהם ושניים מהם על ידי עיתונאים. בפינת האולם עמד איש גבה קומה וחסון, לבוש ג'ינס שחור, טי שירט וחולצה מכופתרת פתוחה, שחורים אף הם. לבן שיחו אמר כי פעם היה גדל גוף עוד יותר והחולצה העליונה שהוא לובש בקושי נסגרה עליו. ככה זה עם יורמי על בצעירותם, או שהם צנומים עד אימה או שהם ענקי גוף ? בשני המקרים הסיבה זהה: יותר מדי שעות רביצה מול המחשב ואל תדברו איתם על דברים כמו פעילות גופנית.
יורם העל הוא רוברט ברנט, הבמאי והיוצר של Free Enterprise ? קומדיה רומנטית שגיבוריה הם מעריצי "מסע בין כוכבים". הקרנתה היוותה חלק מפסטיבל הסרטים במסגרת אייקון 2005. ברנט, שהחל את דרכו בעולם הסרטים דווקא במחלקת הארט, מוצא את פרנסתו כיום מעיסוק שרבים כמוהו וגם אחרים חולמים עליו: הוא הקים חברת הפקות שמפיקה סרטי מאחורי הקלעים ותוספות עבור גירסאות ה-DVD של סרטים מפורסמים. רוברט מיודענו כבר הספיק להפיק את סרטי התוספות ולהסתובב על בימות ההפקה של סרטים כמו "ספיידרמן 2? ו "באטמן מתחיל". אולי חובבי סרטי איכות יעקמו עכשיו את אפם האליטיסטי ? אבל לכל מי שקצת דם חנוני זורם בעורקיו, הרי שאין עבודה טובה מזו. חוץ מאשר, אולי, לשמש כבודק משחקים.
Free Enterprise הוא סרט מסוגת מעריצי "מסע בין כוכבים", הידועים גם בכינויים Trekies או כפי שאנו נכנה אותם בעברית: מסעיצים. לפני נתיחת הסרט, כדאי שנבסס כמה עובדות ידועות ביחס למסעיצים, באשר הם:
- כאמור, הם יורמי על. ומהסוג הקשה ביותר.
- הם מכירים כל סצינה, משפט, פרק ופרט בסדרה האהובה עליהם.
- לרובם יש סדרה מועדפת מתוך החמש ששודרו, לרוב הקרבות ניטשים בין חובבי הסדרה המקורית לבין חובבי הדור הבא, למרות שבימינו אלה אפשר גם למצוא לא מעט מסעיצים של "חלל עמוק 9? ו "וויג'ר".
- יש להם ידע קרוב למושלם בתרבות פופולרית. הם חובבי סרטים, קומיקס ופנטזיה ? וכל מה שסובב תחומים אלה בתרבות הפופ.
- רובם מתגוררים אצל הוריהם, אם מפאת גילם ואם מפאת מצבם הכלכלי ? שכן מסעיצים מסוגלים להוציא סכומי עתק על דמויות פעולה לאספנים, עותקים מיוחדים ומורחבים של סרטים ושאר מריעין בישין שלא ממש מותירים להם ממון פנוי לקיום עצמאי.
- הם מנותקים מהמציאות. לפחות חלקית.
- המסעיצות היא תרבות שלמה, קרובה במאפינייה לכת – עם פולחנים, שפה, הומור, קודים חברתיים ולחיצת יד סודית השאובים כולם מסדרת הטלוויזיה המיתית.
מסעיץ שיקרא את הפסקה האחרונה עשוי להיעלב, להכחיש נמרצות או לחייך בהכרה. בכל מקרה, עם עובדות ? לא מתווכחים. זוהי גם הייתה נקודת המוצא של רוברט ברנט לדבריו, כפי שנרשמה מפיו בשיחה עימו לאחר ההקרנה. Free Enterprise היה אמור להיות ה"אני מאשים" של תרבות המסעיצים. כמו הנאום המפורסם של ויליאם שאטנר ב"מוצאי שבת בשידור חי", הסרט היה אמור לקרוא למסעיצים לצאת מהכוכים החשוכים בבית הוריהם, להתחבר בחזרה למציאות הסובבת אותם בשלהי המאה ה-20 תחת המאה ה-23 שבה הם חיים ולהשיג לעצמם משהו המתכנה "חיים". ברם, תוך כדי העשייה שלו קיבל הסרט תפנית מפתיעה.
עלילתו היבשה מספרת על שני מעריצי "מסע בין כוכבים" בשנות העשרים לחייהם, במרכז לוס אנג'לס אי שם בשנות התשעים. מארק (אריק מק'קורמיק, מ"וויל וגרייס") מתפרנס מהוצאת ירחון בשם geek ואילו רוברט, גיבור הסרט (רייפר וויגל), בן דמותו של ברנט עצמו בשנות העשרים לחייו, עובד כעורך סרטים באולפן הפקה קטן. מארק מנסה להרים הפקת סרט אימה המתבסס על רוצח סדרתי המחסל את בני משפחת בריידי מסדרת הטלוויזיה המפורסמת, ואילו רוברט פותח את הסרט כאשר עולמו חורב עליו: חברתו מזה תקופה עוזבת אותו בטענה שהוא מפסידן שלא יצלח לדבר. חייהם נראים תקועים יותר מתמיד, כאשר בחנות ספרים הם פוגשים את לא פחות מאליל חייהם: ויליאם שאטנר בכבודו ובעצמו. אלא שמסעיצים שרואים את ויליאם שאטנר לא רואים בו את ויליאם שאטנר. שתי מילים בלבד עולות בראשם: קפטן קירק.
אליבא דברנט, הסרט עוצב בתחילה על הרעיון הבא: שני החברים עדיין נקלעים למשבר, אבל ויליאם שאטנר מתפקד בסרט על תקן חבר דמיוני הנחלץ לעזרתו של רוברט כל אימת שהוא נזקק לכך ותמיד עץ לו עיצות טובות. הדבר ניכר בקטע הפתיחה ובחלקו הראשון והאיטי של הסרט: רוברט כילד, נאבק עם בריון שלועג לו על חליפת מדי צי הכוכבים שלו. קירק כמובן שולח אותו לכסח לבריון את הצורה, כפי שכל קפטן המכבד את עצמו היה עושה. ברם, התפנית המפתיעה בעלילת הסרט ושינוי הכיוון החד שלו הם אלגוריה שלמה ומבריקה על תרבות המסעיצים ועל המסע הארוך שעליהם לעשות מן המאה ה-24 חזרה למציאות. קפטן קירק האלמותי מתגלה כביל פשוט וגס: גבר בגיל העמידה, הזוי מעט (לביל רעיון למחזמר אודות קיסר שבו הוא שר ומשחק את כל התפקידים…), שתוי לעיתים שלא פעם נוחל אכזבות בכל הקשור להצלחה עם נשים. במקביל לעימות המטלטל עם התפוררות דמות הגיבור שלו, נאלץ רוברט לעבור הליך דומה של התפכחות ולהתבגר. הסרט מלווה את המסע האישי הזה, הצועד באומץ לאן ששום מסעיץ לא היה בו מעולם…
בכל הנוגע לעיצוב הדמויות וליחסים ביניהן, הסרט אינו פוסח על אף קלישאת תרבות החנונים: ארבעה גברים (צמד הגיבורים ועוד שני ספיחים), חברי ילדות, בסוף שנות העשרים המבלים ב-Toys R us ופוצחים בריב מהותי על סרטים מצויירים עם ילד בן 10, מתקשים להתחיל עם נשים או להחזיק מערכות יחסים, מנהלים ויכוחים ערים על פרטים קטנים ולא חשובים בתרבות הפופ העכשווית או בסדרה האהובה עליהם תוך הפגנת בקיאות החוצה את גבול האובססיה. רוברט עצמו מתקשה לפרש את העולם שלא דרך אפיזודות של "מסע בן כוכבים". חדרו מעוצב בסרט אף הוא כחנות צעצועים ? שבמרכזה קולנוע ביתי וטלוויזיית ענק, כיאה למי שרכש עותק מורחב ומשופץ של Logan's run אבל חסר את הממון או את האחריות הפיננסית הבסיסית לשלם בעבור החשמל הנדרש כדי להפעיל את המערכת…
הנשים בסרט, בניגוד גמור לגברים אדירי האינטלקט אך הסמרטוטיים בעליל, הן טובות מראה עד מאוד (דומה שרוברט ברנט מכיר היטב נפש צופיו וקהל היעד של הסרט…), חזקות, בוגרות ואסרטיביות ? כמו שחנונים אוהבים לדמיין נשים. מרבית הדמויות הנשיות הן שותפות למצע לרגע של מי מהגיבורים (כולל מין בשלישיה של שניים מהחברים עם צלע נשית) המשמשות קישוט נאה בחזותן העירומה והמצודדת, אך בד בבד מאירות בכך את עליבותן של הדמויות הגבריות. קלייר, הגיבורה הנשית הראשית, עונה אף היא לסטריאוטיפ היורמי (לאודי אינגלנד, השחקנית המשחקת אותה יש פילמוגרפיה אירוטית עשירה), אבל בניגוד לדמויות הרגעיות ? היא חנונית בעצמה, חובבת קומיקס וסרטים, כך שהיא מדברת את ה"שפה" התרבותית של צמד הגיבורים.
Free Enterprise, שהחל ככתב אישום הופך לנגד עינינו לסרט מחווה לתרבות המסעיצים וכאמור, מלא בקלישאות שרק מסעיצים יבינו. ברם, גדולתו היא בריבוי הרבדים שבו כך שלאחרים זוהי קומדיה רומנטית, כתובה היטב, משוחקת היטב ויותר מכל ? זהו סיפור פשוט וטוב על חברות אמיצה. הסרט משתבח במשחק קומי לגווניו: יבש ומדוייק של מק'ורמיק, פארודי-מודע של שאטנר ומטורף ? של פיל לאמאר הנפלא שמשחק אחד מחבורת הארבעה. פס הקול משובח אף הוא כך שגם בלתי מסעיצים כלל יהנו ממנו. אם ב-Serenity המליץ עמיתי ירון להתלוות למעריצי הסדרה, הרי שאני ממליץ נגד. אם אינכם מסעיצים הרי שזהו מצב די מתסכל כששכנכם לשורה כמעט קורע את בטנו מרוב צחוק למול בדיחה שאינכם מבינים את מקורה העלום. למסעיצים אין צורך להמליץ. האחרונים, ברור שיתארגנו לראות את הסרט בחבורות, כמו באותו ערב חמישי באולם 1 של הסינמטק בתל אביב.
לאחר הסרט היה לנו כאמור, את הכבוד לשוחח עם יוצרו. רוברט ברנט התגלה כרהוט פי כמה מבן דמותו הוירטואלי. הוא התחמק משאלתי בעניין קריירת השירה של שאטנר (שאטנר פיתח סגנון ייחודי מאוד של ראפ שנשמע זוועה) בתגובה הלקונית "הוא איש מעניין מאוד", אך סיפר בהתלהבות על סרט ההמשך ל-Free Enterprise. הסרט הבא עומד להיות הרבה פחות צפוי לדבריו (לא שלטעמי Free Enterprise צפוי כלל). לנרד נימוי עומד לשחק שם סוג של דמות אב בזמן ששאטנר יוצא למסע רוחני ומיודעינו יוצאים לחפש אחריו. ברנט סיפר לנו כי שאטנר בעצמו זרק לו רעיון לסרט ההמשך: ?מה אם הייתי הופך לרבי?? מי יודע, אולי קירק מתקנא במחוות הכוהנים של ספוק: חיו חיים ארוכים ושגשגו – לפחות עד שיצא Free Enterprise 2.
השכרה Free Enterprise, DVD
גילוי נאות: פסטיבל איקון 2005 נערך בחסות Vgames – כותב שורות אלה נמנה בעבר על שורותיו.
הריחוק גדל והתעצם בין שמאל לימין. מעבר למאזן האימה המשתק של שנות השמונים, או ההתפוררות המפלגתית שאפיינה את שנות התשעים. תוכניתו המפתיעה של שרון חשפה במלוא עוצמתו את הניגוד הבסיסי שבאמונה שבין הימין הדתי לבין השמאל והימין המתון. האמונה הקודחת שגרמה לעיתים לגלי שנאה ומעשי טירוף לעלות על גדותיהם. פיזור המסמרים, הניסיון לפוצץ בית מגורים בעיר שבה אני חי, אלה מעידים על אמונה כה יוקדת עד כדי שהיא מוכנה לקפח חיי אדם בדרך אל המטרה. ומהי המטרה? היא שתהיה לא תהיה ולבסוף הייתה גם הייתה. והארץ בערה לפרקים, אך לא ברגע האמת. המציאות הפוליטית-מדינית החדשה שנתהוותה היכתה באמונה בפניה. הציבור החרדי-לאומי נמצא בימים אלה במבוכה, בחשבון נפש, בימים נוראים. האל שהכזיב אך העם לא, ואולי זוהי עת של רצון, של פיוס, על אף הקולות המדברים על גט כריתות לחלום הציוני והגשמתו הנוכחית שפגעה בעיקרון של אי מסירת חבלי ארץ. כולי תקווה שהחלום והקיום הציוני בבטחון ובשגשוג אכן חשובים לרבים מרגבי האדמה.
הבהרה: סדרת המאמרים שלפניך עוסקת בנושא זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. המאמרים הינם בגדר הבעת דיעה בלבד על נושא זה. אתר "נביאים אחרונים", חברי המערכת ועורכיו אינם מעודדים פגיעה בזכויות יוצרים. אנו מזכירים לקוראינו כי הפרת זכויות יוצרים הינה עבירה פלילית אשר העוברים אותה מסתכנים בעונשים הקבועים בחוק.
פעם, כשהיו רק תקליטים ותקליטורים והאפשרות לצרוך מוזיקה, מלבד רדיו, הייתה קיימת במדיום זה בלבד, תפקידן של חברות המוזיקה היה ברור. הן מאתרות אומנים חדשים ומבטיחים ושולפות אותם מתוך מועדונים אפלוליים ואפופי עשן אל אורות הניאון במגדלי הזכוכית הבוהקים של תעשיית המוזיקה ומחתימות את האומן, האיש היוצר, על חוזה הקלטות. האומן נכנס לאולפן מלווה במפיק מוזיקלי ונגנים מטעמן (לבכירים יש אפשרות לבחור את הנגנים איתם הם עובדים). האומן מצידו כותב, יוצר, מבצע ומקליט את האלבום. המפיק, היה דואג לבישול (הרמיקס, בלעז) ולהכנת עותק ה"מאסטר". עותק המאסטר, אגב, הוא לחלוטין רכושה של חברת התקליטים. הוא כלל אינו שייך ליוצר. פירושו הוא שהביצוע הספציפי הזה של היצירה ? כולו, רכוש חברת התקליטים. המאסטר היה נוסע למפעל התקליטורים, ומשם משוכפל בעשרות אלפי עותקים שיוצאים אל השוק. במקביל, היו תהליכים של יצירת הספרון והעטיפה והליך מאסיבי מאוד של שיווק, קידום מכירות והפצה. על פי RIAA, השיווק וקידום המכירות הוא החלק היקר ביותר בהפקת אלבום. אנחנו הצרכנים, חלקנו הסתכם ברכישת התקליטורים. המודעים שבינינו היו קוראים ביקורת אחת או שתיים לפני לכתם לחנות ואולי, היינו מקליטים את התקליטור לקלטת ריקה, כדי שנוכל לשמוע את המוזיקה החביבה עלינו ברכב. האומנים מצידם היו זוכים לתמלוגים על היצירה. או שלא. הכל תלוי בפרטי החוזה עליו חתמו ועד כמה ניצלו האנשים עם הסיגר את תמימותם של היוצרים הצעירים והאידיאליסטים. זה הכל אודות הכסף. כמה ממנו יגיע לאומן, האיש שיצר וכתב את המוזיקה? האיש שביצע את המאמץ היצירתי? תלוי בטוב ליבה של חברת התקליטים ובמידת הייצוג של האומן או במילים פשוטות ? האם לאומן יש סוכן או עורך דין. כך למשל, ?החברים של נטאשה", מאלבומם הראשון הנושא אותו שם, לא זכו ולא יזכו לראות מיצירתם ולו שקל בודד אחד. למה? כי בתמימותם הם העבירו את הזכויות הטבעיות והחוקיות המוקנות להם כיוצרים על היצירה לחברת התקליטים. והנה לכם סדר נאור: האנשים עם הגיטרה מנגנים והאנשים עם הסיגר גובים את הכסף. חברות התקליטים מהוות את המתווך. האיש האמצעי בין היוצר לצרכני יצירתו וגם גובים את התשלום בעבור הזכות ליהנות מן היצירה. כך נהג העולם עד פרוץ המהפכה הדיגיטלית השנייה.