הגלקטיקוס

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

שאלה פילוסופית: מה עדיף? מלחמה או צביעות? בניגוד ל"מסע בין כוכבים" המתחסדת, "גלקטיקה" לא מנסה לעשות מהמין האנושי משהו טוב ונשגב יותר, היא גם לא מנסה לעשות ממנו משהו גרוע, שפל ודוחה יותר. היא פשוט מציגה את המין האנושי כמו שהוא: אמיץ, רגיש ורחמן, ובאותה העת אַלים, תאב כוח ואכזר. מלחמה היא דבר מכוער. אך הצביעות וההתחסדות מכוערות ממנה. היוצרים של "גלקטיקה" וברואיהם יודעים זאת היטב.

Original Cast הסדרה המדוברת היא למעשה חידוש של סדרה שהופקה בשנת 1978 על ידי מפיק הטלויזיה האגדי גלן א. לארסון, מי שהביא לעולם את "אביר על גלגלים?, "מגנום?, "באק רוג'רס במאה ה-25" ו The Fall Guy. לארסון ניצל את התנופה לה זכה ז'אנר המדע הבדיוני בזכות הצלחת מלחמת הכוכבים של ג'ורג' לוקאס. הדמיון בין שתי היצירות לא היה מקרי והיו דיווחים בזמנו כי לוקאס או האולפנים שלו שקלו לנקוט צעדים משפטיים כנגד המפיקים של הסדרה, אך דבר לא יצא אל הפועל.

עלילת הסדרה מסוף שנות השבעים מספרת על 12 מושבות של בני אדם אי שם בחלל החיצון, ללא קשר במבט ראשון לכדור הארץ שלנו. מנהיגי אותן מושבות רוצים לחתום הסכם שלום עם האויבים המושבעים שלהם: הסַּיְילוֹנִים, גזע קיברנטי איתם הם מנהלים מלחמה כאלף שנים. אך מסתבר שההסכם היה למעשה תחבולה: בערב החתימה, הסיילונים, במתקפה הגדולה ביותר מאז ומעולם, משמידים את מרבית המושבות. שארית הספינות הקולוניאליות, אזרחיות וצבאיות, המבינות כי המשך קיום המין האנושי תלוי בהן, מתכנסות תחת הנהגתהּ של ספינת הקרב הותיקה "גלקטיקה" בפיקודו של קומנדר אדמה (Adama), ויוצאות אל החלל במטרה למצוא את המושבה ה-13 האבודה, אשר מאוחר יותר מתבררת כלא אחרת מאשר כדור הארץ שלנו. האמפריה הסיילונית כמובן לא מוותרת בקלות ורודפת אחרי צי הפליטים בשאיפה להשמידו.

הסדרה שרדה עונה אחת בלבד, אך שבה ועלתה כעבור שנתיים בשם שונה במקצת: גלקטיקה 1980. הסדרה המחודשת שובצה בשעת שידור המיועדת לילדים, וכתוצאה מכך הושפעה הסדרה כולה. התסריטים שונו כדי להתאים לקהל היעד החדש, התקציב קוצץ משמעותית, ולמעט לורן גרין (קומנדר אדמה) אף לא שחקן אחד מן הליהוק המקורי שב לתפקידו. הגלקטיקה במתכונתה המחודשת שרדה עשרה פרקים בלבד, היא ספגה ביקורות קשות ביותר וברור היה כי בזה נסתם הגולל על עלילותיהּ.

"אין לנו חייזרים עם ראשים גבשושיים. פלנטות חדשות כל שבוע לא תמצאו אצלנו. לא משתלטים אצלנו על מחשבה או על גוף ואין מסעות בזמן. יש לנו אנשים ודמויות במצבים קשים, והרקע להתרחשות הוא מדעי בדיוני. רציתי ליצור רקע פוליטי וסוציאלי מורכב עבור הסדרה. רציתי לבחון את המתח בין הדרג המדיני לצבאי בשעת משבר." רונלד ד. מור, התסריטאי הראשי של "גלקטיקה".

Helo and Starbuck בשנת 2002 פנו אולפני יוניברסל לרונלד ד. מור בהצעה להרים פרויקט של מִינִי סדרת גלקטיקה חדשה. מור, הוא מפיק וכותב מוכשר, אשר מכנה עצמו בהלצה "האדם שהרג את קפטן קירק" (בסרט "מסע בין כוכבים: דורות?, אותו כתב), ובאמתחתו הצלחות רבות. את דרכו החל ככותב תסריטים ל"מסע בין כוכבים: הדור הבא", ובסיומה של הסדרה שימש כבר כמפיק. כחבר בצוות ההפקה זכה בפרס הוגו והיה מועמד לפרס האמי. בסדרת ההמשך, "מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9?, שימש מור כמפיק בכיר וככותב תסריטים. את "מסע בין כוכבים: וויאג'ר" עזב מור לטובת הפקת הסדרה "רוזוול?, וגם הספיק להשתתף בכתיבת התסריט של "משימה בלתי אפשרית 2?.

מעריצי הסדרה שציפו להמשך מהמקום בו הסתיימה העונה הראשונה (העונה השנייה לא קיימת מבחינתם, ובצדק) או לפחות להפקה מחדש, הופתעו. מור התבסס אמנם על העלילה המקורית אך יצר סיפור חדש תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהסדרה המקורית. תריסר המושבות נותרו על כנן אך הפעם הסיילונים אינם גזע זר אלא נוצרו על ידי בני האדם, וקמו על יוצרם, כמו הגולם. הסיילונים הפעם מתוחכמים יותר, וחלקם נראים בדיוק כמו בני אדם, לעיתים הם לובשים את צורתו של אחד מחברי הצוות שעל הספינה ולא ניתן להבדיל בינם לבין בני אדם.

סטארבק, הטייס המבריק אך משוחרר הרסן מהסדרה המקורית, הוא עכשיו טייסת, עדיין מבריקה אך משוחררת רסן הרבה יותר. בעוד שבמהלך הסדרה המקורית חוקרים אנשי הצוות כוכבים חדשים ופוגשים גזעים שלא נתקלו בהם בעבר, לא כך הוא בסדרה החדשה פרי חזונו של מור. באלטר, הנשיא הבוגד של הסיילונים הוא עתה מדען מבריק אך מעורער בנפשו אשר סיילונית סקסית במיוחד מסובבת את ראשו לחלוטין. סדרה מציאותית כבר אמרנו?

Boomer and Tigh צוות השחקנים בסדרה מורכב מצעירים ווותיקים שעושים עבודה מצויינת. בתפקיד אדמה, משחק אדוארד ג'יימס אולמוס, שזכה באמי על תפקידו ב"מיאמי וייס" והופיע בתפקיד השופט רוברטו מנדוזה ב "הבית הלבן". בתפקיד נשיאת 12 המושבות נמצאת מרי מק'דונל, מי שהיתה מועמדת לאוסקר ב"רוקד עם זאבים" המצוין. רובנו זוכרים אותה דווקא כגברת הראשונה ב"היום השלישי". שני צעירים מבטיחים (ומקיימים) נמצאים בתפקידי סטארבאק ואפולו, בנו של אדמה: קייטי סקהוף וג'יימי במר, לא נראה לי ששמעתם עליהם, אבל אני מבטיח שעוד תשתמעו.

מרכיב נוסף במציאותיות של הסדרה הוא דת. בסדרות וסרטי מדע בדיוני נוטים להתעלם מן הדת, אם כי "חלל עמוק 9" התמודדה עם הנושא בהצלחה לא מבוטלת. לתושבי תריסר המושבות אמונה פוליתאיסטית, ולכהני הדת מקום חשוב בהנהגה, או ליתר דיוק, יש להם השפעה רבה על המאמינים ונשיאת המושבות אינה יכולה להתעלם מהם, אחרת תחטוף חזק בבחירות. לסיילונים, יש אמונה מונותאיסטית, ולמרות שהם למעשה מכונות, הם בוטחים באל אחד ומאמינים ביכולתו. נקודת מבט זו מעמידה את הסדרה באור מעניין: בני האדם מרובי האלים מול הרובוטים ואלילם הבודד, אך זהו דיון אחר לגמרי.

המיני סדרה זכתה להצלחה אדירה. המדרוג אמר את דברו וניתן אור ירוק לעונה בת 20 פרקים. זו זכתה גם היא לאחוזי צפייה נאים, ועתידן של עונות נוספות הובטח. ערוץ yes2 קנה את המיני-סדרה ואת שתי העונות הראשונות, אך אליה וקוץ בה. על פי ביקורתו של ירון טן-ברינק מידיעות אחרונות, מסתבר שהערוץ תרגם את הפרקים בצורה חסרת מודעות באופן מיוחד. תוכלו למצוא שם זוועות כמו "איילת הכוכבים" במקום סטארבאק, ו"פצצה" במקום בּוּמֶר. מישהו נרדם על המשמרת. הלו, להתעורר שם!

אז לפני שאתם מנפנפים ידים בביטול על "עוד סדרת מדע בדיוני לילדים", תנו ל"גלקטיקה" סיכוי. מי שאוהב סדרות דרמה משובחות לא יתאכזב, ומי שלא אוהב, מי יודע, אולי אחרי פרק הפתיחה ישנה את יחסו לסדרות אלו.

הרלוואנטיות של תשעה באב

פורסם בתאריך על ידי
3

אין לו ליום תשעה באב יחסי ציבור טובים. בעוד שמועדי ישראל האחרים זוכים להתייחסות רבה, ואף יהודים הרחוקים משמירת מצוות על פי כללי ההלכה מציינים אותם במידה כזו או אחרת, תשעה באב זוכה להזנחה ציבורית ניכרת. סקר של "מרכז גוטמן" על שמירת הדת והמסורת גילה ש-‏90% מאזרחי ישראל היהודים משתתפים בסדר פסח מסורתי, 71% מדליקים נרות בחנוכה, ואף את חג הפורים חוגגים 53% מהיהודים המתגוררים בישראל. מספרם של אוכלי המצות בפסח, הסופגניות בחנוכה ואוזני המן בפורים ? גדול בוודאי עוד בהרבה.

אך כמה אנשים צמים בתשעה באב? ואיזה אחוז מכלל האוכלוסייה מציינים אותו בדרך כזו או אחרת? שאלות אלה הסקר כלל לא התיימר לבדוק. איתרע מזלו של תשעה באב והוא חל בעיצומה של חופשת הקיץ הגדולה, וכך אפילו מוסדות החינוך ? המעניקים תשומת לב לכל חג ומועד הנקרה בדרכם ? חגים מעליו ולא טורחים להתעכב וללמד על משמעותו.


ובכלל, למי יש חשק להתעכב בעיצומם של ימי הקיץ על משמעויותיו של יום שכולו תוגה ויגון? האם אין לנו מספיק צרות בהווה שאנו נדרשים עוד לשקוע בצרות העבר? האם אין לנו מלוא החופן בעיות אזוריות ועולמיות שעלינו להיתפס באובססיביות עיקשת דווקא לגחמה הדתית של זיקה למקדש? בשאלות אלה נעוצים הכשלים, שבעקבותיהם יהודים טובים משילים מעליהם את עול המועד הזה, ומעדיפים לעבור חיש מהר את תשעת הימים מבלי להרגיש ולהתרגש. וכך רק מעטים קשורים היום להוויית בית המקדש של פעם.

גם ההתעקשות לאכוף את חוק סגירת בתי הקפה והמסעדות בליל תשעה באב אינה מקרבת כמעט איש אל תכני היום הזה. הניסיונות הללו אמנם מובנים בפשטותם ? מי שאינו מסוגל להתאפק ערב אחד בשנה, ומתעקש לענג בפומבי המון אדם בפאבים ובמסעדות דווקא בליל תשעה באב, רומס ברגל גסה רגשות של ציבור גדול. אך האדישות למשמעותו של יום הזיכרון ההיסטורי לחורבן הארץ, עלולה להתפתח לניכור של ממש מצד מי שאינם מבינים את משמעותו.

הצטברות של משמעויות אקטואליות

ההתעלמות מתשעה באב היא, למרבה הצער, נחלת רבים, שתוהים בינם לבין עצמם מה להם כמי שחיים כיום במדינה יהודית ריבונית ולאבל על חורבן ירושלים ובית המקדש שאירע לפני 1936 שנים. "איזה מין יחס למדינה מבטאים אנשים שיושבים ביום הזה על הרצפה ומורידים את נעליהם, כאילו החורבן והגלות עדיין בעיצומם?", הם שואלים.

מקור הכשל הוא כנראה באובדן הזיכרון ההיסטורי הקיבוצי שלנו. המנטליות הישראלית חיה את ההווה. אחת התכונות הדומיננטיות שלנו היא שאנחנו חסרי סבלנות, הרוצים תוצאות מיידיות. וממילא הוויית המקדש המרוחקת כל כך נתפשת כביזארית וארכאית. וכבר אמר מי שאמר כי "להיות יהודי מבוסס על זיכרון, ולהיות ישראלי מבוסס על שכחה". ההיסטוריה פורחת מראשיהם של האנשים.

מאז קום המדינה נחשב תשעה באב למועד היהודי האנכרוניסטי ביותר בלוח השנה ? כזה שישראלי חילוני לא חש בדרך כלל זיקה אליו, וייתכן שגם ישראלים דתיים רבים קיימוהו רק כמצוות אנשים מלומדה. והנה מקבל היום הזה משמעויות אקטואליות חדשות עבור תושבי ישראל.

תחושת החורבן השוררת בימים אלה בארץ נובעת מהצטברות של אירועים המתרחשים בו-זמנית: האיום הביטחוני המתמשך שהחריף בצפון ערב צום י"ז בתמוז הפותח את שלושת השבועות של מנהגי אבלות על חורבן הבית, איומי ההשמדה של איראן לצד התחמשותה הגרעינית, בידוד מדיני גובר והולך (שאותו מסמלים החלטות האו"ם וגינויים באמצעי התקשורת הזרים על המתחולל בדרום לבנון) וסכנת חורבן מבית בין הגורמים הפנים-ישראלים ביחסי יהודים מול ערבים בתגובה למלחמה עם חיזבאללה.

המטפורה של "סיר נפוח ופניו מפנה צפונה" והמשכה "מצפון תפתח הרעה" נקראת בבתי הכנסת בשבת האחרונה. המקור בירמיהו פרק א', הנצמד לפרשת פנחס, חל רק כשזאת יוצאת בשבת של בין המצרים ? ולמרבה הפלא, זה מה שקרה השנה ב-15 ביולי.

הנביא ירמיהו מתאבל על חורבנה של ירושלים (רמברנדט, 1630)
הנביא ירמיהו התכוון בזמנו לבבלים ולכניסה הצפונית לעיר דוד, שדרכה אפשר היה לחדור לירושלים של אז, בהעדר ההגנה הטבעית של נחל קדרון. מטבע הלשון, מתאים מאוד לחיזבאללה, אויב שבא מהצפון שנטשנו, במטרה מוצהרת להרוס את ארצנו ולהשמיד אותנו.

פרשת "ואתחנן" מרגשת אף היא בעיתוי קריאתה. הפרשה נקראת תמיד לאחר צום תשעה באב, שהוא יום האבל החמור בלוח העברי. בקריאתה יש משום פרימת העצב הגדול, ואחריה נקראת ההפטרה מישעיהו פרק מ', "נחמו נחמו עמי".

אלמלא אובדן הריבונות והחירות

מהי אפוא משמעותו האמיתית של תשעה באב בזמננו? והאם יש מקום להציב חלופה לא-דתית לתשעה באב? המוקד של סיפור תשעה באב צריך להתרכז באובדן הריבונות והחירות היהודית, ובעיקר תחילתה של תקופת הגלות הארוכה של העם היהודי. שכן אלמלא הגלות הזאת, שבה הורחקנו מעל אדמתנו, גלינו מארצנו, סבלנו, נרדפנו, נשרפנו חיים, דוכאנו ונרצחנו; אלמלא הגלות הזאת, שבאה בעקבות חורבן בית המקדש, ההיסטוריה שלנו כעם ישראלי יכולה היתה להיות שונה לחלוטין.

היה זה חיים ארלוזורוב, מהבולטים במנהיגי תנועת הפועלים, שכתב כי "תשעה באב הוא יום האבל הגדול ביותר של האומה, יום אזכרת הנשמות של גורלו". ברל כצנלסון הדגיש כי "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו. (…) לא היו קמים לנו לא הס, ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדאו. (…) יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול ליצור את 'מגילת האש'."

אמנם נכון שכל מה שהציוני היה יכול לייחל לו ? מדינה יהודית דמוקרטית, עצמאית וריבונית, שיבת ציון וחוק השבות, צבא חזק, ממסד אקדמי ומדעי מפואר ומדינה מערבית ? כבר קיים. אולם, הגלות לא ממש הסתיימה. שכן הגלות אינה נפתרת על ידי עצמאות מדינית בלבד. כי תיתכן גלות גם בשעה של עצמאות מדינית. הגלות ? בעומקה ובמהותה ? הינה גלותו של הפרט או של השבט: מעצמו, ממהותו, ממצבו הרוחני הנכון, מטבעו, מהקשריו.

מועד להגדרה עצמית מחודשת

המסורת היהודית תולה את חורבן הבית השני במלחמת אזרחים. רק בשנים האחרונות נעשו ניסיונות של חילונים להעמיד במרכזו של תשעה באב את החשש ממלחמת אחים. מכאן נולדו כל המפגשים הפומביים בין חילונים לדתיים בימים אלה.

ישראל של שנות האלפיים שקועה עד צוואר במחלוקות קוטביות, המאיימות לקרוע לגזרים את החברה הישראלית. תשעה באב הוא מועד ראוי הן להגדרה מחודשת של המכנה המשותף והן לבירור השאלה כיצד ניתן לשמור על המרקם היהודי-הישראלי בשלמותו, ובאילו מנגנוני הכרעה אפשר להשתמש כדי שלא ניקלע שוב למצבי משבר, כמו: רצח ראש הממשלה יצחק רבין או רצח ד"ר יעקב דה-האן.

פורסם לראשונה במדור "דעות" של אתר אומדיה

באמונה שלמה

פורסם בתאריך על ידי
6

דבנרה בנהארט ב"בארבי" ת"א ? 6/7/06

בניגוד למקובל במחוזותינו בכל הנוגע להופעות מחו"ל, ההופעה של דבנדרה בנהארט ב"בארבי" ביום חמישי לא התקבלה בפרגון מקיר לקיר. רבים הגדירו את ההופעה כמאכזבת ? חלקם אפילו טענו שההתנהגות של הלהקה על הבמה גובלת בזלזול בקהל.

עדיין, דומני שמרבית המעריצים של דבנדרה בנהארט יכלו בהחלט להרגיש מסופקים אחרי ההופעה בבארבי. אחרי הכל, מוזיקה היא לא הדבר העיקרי בהופעה חיה, אחרת יכולנו כולנו לחסוך את כספנו ולנחות ישר באבולעפיה לסמבוסק שאחרי. הופעה חיה היא בראש ובראשונה מפגש בלתי אמצעי עם האומן המבצע, ולהופעה הזאת התייצב דבנדרה במלוא מדובלליותו.

והמדובללות הזאת באה לידי ביטוי בכל הבט של ההופעה. החל בחבורת הנגנים שכללה את כל קלישאות הפריק-פולק: מהבסיסטית מזוגגת המבט, לגיטריסט מנופח השיער ועד לבחור שרוקד תוך שהוא מנופף בחליל צד. קלישאות, אמרנו כבר?

דבנדרה, מצידו, פלט שטויות בקצב מסחרר. משהו על ריבועים, עיגולים וחתולים, או משהו כזה, פלט את ה"תודה!" המסורתי לקהל בתדירות שגרמה לו להישמע כמו פרודיה על פורטיס, ונעלם מהבמה בפתאומיות שהוא משאיר איזה איתמר שנבחר באקראיות לעלות לבמה לשמש כבייביסיטר עם גיטרה לקהל: "תודה! איתמר".

devandra

ארבע דקות מאוחר יותר חוזרים בנהארט ולהקתו לבמה, הבחור עם החליל פולט תירוץ עלוב על שלפוחית השתן של חברי הלהקה והחל החצי השני של ההופעה. שיפור ניכר הורגש הן ברמת ההופעה, שהתחילה להזכיר שבנהארט, מלבד ליצן במה, יודע גם לכתוב שירים מצויינים כמו ?Heard somebody say?, והן בחיבור בין בנהארט לקהל. האחרון התעצם כשבנהארט פשט את חולצתו (של תיכון אוסטרובסקי ברעננה ? כבוד!) ונשאר בג'ינס בגזרת ציון-לשבח-מאיגוד-האינסטלטורים. מדובלל, כבר אמרתי?

למי שמעוניין להתלונן, אכן סיפקה ההופעה של בנהארט תחמושת לא מועטה. ההופעה היתה קצרה יחסית, רבים מהשירים כלל לא היו של בנהארט, הבסיסטית נראתה כאילו היא עומדת להתמוטט לתוך הקהל בכל רגע, הצפיפות ב"בארבי" הייתה כמעט בלתי נסבלת והבחור הגבוה מקדימה הסתיר לכולם. אני עצמי יצאתי מההופעה עם חיוך מאוזן לאוזן, באדיבותו של מר בנהארט, שביצע, בעזרתו של איציק סוויסה את "אני לא זמין" של מושיק עפיה. ואם זה לא מפגש בלתי אמצעי עם האמן, מה כן?

Silver Jews בבית מיומנה ת"א 10/7/06

רק בהדרן השני, כשדיויד ברמן נאלץ לסרב לבקשת הקהל לשיר את ?Send in the clouds? בתואנה שהוא פשוט לא יודע לשיר את מרבית השירים של עצמו, ובוודאי לא אלו שביצע לאחרונה לפני כמעט 10 שנים, הבנתי איזה מזל גדול נפל בחלקי.

אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שני איזה הופעה סביר יותר שתתקיים בארץ השנה, של הביטלס או של ה-Silver Jews, לא מן הנמנע שהייתי מהמר על האופציה הראשונה. אחרי הכל, הביטלס היא להקה שהתפרקה, ושניים מחבריה עוד בחיים. ה-Silver Jews, לעומת זאת, כלל עוד לא היו קיימים אז.

בהופעה סיפר ברמן על ה"הפתעה" שהייתה לו כשגילה שאשתו יכולה להיות הבסיסטית, ולפתע לצאת לסיבוב ההופעות נראה כמו דבר קל. הקהל, שרבים ממנו מכירים את ההיסטוריה של ה-Silver Jews, הריע. רק הם יודעים עד כמה רצופה בקשיים באמת הייתה הדרך לסיבוב ההופעות הזה. היישות שנקראת ה-Silver Jews אמנם חתומה על 5 אלבומים ב-17 שנות קיומה, אך אי אפשר היה מעולם להגדירה כלהקה. דיויד ברמן, שרק ג'אנדק יכל לאיים בשנים האחרונות על מעמדו כסרבן ההופעות הגדול ביותר ברוק האמריקאי, צלל אל מתחת לרדאר לאחר כל אלבום ואלבום, ומלבדו לא היה אף חבר קבוע בהרכב. משם המצב רק התדרדר, כשברמן, במה שהגדיר מאוחר יותר כ"מסיבת מילניום מתמשכת" בילה את השנים 2000-2004 בהתמכרות הולכת וגוברת לכל סם אפשרי, שהסתיימה בנסיון התאבדות בעזרת כדורי הרגעה, וודקה וקראק.

silver jews live

בחזרה להופעה. לא ברור כיצד חוללה אשתו של ברמן, קאסי, את הנס, כשהצליחה להציל את חייו, לגמול אותו מסמים, להוציא עימו את אלבום הכמעט-קאמבק (שכן העלמות של חמש שנים אינה דבר חריג שמדובר בברמן) ?Tanglewood Numbers? ולשכנע אותו, במרץ השנה, לצאת לסיבוב הופעות ראשון אי פעם של הSilver Jews. אולם גם קאסי ברמן לא יכולה לחולל את הנס שיהפוך את בעלה לחיית במה. את מרבית ההופעה בילה ברמן עם ידיו מאחורי גבו, פה צמוד למיקרופון ומנעד תנועה של איש משמר המלכה האנגלי. גם הנסיון שלו לגלות חוש הומור לא עלה יפה. אני עדיין מנסה למצוא מישהו שיסביר לי את הבדיחה על החוואי שהפך לפאנקיסט.

אלא שבניגוד למקרה של דבנרה בנהארט, אין טעם להתווכח עם טיעוני הקטגוריה. ההופעה של ברמן איננה הופעת רוק רגילה, אלא בעיקר טקס דתי לעדת מאמיניו. זר פשוט לא יבין זאת. אלבומם האחרון של היהודים הכסופים אולי מכיל את הריכוז הגבוה ביותר של שירי רוקנר'ול שהוציאו מעולם, אך על רובם מוכן הייתי לוותר בהופעה לטובת עוד ?Random Rules? או ?Slow Education?. גם דרישת הקהל לביצוע של ?Send in the clouds? המלהיב יכלה להסתיים במפח נפש, בהעדרו של סטפן מלקמוס הזכור כל כך מגירסאת האלבום של אותו שיר.

When I go downtown
I always wear a corduroy suit
Cause it's made of a hundred gutters
That the rain can run right through

רגעי השיא של ההופעה היו דווקא אלו שבהם זכו הצופים לצפות באדם שאינו יודע לשיר שר שירים שמעולם לא נועדו לביצוע חי. עבור עדת מאמיניו של ברמן אין תענוג גדול יותר מלצפות בברמן ממלמל ביובש את מילות השירים שמעולם לא האמינו שישמעו על במה, נותנים למילים לעבור דרכם, ממש כמו הגשם על חליפת הקורדורוי של ברמן, וחוזרים עליהם בליבם כאומרי תפילה.

בקרב על ההופעה שעשתה לי את השבוע, הפסיד בנהארט בנוק-אאוט לאיש גמלוני ומקריח שבקושי הצליח להישיר מבט לקהל. הפילוסופיה בגרוש, החולצה מרעננה, קו המכנס ורקדן שמנופף בחליל, בכל שבוע אחר אלו יכלו להיות קלפים מנצחים. אלא שבמקרה של ברמן והשירה הצינית והפתלתלה שלו, מדובר באמונה אמיתית ? כזאת שגם מחווה למושיק עפיה לא תוכל לנצח.

זמן פגיון

פורסם בתאריך על ידי
2

זכרו נא, זכרו נא
את חמישה בנובמבר
אבק השריפה, הבגידה והקשר

אינני רואה כל סיבה,
מדוע אבק שריפה ובגידה
יאבדו אל תהום השכחה.

בית ראשון זה מתוך שיר ילדים עתיק יומין, מתאר את מעשיו של גיא פוקס (מבוטא כמו פוקס מולדר מ"תיקים באפילה"), שהיה חלק מקשר קתולי לפוצץ את בתי הפרלמנט ולרצוח את המלך הפרוטסטנטי וכל צמרת השלטון בחמישה בנובמבר 1605, ערב פתיחת מושב הפרלמנט. פוקס נתפס במרתף ארמון וסטמינסטר ובידיו שלושה תריסרי חביות של אבק שריפה. הוא עונה, הודה, נתלה ובותר לחתיכות בשל מעשיו. מאז נחוג מדי שנה, "חג המדורות" או "חג הקשר" ברחבי חבר העמים הבריטי לציון גילוי המזימה והצלת ריבונות המלך. אך מורשתו חיה עד היום ובמיוחד בקומיקס V for Vendetta שעל פיו נעשה סרט בשם זהה. העושים במלאכה הם האחים ורשבסקי כתסריטאים ומפיקים ואחד מעוזרי הבמאי שלהם בסדרת ה"מטריקס", ג'יימס מקטייג שכעת זוכה לשבת לראשונה על הכיסא שעל משענתו מצויין "במאי".

V for Vendetta עוקב אחרי הרפתקאותיה של איוי (נטלי פורטמן), באנגליה של העתיד הקרוב אך כזו הכורעת תחת נטל של שלטון טוטליטרי המזכיר מאוד את זה של אוקיאניה ב-1984 של אורוול. ה"אח הגדול" כאן הוא הלורד-הנגיד אדם סאטלר בגילומו של ג'ון הארט הותיק. תפקידו של הלורד-הנגיד לא במקרה דומה להפליא לזה של הפיהרר. מדובר בשליט טוטליטרי מגלומן ואכזר בדיוק על פי הספר. איוי מאומנת להוביל מרד בשלטון בידי אדם העטוי במסיכת גיא פוקס המתכנה רק בשם וי. וי נוקט במגוון שיטות טרור מלאות פאתוס ודרמה על מנת להפיל את שלטונו של סאטלר תוך שנה אחת בדיוק המתחילה ב…חמישה בנובמבר. עלילות המשנה בסרט הן סיפור האהבה הביזארי בין וי לאיוי והחקירה שמנהל מפקח המשטרה (רופרט גרייבס) בניסיון לברר את זהותו של וי המסתורי.

אקדחי הסקס שרו על אנרכיה באנגליה, וגם V for Vendetta עוסק בה אך גם בהיפך הגמור – דיקטטורה. האירוניה היא שעלילת V for Vendetta מתרחשת דווקא בערש הדמוקרטיה המודרנית, האומה שהביאה לעולם את "מגילת הזכויות" ואת רעיון הפרלמנט. הייצוג של המשטר הטוטאליטרי בסרט הוא מושלם על פי כל כללי הספר שקבעו פרידריך ובז'זינסקי: השליטה על אמצעי התקשורת, משטרה חשאית (המכונה "מצביענים" ומעלימה אנשים באישון לילה בהליך המכונה "שקית שחורה"), מפלגה אחת והתוספת שתופסת: פולחן אישיות המנהיג.

עלילת הסרט, כמו עלילת הקומיקס, היא בעצם משל על מהותה של הדמוקרטיה. כיצד היא מוגדרת? האם לאנשים יש חופש אמיתי או חופש מדומה? מי אחראי על זרימת המידע? V for Vendetta עוסק בטיפול עמוק אך לא רציף בכוחה של תקשורת ההמונים לעצב את האמת.
בקטע מסויים בסרט, מורה הלורד-הנגיד על מסר מסויים שיועבר – "אני רוצה אותו מחר ברדיו, בטלוויזיה, בשלטי החוצות, בעיתונים ובאינטר-לינק (התחליף הבדיוני לאינטרנט)", והמסר מתקבל. כך הם פני הדברים כשאדם אחד או קבוצה קטנה שולטת בכל האמצעים לתפוצת מידע. בכך, יש דמיון למתקיים כיום גם בדמוקרטיות ליברליות כאשר קבוצה קטנה היא בעלת השליטה על כל אמצעי תפוצת המידע המרכזיים.
עוד מסר ברור שמעביר הסרט הוא אודות הסכנות הטמונות במשטרים טוטליטריים, ועל הקלות שבה הם יכולים לצוץ ולעלות במצבי משבר. לא ארחיב בכדי לא לפגום בחווייה, אבל V for Vendetta מדגים יפה מאוד את הרעיונות הללו.

נ' לנקמה עוסק בסוגייה מעניינת אף יותר (שבוטאה טוב יותר בקומיקס): האם טירופו של האחד, עדיף על טירופו של האחר? הטוב והרע כמושגים יחסיים, אנרכיה מול פשיזם – האם יש טעם לקבל את חירות המחשבה שמציעים לכם במחיר של הרס החברה, נקיטת פעולות טרור והרג? יופיו של V for Vendetta, על אף עלילה ראשית חלשה ורעועה, הוא בכך שהוא מעורר מחשבה ומציע עושר של רעיונות בדרך לא ישירה.
מלבד רעיונות למכביר, V for Vendetta עמוס באזכורים תרבותיים, מחוות, התייחסויות והפניות ליצירות אחרות. לצופה המודע והמכיר, הדבר משדרג את חוויית הצפייה לכמעט מענגת. רשימה חלקית: אחד עשר בספטמבר, הרוזן ממונטה כריסטו, 1984, פולחן האביב, פאנטום האופרה, ליאונרד כהן, התייחסויות שונות לספרה 5 (אפילו בצורתה הבינארית, 101), אזכורים מהתרבות הנאצית (מצער אך מתבקש בהקשר הרחב) ו…. 1891 של צ'ייקובסקי.

"הסרט עוות ושונה ובחלקו הגדול הוא פנטזיה אמריקנית-ליברלית חסרת יכולת, על אדם עם ערכים אמריקניים-ליברליים, שמנסה לצאת נגד ממשל של ניאו-שמרנים ? ו V for Vendetta לא דיבר על כך". זו הייתה האמירה המרכזית של אלן מור, אביו מולידו של וי, שיצר את הקומיקס. מור ידוע בכך שהתנגד באופן עקבי לכל הגירסאות המוסרטות של יצירתו ויש לכך סיבה. מור נכווה קשות במשפט שעסק בעיבוד קודם לאחת מיצירותיו, League of extraordinary gentlemen. מור נאלץ להעיד במשפט בו תבעו תסריטאי ומפיק את אולפני פוקס על גניבה ספרותית של התסריט שלהם. מור פירש את היחס והפשרה שאליה הגיעו אולפני פוקס כהודאה באשמה וכביכול רמיזה כי הוא עצמו היה מעורב בגניבת התסריט. בעקבות הסיפור הזה מגלה מור יחס חשדני עד עויין כלפי כל מה שמדיף ממנו ריח הוליוודי, ועל-פי ויקיפדיה, סירב לאפשר עיבודים קולנועיים על יצירות שבבעלותו המלאה. אבל את דברי הביקורת דלעיל שמר עבור הגירסה הנוכחית, בכוונו אותם אל האחים וורשבסקי עצמם.

מור הוא אולי המבקר הקשה ביותר של היצירה, אבל מקטייג השתדל מצידו בהעברת תחושת הקומיקס וההדר של וי אל המסך הגדול, לא תמיד בהצלחה. העיצוב של לונדון העתידנית הוא אפרורי וקודר כראוי. השימוש המאסיבי בצבעי שחור ולבן מקנה לסרט את המראה המצוייר המקורי, אך בניגוד לעיצוב התפאורה, המראה הוא בינוני בלבד. הוא אינו משחזר הישגים כמו "עיר החטאים" של רודריגז או הצבעוניות העזה של "דיק טרייסי" או אפילו המראה הגותי-מסוגנן של גותאהם בסדרת "באטמן" (בעיקר העבודות של טים ברטון).

העלילה חלשה כפי שהזכרנו, על אף שהסרט מנסה להיצמד לתוואי המקורי של הקומיקס, הוא מתפתל בתפניות תמוהות, שדי מצדיקות את הביקורת של מור עליו. יחד עם זאת, הסרט נהנה מקצב סביר במרביתו, דיאלוגים מוצלחים ואמירות שנונות, שמפצים אך במעט.
את מפגן המשחק המרשים והאתגרי מאחורי המסיכה שעליה חיוך רחב וקבוע מבצע הוגו ויווינג, המוכר אולי יותר כסוכן סמית'. הוגו ויווינג הוא לא היחיד שמבצע משחק מרשים. ג'ון הארט, רופרט גרייבס וסטיבן פריי כמנהלה של איוי נותנים כולם הופעות משחק נאות ודווקא על רקע תותחי התיאטרון המקיפים אותה, הופעתה של נטלי פורטמן בתפקיד הראשי היא חיוורת ואנמית. התקשיתי למצוא הבדלים מובהקים בין דמותה של איוי לבין דמותה של הנסיכה אמדלה ב"מלחמת הכוכבים", למשל. אפשרי אם התפקיד הייתה ניתן בידי שחקנית בעלת נוכחות טובה יותר, תפקידה של איוי היה מלא נפח יותר ולא נבלע בצל הענקים המקיפים אותה.

מלבד צילום מצויין, הסרט עושה שימוש מדוייק במוסיקה שהיא זו בעצם המקבעת סצינות מסויימות בזכרונו של הצופה על אף עושרו של המימד הויזואלי. הסרט ניחן בכמה סצינות מרשימות אבל אציין דווקא את סצינת הסיום. מק'טייג עושה כאן שימוש באפקט "זמן קליע" היוצר תנועה איטית להחריד, אותו אחד שהקנה ל"מטריקס" את פרסומו והביא עליו פארודיות ומחוות כה רבות בשינוי אחד: אם במקור נעשה שימוש בקליעים, הרי שכאן נעשה שימוש בפגיונות, אם תרצו: "זמן פגיון".

V for Vendetta הוא מגרש משחקים תרבותי ורעיוני, הבנוי ממוסיקה, הפניות ואזכורים וסצינות מרשימות, הבנויים כולם על עלילה מופרכת שאינה מסוגלת לשאת כובד משקלם. חוויית הצפייה ב V for Vendetta דומה לצפייה במופע זיקוקי די-נור: מופע מרהיב עין המרתק את התודעה, אך נמוג במהרה אל תוך החשיכה ומותיר אותך עם אפילת היומיום.

ואז הנפנו את הדגל

פורסם בתאריך על ידי
1

"היינו בורחים החוצה מהגטו בתוך פחים של זבל ומחפשים לעצמנו אוכל. לפעמים היינו מוצאים חתיכת לחם. היינו הולכים לשוק ומפילים בכוונה את הלחם לתוך כד שמנת, ואז מבקשים סליחה, מוציאים אותו ואוכלים לחם עם שמנת…? כך מתאר משה ליליאן (73) את אחת החוויות שעברו עליו כילד בן עשר בגטו של בודפשט בהונגריה. משה כיום הוא כבר אדם מבוגר, בעל מוסך ותיק, סב לנכדים שמאורעות השואה נמצאים הרחק מאחוריו. הוא אדם אוהב חיים, חייכן ואופטימי שלא אוהב לדבר על המאורעות הקשים שעברו עליו, למרות ששנות נערותו עברו עליו בחלק פעיל בכמה מהמאורעות החשובים בהיסטוריה היהודית והציונית של המאה הקודמת.
הוא ניצול שואה, היה בין הילדים שניצלו בידי חסיד אומות העולם ראול ולנברג ועלה ארצה לראשונה בספינה שסיפורה סימל את מפעל ההעפלה ואת המאבק לעלות לארץ ישראל ? האונייה "אקסודוס – יציאת אירופה תש'ז".

***

מרדכי-מרקוס ליליין (Lilien) היה נצר למשפחה גדולה מאוד שמוצאה בגליציה. אחד מאחיו היה הצייר הידוע וממייסדי "בצלאל", אפרים-משה ליליין. חלק גדול מהמשפחה היגר משם לארה"ב אך מרקוס השתקע עם אשתו אתל בבודפשט. שם החל לעסוק במסחר, צבר הון ונולדו לו שלושה בנים: אליעזר, ד'זה ויינה. המשפחה הייתה משפחה דתית מאוד, אבל הבנים זכו להשכלה כללית: אליעזר למד בטכניון, דז'ה היה טכנאי שיניים. אליעזר הוא אביו של משה, ושל אחותו הגדולה ממנו, אדית.

כל הזכויות שמורות למשפחת ליליאןספר לי קצת על ילדותך.
"גרנו בפרבר של בודפשט, הייתי נכד לסבא שהיה די אמיד. הוא מכר קרח טבעי לבתי קפה ומסעדות. בתקופה ההיא לא היו מקררים. היו לנו מחסנים תת-קרקעיים, ארבעים עגלות ושמונים סוסים שאיתם חילקנו את הקרח. סבא נפטר בגיל ארבעים ממחלה. לא הלכתי לחדר, אפילו שאבא שלי מאוד רצה. הלכתי לבית ספר כללי". משה אינו מזכיר זאת, אך הוא היה תלמיד מצטיין, שאף זכה למילגת לימודים. בשנת 1939 התחילו הסנקציות. משה גורש מבית הספר. ?הגרמנים איימו על ההונגרים והכריחו אותם לשתף פעולה. יהודים לא הורשו להיכנס למקומות ציבוריים כמו בתי קפה ותאטרון. לאט לאט נישלו אותם ממקצועות מסויימים. לא נתנו לנו להמשיך לעבוד. לקחו לנו את כל הרכוש" הוא מספר.
בית המשפחה הגדול והמרווח שברובע נוגאטי סומן במגן דוד צהוב לציין כי שם גרו יהודים ומאוחר יותר הוחרם. אז גם התחילו האקציות.

"באחת האקציות הראשונות (האקציות החלו עוד לפני הפלישה הגרמנית) אספו את היהודים מהבתים ורצו לשלוח אותם לאושוויץ. אני ואחותי אדית היינו כבר בשורה. אדולף אייכמן הגיע לפקח על גירוש היהודים. אמא שלי קיבלה ממנו סטירה אחרי שסירבה להוריד את טבעת הנישואין שלה כשאספו את הרכוש. הבנו שלא יצא מזה שום דבר טוב וניצלנו רגע של מהומה, שהשוטרים לא שמו לב ואני ואחותי ברחנו. הורדנו במהירות את הטלאי הצהוב וברחנו אל בית סבתא".
בשנת 1943 המשפחה נאלצה לעבור לבית קטן שבגטו היהודי בעיר ואביו של משה המשיך להתפרנס בדוחק כמוביל עם עגלה ושני סוסים שנותרו כשארית מהעסק שהוחרם. באותה שנה פלשו הגרמנים להונגריה.

מה קרה כשנכנסו הגרמנים?
"את כל גילאי 17-18 לקחו לעבודות כפייה. את אבא שלי ואת דוד דז'ה לקחו למחנה בור ביוגוסלביה שמה עבדו בכריית נחושת. את דוד ינה למחנה עבודה באוסטריה. ד'זה ניסה לברוח עם עוד שלושה עשר יהודים מהמחנה, הגרמנים תפסו אותם ותלו אותם לעייני כולם. כשאבא שלי ראה איך תולים את אחיו, הוא החליט לברוח בעצמו למחרת. הוא התחבא ברכבת משא שהובילה נחושת החוצה, קפץ ממנה וברח לכפרים היוגוסלביים שם הסתירו אותו המקומיים. אחר כך הוא הצטרף לפרטיזנים של טיטו ונלחם נגד הגרמנים באזור צרנה גורה (מונטנגרו של היום, על גבול אלבניה, נ"ל). אבא שלי התעסק בחבלה ונפצע. הפרטיזנים הביאו אותו לבריטים, שהעבירו אותו לבית חולים בברי באיטליה. ומשם הוא חזר להונגריה בתום המלחמה.?

אמו של משה, חווה, הסתתרה מחוץ לגטו והצליחה בעצמה לברוח משורת המוות. הרבה לא ידוע על הקורות אותה במלחמה. משה ואחותו אדית, בני 11 ו 13, הסתתרו אצל סבתם אתל ליליין, שהתחזתה לנוצריה ואת נכדיה הסתירה במרתף שנבנה להגן עליהם גם מפני ההפצצות של בנות הברית. כשהחל הגירוש הגדול של יהודי הונגריה ב-1944 הצליחו השניים להגיע ל"בתים השבדיים" ? בתי מחסה ליהודים שהופעלו על ידי ראול ולנברג, דיפלומט שבדי שפרש את חסינותו הדיפלומטית עליהם. משה ואדית הסתתרו במשך מספר חודשים במקום, הם חלו וסבלו מתת תזונה: "היינו צריכים להתחבא כל היום בשקט. קצת למדנו, קצת שמענו הרצאות של מורים, עד שהרוסים כבשו את בודפשט ב-1945?.

***
ומה עשיתם אחרי המלחמה?
"בראשון בינואר 1946 התחלנו לצאת בעליית הנוער של "השומר הצעיר" לכוון הארץ. תחנה ראשונה הייתה אוסטריה, דרך מחנה איירינג של אונר"א (ארגון האו"ם לשיקום פליטים), ומשם נלקחנו לסטריט שליד אנצבאך בגרמניה. שם היינו יותר משנה. סטריט היה בית הבראה של הגרמנים, ואונר"א החזיק שם את הפליטים והם דאגו לנו". בתקופה זו, השתפרה בריאותו של משה שהיה בסך הכל מעט לפני גיל מצוות.
"הסיעו אותנו במשאיות לכיוון צרפת, לעליית הנוער המאורגנת. הכל היה בלתי ליגאלי. נסענו בלילה עד שהגענו לצרפת, ושם עלינו לרכבת מליון למרסיי. אחרי יום אחד במחנה המעבר, בבוקר מוקדם עלינו בנמל סט על האונייה 'אקסודוס' ?.

"אקסודוס" או "יציאת אירופה תש'ז 1947" נקראה במקור "פרזידנט וורפילד" והייתה ספינת טיולי נהרות שחצתה את האוקיאנוס פעמיים, לפני שנקנתה בידי אנשי ה"הגנה" לשמש כאוניית מעפילים. על סיפונה היו 4500 איש, שארית הפליטה שנאספו בידי אנשי מחלקת עלייה ב' מכל רחבי אירופה. ביניהם היו גם אדית ורוברט (לימים משה ? שמו הנוכחי הוענק לו על האונייה) ליליין. הבריטים, ששמעו על התוכניות, הפעילו לחץ על ממשלת צרפת לא לאפשר את הפלגתה של "אקסודוס".
מה קרה כשעליתם לאונייה?
"האונייה יצאה מפורט דה בוק, בעצם מסט. הצרפתים, תחת הלחץ של הבריטים, לא נתנו לאונייה נתב שיוציא אותה מהנמל. הקפטן, אייק אהרונוביץ' והמפקד מה"הגנה" יוסי הראל, החליטו לקחת סיכון ולצאת. הם עלו על שרטון, אבל הצליחו בסוף להשתחרר. באופק כבר חיכתה לנו משחתת בריטית שליוותה את האונייה כל הדרך.?

כל הזכויות שמורות למשפחת ליליאןמה אתם, הילדים, עשיתם?
"היינו סדרנים, עזרנו לסדר את האנשים במקום שלהם והתחלנו להכין את ההתנגדות. הכנו מקלות, ברזלים שאספנו, קונסרבים (שימורים) של תפוחי אדמה רקובים שהיו מתפוצצים מהתסיסה. התוכנית המקורית הייתה שננחת בחופי יבנה. אבל ליד כרתים, התחילו האוניות הבריטיות להתקרב. הם צעקו לנו ברמקולים שניכנע. הקפטן אייק החליט שהוא משנה כיוון דרומה, למצריים. המשחתות הבריטיות רדפו אחרינו והתחילו להכות בדפנות האונייה. ליד אלכסנדריה התפתח קרב. הבריטים התחילו לזרוק חבלים ולנסות לעלות על הספינה. הייתה התנגדות חזקה, זרקנו עליהם כל מה שאפשר. 28 מלחים בריטיים נהרגו. מהצד שלנו נפצעו כמה מהעולים ונהרג אחד המלחים. בסופו של דבר, הבריטים כבשו את האונייה וגררו אותה לחיפה. ואז הנפנו את הדגל ? במקום הדגל הקולומביאני שתחתיו הפלגנו הנפנו את דגל ישראל. בחיפה כבר חיכו לנו הרבה חיילים בריטים. כלניות. הורידו אותנו בכוח מהאונייה וריססו אותנו ב-DDT. חשבנו שנישאר ברציף, אבל העלו אותנו בכוח לשלוש אוניות משא. על כל ספינה 1500 עולים.

הרגשנו חרא. הנה הארץ המובטחת לפניכם, אבל לא תכנסו בה. לקחו אותנו לכיוון קפריסין. שלוש ספינות: ה'אמפייר ריבל', 'אושן ויגור' ו'רונימיד פארק'. שטו במרחק אחת מהשנייה כדי שלא נצליח לשמור על קשר. חשבנו שיקחו אותנו לקפריסין, אבל לפי זמן השייט הבנו שלא נגיע לקפריסין.?

תחושת הבטן של מעפילי "אקסודוס" הייתה נכונה למרות שהבטן עצמה הייתה ריקה. הבריטים שיקרו לעולים שהתארגנו לשעות שייט ספורות בלבד, והשיטו אותם בפועל חזרה לנמל המוצא, בצרפת. הם נכלאו במכלאות על הסיפונים, המזון שהוכן להם היו ביסקוויטים מתולעים שפג תוקפם שנתיים לפני כן. פרצה שביתת רעב והמרי לא פסק ? משה מספר כי כל הזמן חשבו על דרכים איך לחבל באוניות הבריטיות. הספינות זכו לכינוי "אושוויץ צפה".

***

"לפני שנכנסנו חזרה למרסיי, המדריך שלי התחבא שלושה ימים בארובה כדי לעלות על התורן, וברגע הכניסה לנמל להחליף את הדגל הבריטי בדגל ישראל. במרסיי חיכינו חודשיים, בגלל שהבריטים לא ידעו מה לעשות איתנו. רצו לקחת אותנו למאוריציוס, לגירוש, בגלל שנהרגו כל כך הרבה מלחים בריטיים בכיבוש. היה לחץ בינלאומי ותגובות חריפות בארץ שהגיע לאוזנינו בעקיפין. אחד העולים ניסה לקפוץ למים כדי להעביר מסר לאונייה השנייה, אבל הבריטים אספו אותו. היינו שרים וצועקים בהונגרית כדי שהאנגלים לא יבינו 'לא לרדת! לא לרדת!', כל ספינה שהייתה עוברת, כולנו רצנו לסיפון ושרנו את ה'תקווה' כדי שיבינו שאנחנו יהודים?.

לאחר תקופת המתנה, בה קיבלו אוכל מארגוני הג'וינט היהודי בצרפת, וגם חומר נפץ מוברח בקופסאות DDT, בעקבות הלחץ הבינלאומי הבריטים מסיטים את ספינות הגירוש להפלגה קשה נוספת, דרך מיצרי גיברלטר הפעם לליבק שבגרמניה. משה מספר שבמשך הזמן הזה הטמינו אנשי ה"הגנה" בסיוע הילדים, מטען נפץ בבטן "האמפייר ריבל" עליה שהה. אחרי שבאופן מפתיע המעפילים שעל ה"אמפייר ריבל" ירדו בלי התנגדות לחוף בניגוד לקודמיהם, התעורר חשדם של הבריטים. המטען התגלה והוצא מן האונייה, אך התפוצץ באחת הסדנאות והספיק לגרום נזק כולל פציעה של מספר אנשים. משם הועברו המעפילים למחנה המעצר ברכבות נוסעים עם סורגים על החלונות. אלה גרמו לזכרונות הטריים לצוץ והפאניקה והזעם היו גדולים. ?התחלנו להשתולל ולעשות בלאגן ברכבת. בעטנו ברשתות והן התעופפו על הפסים. לקחו אותנו למחנה אמסטאו, שהיה מחנה מעצר נאצי לשעבר, עם גדרות תיל ומגדלי שמירה. שם היינו שישה שבועות. ניסו לשכנע אותנו לנסוע לצרפת, לארצות הברית. אבל אנחנו רצינו רק למקום אחד ? ישראל.?

מעפילי ה"אקסודוס" הלאים שוחררו ממחנה המעצר בשלהי שנת 1946 והגיעו למחנה ויליאם-שטפן, שהיה לפני כן בסיס צוללות גרמני. שם כבר דאגו להם ארגון הג'וינט היהודי ואונר"א.

באדיבות אוסף התצלומים הלאומי. צלם:הנס פין, כל הזכויות שמורות למדינת ישראלאיך אורגנו החיים במחנה?
"אנשי תנועות הנוער ארגנו הכל. היו לימודים וחינוך מקצועי. הייתה אפשרות לבחור בין נגרות למסגרות ולמכונאות. אני בחרתי מסגרות כי העדפתי יותר ברזל מעץ, אבל אחרי זמן קצר העבירו אותי למכונאות רכב. המורים היו גרמנים, מאורט גרמניה, וככה נהייתי גראג'ניק" הוא מחייך.

אחרי כמה חודשים הגיעו אשרות העלייה, הסרטיפיקטים, חלקם מזוייפים וחלקם אמת. משה ואדית כבר בני 14 ו-16 עלו לארץ עם האונייה "קדמה", מעט לפני הכרזת קום המדינה, ומאוחר יותר אוחדה משפחתם עם הוריהם ברחובות. משה נותר עם מטען נוסף מהמסע בילדותו מלבד התלאות והזכרונות – עד היום, יש לו אהבה גדולה לים.