אמש פורסמה בעיתונים הידיעה כי באתרי אינטרנט שונים של הימין הוסבר כיצד לייצר "פצצת דבק" אשר אמורה לפגוע בחיילים ושוטרים המבצעים את מלאכת הפינוי. האירוניה היא שפצצה זו הוגדרה כ"לא אלימה" ואף הוצע לילדים להכין אותה. במסגרת התחקיר אודות ה"פצצה" הגעתי לפורומים של גוש קטיף. ושם נעצרתי. כמות השנאה, הארס, הזעם וחריפות הביטוי הממה אותי. מתוך עיון בתגובות ובאשכולות השונים עולה כי ישנם למעשה ארבעה מופעים חוזרים: הממסד, אריק שרון, שימוש בשואה ובהשוואות לנאציזם ולבסוף, טענות כלפי השמאלנים ובפרט השמאל הקיצוני, שהוא בכלל גוף דמוני אדיר וחסר צורה.

ביחס לממסד, השב"כ מככב. שירות הבטחון הכללי הופך שם לשק חבטות כאשר כל המעשים של הקיצוניים ביותר כמו פיזור השמן והמסמרים בפעולות חסימת הכבישים מיוחסים ל"פרובוקטורים" שהם, כמובן, לא חלק מהמאבק הלגיטימי. המשך ההתקפה על מוסדותיה הרשמיים של מדינת ישראל הוא ביחס להחלטות שיפוטיות לעצור עד תום ההליכים מספר ילדות בנות 12-14 שהשתתפו בהתפרעויות וחסימות הכבישים וגלגול עיניים על כך ששולחים אותן לכלא עד תום ההליכים. יש לזכור שאותן ילדות הפרו באופן חוזר את תנאי השחרור על תנאי שלהן תוך זלזול גמור בחוק ונציגיו והתעלמות מופגנת מסמכות המדינה. ילדות אלה נשלחו לחזית המערכה בידי הוריהן מולידיהן שהתחייבו לערוב למעשי בנותיהם, לא עשו כן וכעת זועקים חמס. ולבסוף, הקריאה של קיצונים להתיז חומצה בעינייהם של החיילים ולעוור אותם ? היא בריונות ואלימות מסוכנת שיש לחקור אותה. אלה אותם החיילים ששמרו על המתיישבים בכל תקופת הישיבה שלהם בלב אוכלוסיה ערבית ומתוך התגרות. שלא להזכיר מקרים בישובים כמו יצהר ? בהם כבר תקפו בריוני ההתנחלויות חיילים ומפקדים בצבא ההגנה לישראל באופן פיזי והתנכלו להם עד כדי גרימת נכות פיזית ממשית וקבועה. מופעי אימה דומים ראינו באירועי פינוי הכבישים, בהם צעקו לובשי כיפות סרוגות חדורי אמונה ומוכי טירוף בפנים מלאות חימה, שנאה וזעם בפניהם של שוטרים: "אל תיגע בי! "אתה לא תצעק עלי!" "למה מי אתה?". מאיפה עזות המצח, היהירות לקרוא תיגר על לובשי המדים? איפה הבושה? עצם השאלה המתריסה של מתנגדי ההתנתקות: "למה מי אתה?" מעידה על היחס המתנשא שלהם, מלא הבוז לדין מלכות. מבחינתם, דין הרבנים הוא הפוסק ולא דין מלכות. אלא שהפעם לא יושב גוי במלכות כי אם צלם מצלמם. צביעות לשמה.

פרופ' ליבוביץ' התחיל את הכרסום, אך קיצוני הימין הביאו זאת למדרגה חדשה של טירוף והתלהמות. רבים מן החיילים המפנים הם דור שלישי ובחלק מהמקרים דור שני לניצולי שואה ובטוחני שגם למתישבים יש קרובים שנספו במשרפות. אחדות הגורל הזו היא זו שהביאה להקמת מלכות ישראל בעת החדשה.

בהמשך לקו הצבוע, תוקפים המתיישבים את מי שבמשך שנים שימש להם גב רחב שבצילו חסו ? את אריק שרון, שכעת זוכה שם לכינוי "השמן". צודקים המתיישבים בכך שהפך נמר חברבורותיו וכעת הוא פונה לדרך שלא הוצגה במצע המדיני של ה"ליכוד". אך מכאן ועד להאשמה כי ההתנתקות היא פרי ניסיון בלעדי להוריד את פרשיות השחיתות של משפחת שרון מסדר היום הדרך ארוכה. נכון שמן הראוי לחקור היטב את מעורבותו של ראש הממשלה המכהן במעשים הנפשעים לכאורה בהם עשוי להיות מואשם בנו אך ההתנתקות היא פרי הבנה פשוטה שכמות המשאבים האדירה שדרושה לשמור על חייהם של 7,000 ישראלים היא פשוט מיותרת וניתן להפנות משאבים אלה למטרות אחרות. ההתנתקות היא גם פרי לחץ מצד הממשל האמריקני שדרש להתחיל וליישם את "מפת הדרכים". המהלך אושר על ידי הכנסת, הגוף הריבוני של מדינת ישראל. משעה שאושר, הוא יבוצע. כל ניסיון לקעקע אותו הוא פגיעה בדמוקרטיה ובצלמה של המדינה. אדרבא, שייערכו נא בחירות מייד לאחר ביצוע המהלך.

החלק שמקומם אותי יותר מכל בפורומים ובשיח של המתיישבים בכלל הוא השימוש בשואה ובנאציזם. המתיישבים רואים עצמם כיושבי הגטאות, ענודי טלאי ומובלים כמו אבותינו למשרפות. חיילים הושוו שם, כמו במציאות, לנאצים. "מחמאות" שכאלה הוטחו, מוטחות ויוטחו כנראה בכל נציגיה הרשמיים ולובשי המדים של מדינת ישראל שישאו בנטל הפינוי. חבר כנסת צבי הנדל גם הוא לא טמן השבוע ידו בצלחת ותמה מדוע הרגנו את אייכמן ? הרי גם הוא, רק מילא פקודות. כל התבטאות שכזו, מפי ילדה קטנה, מתיישב חמום מוח וסר לשון או חבר כנסת ? היא יריקה בפניהם של ניצולי השואה. של משפחותיהם. יריקה בפניהם של ששת המיליונים שנרצחו. אם יש דבר אחד קדוש, שעל אפרו הוקמה מדינת ישראל ? הוא זכר השואה.
פרופ' ליבוביץ' התחיל את הכרסום, אך קיצוני הימין הביאו זאת למדרגה חדשה של טירוף והתלהמות. רבים מן החיילים המפנים הם דור שלישי ובחלק מהמקרים דור שני לניצולי שואה ובטוחני שגם למתישבים יש קרובים שנספו במשרפות. אחדות הגורל הזו היא זו שהביאה להקמת מלכות ישראל בעת החדשה. רק לשם הדגמה תרגיל תיאורטי קטן: המתיישבים באמונתם העזה שהם בכירי העם הנבחר וביחס שלהם לערבים כתת-אדם, כחיות, אין הם טובים יותר מהגרמנים שטענו כי הגזע הארי הוא הגזע העליון. לא פשוט? במדיהם הכתומים, בבריונים מן הגבעות, בהתכתשות הבלתי פוסקת שלהם עם השוטרים ובהתנגשויות האלימות אין הם שונים מן ה-S.A. של היטלר שגם הם, בשנות העשרים של המאה הקודמת הרבו בקרבות רחוב עם המשטרה בדרכם לתפוס שלטון לגיטימי בכוח הזרוע. נכון שזה קל? כמה כיף לעוות מאורעות היסטוריים ולכפוף אותם לפי רצונך. כמו ששאלה אחת המגיבות בפורום ביחס לשמאלנים: כיצד הם מעזים? אלא שהפעם השאלה מוצדקת. זכר השואה היה צריך להישאר מחוץ לויכוח הפוליטי ועל כך עוד יזדקקו הם לחשבון נפש. כמובן, הציבור הדתי לאומי שמעבר לקו הירוק לא ממש מצטיין בחשבונות נפש אמיתיים. טאטוא האמת הלא נוחה מתחת לשטיח, גלגול עיניים לשמיים וסילוף העובדות לפי צורך הן מלאכות שאותן הם עושים הרבה יותר טוב. עיינו ערך יגאל עמיר. עשב שוטה? אם מסתכלים על מתנגדי ההתנתקות היום הרי שהנהגת יש"ע היטיבה להשקות את ערוגת העשבים השוטים בעשור שחלף. באחד האשכולות כותב אחד המתדיינים כי "על שלושה וארבעה פשעי השמאל לא נשכח ולא נסלח". אני עדיין לא סולח על שלושה כדורים בגבו של ראש ממשלה מכהן.

ונקנח במושא השנאה התהומית ביותר של אנשי גוש קטיף. אם לחיילי צה"ל עוד עומדת איכשהו זכות הנעורים על כל השנים הארוכות בהם הגנו בגופם על המתיישבים, אם שם נותר קמצוץ של כבוד (ותלוי את מי שואלים) כלפי הצבא שנוהג בהם בכפפות של משי, הרי שכל החומות נופלות כשמדובר בשמאלנים. חירופים וגידופים, קללות ושפת ביבים שאפילו המסך לא סובל, לכל מי שנחשד שם בקורט שמאלנות. שלא תבינו לא נכון ? כל מי שלא נוהג בדרך שלהם, הוא שמאלן. כן, כן, כולנו שמאלנים. השמאלנים הם שונאי ישראל. אנשים שלדעת גוש קטיף יום אחד ישלמו על מעשיהם. כמו שאומר אחד הסטיקרים: "כל מי שלא מתנגד, שותף". השנאה כלפי השמאל, כאשר "שמאל" הוא כל מי שלא אוחז בדעתם ? מעבירה אותם על דעתם. אבל הנורא מכולם הוא ה"שמאל הקיצוני". אותו גוף עלום למעשה שולט במדינה, בתקשורת ובכל. השמאל הקיצוני הוא דמון המפעיל את המדינה כבובה על חוט ועל פי דברו הכל ישק. יש כאלה שכינו זאת פרנויה. באותה הצלחה אפשר לומר ש"מפעל ההתיישבות" הוא זנב שכשכש בכלב במשך עשרים שנה ולכלב, נמאס.

עם ישראל (שבשמו מרבים לדבר בפורומים) הגיע באמצעות מוסדותיו הנבחרים להחלטה, לצומת דרכים. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה – הוא פשוט לקח את הפנייה ההגיונית בצומת. מתיישבי גוש קטיף נותרו באבק המחנה ששועט על פניהם. המבטים צורמים. המילים שורפות. והשנאה אליו יוקדת. בכתום.

ראשית, ולמען הסר ספק, מאמר זה נכתב ללא שום קשר לסוגיית "ההתנתקות", ואין לו כל קשר או נקיטת עמדה ביחס לחובותיהם של חיילי צה"ל להיקרא אל הדגל בשעת "ההתנתקות". מאמר זה דן בקצירת האומר, בחוק השיפוט הצבאי האימתני, במתכונתו היום, ובדרכים לשיפורו.

בית המשפט העליון מבוקר לעיתים מזומנות על האקטיביזם השיפוטי שהוא מפעיל. לטענת המבקרים, לא ייתכן כי ידו של בית המשפט העליון תהיה בכל, ויד כל בו. האקטיביזם השיפוטי, כך הטענה, חורג מהסמכות המוקנית שהוענקה לבית המשפט העליון מכוח חוק יסוד: השפיטה, והופך אותו לגוף שהינו מחוקק- על באצטלה של בית משפט עליון. אינני שותף לביקורת זו. אדרבא, לטעמי, המערכת השיפוטית האזרחית היא מאותן מערכות יחידות בארץ שנגע השחיתות כמעט ולא פשה בהן. רובם המכריע של השופטים, בוודאי בבית המשפט העליון, עושה עבודה מקצועית, מסורה, יסודית ועניינית. אמנם אין זו מערכת מושלמת, אך אין ספק כי מערכת המשפט היא אחת מכלבי השמירה האחרונים, החשובים והיעילים ביותר הקיימים במדינת ישראל.
מפתיע ומצער מאוד, אם כן, לגלות, כי אותו אקטיביזם שיפוטי נעצר על מפתן דלתה של מערכת השיפוט הצבאית, שם בג"צ ממעט מידי להתערב בהחלטות שיפוטיות בעייתיות, ולא יוצר די "חקיקה שיפוטית" המונעת מעוולות השיפוט המבוצעות בצה"ל מלהתרחש יום-יום.

מערכת השיפוט הצבאית נוהגת ע"פ חוק השיפוט הצבאי. חוק ארכאי משנת 1955, שאין לו מקום בחברה דמוקרטית ליברלית במאה ה-21. חוק השיפוט הצבאי הינו דרקוני למדי, שקצרה היריעה מלמנות את הפגמים הרבים שבו (ואולי על כך ברשימה הבאה), אך על קצה המזלג אדרש כאן להליך הדין המשמעתי.

הדין המשמעתי משמש לעיתים קרובות למדי ככלי ניגוח נקמני, שנעשה בו שימוש ע"י מפקדים בדרגות זוטרות ובכירות כאחד, כנגד פקודיהם, תוך מינוף הקלות הבלתי נסבלת שבה מותר השימוש בטופס התלונה הידוע לשימצה (טופס 630). אם נדמה את התלונה למשפט הפלילי, הרי שהתלונה היא, למעשה, כתב אישום. וכדי לברר את כתב האישום, מעמידים את הנילון למשפט.
ניתן רק לחשוב ולתמוה קשות, מדוע, במשפט הפלילי הבשלת תלונה לכדי כתב אישום הינה תהליך ארוך ומייגע, הכולל הפעלת שיקול דעת של זרועות החוק, כגון המשטרה והפרקליטות, בעוד שבמערכת הצבאית אין, למעשה, כל משוכה לפני העמדת הנילון למשפט צבאי.
השוואה מתבקשת נוספת היא למערכת האזרחית, בה עולה, כי נדרשת אגרה להגשת תביעה, ומי שאינו עומד באגרה זו (למעט מקרים של פטור מאגרה) אינו יכול להגיש את התביעה. המצב חמור עוד יותר אם לוקחים בחשבון, כי במשפט הצבאי ה"שופט הצבאי" (המרכאות במקום; אין זה שופט, אלא קצין הדיוט, שהכשרתו במקרה הטוב, אינה אלא קורס חש"ץ) הינו השופט, התובע והתליין. הנילון (או "הנאשם" מוטב לדייק ולומר) הינו סניגור בעצמו, pro se litigant (פירוש המונח הלטיני: ללא עזרת מתדיין), שלא מתוך בחירה, שאינו זכאי לייצוג ע"י עו"ד.

אין ספק, כי חוק השיפוט הצבאי הינו כלי שרת מושלם לקציניו ונגדיו של צבא הקבע, אך באותה העת הוא משמש כחרב המתנופפת מעל מי שמנסה לבוא חשבון עם עוולות הצבא

צריכה האמת להיאמר, בג"צ יוסף פילנט נ' אל"מ דני עפרוני ואח', שניתן לאחרונה, פתח צוהר חשוב להזרמת עקרונות החירות והצדק לתוך הליך השיפוט הצבאי המגוחך. בג"צ פילנט מחייב את השופט לנמק את פסק דינו, בדגש על יכולתו של הנילון לגבות עדויות ולהגן על גרסתו.
בעקבות זאת, אף הוציא הפצ"ר הנוכחי הנחיות לקציני השיפוט ביחידות השונות, המחייבות את קצין השיפוט לנמק את פסק דינו. לא ניתן להקל ראש בהתפתחות חיובית וחיונית זו. עם זאת, גם בג"צ פילנט אינו מביא מזור לבעייתיות השורשית הטבועה ביחס של מערכת המשפט האזרחית למערכת השיפוט הצבאית, ויפים לעניין זה דבריו של בית המשפט בבג"צ פילנט: "התערבות בהחלטותיו של הפרקליט הצבאי הראשי תיעשה במשורה, באשר זו יונקת בעיקרה מהיקף התערבות בג"צ בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. התערבות זו נדרשת רק במקום בו נפל בהליך פגם שהיה כרוך בו עיוות דין".
למרבה הצער, פרשנות זו מצמצמת למדי, ומשמעותה היא שלא נוטים בקלות להתערב בהחלטות שיפוטיות צבאיות. ובהקשר זה, כדאי לזכור שלבג"צ צמח נ' הפצ"ר ואחרים הייתה השפעה רבת משקל על סמכויות המעצר בצה"ל.

אכן, ולשם האיזון, אין אני אומר שיש לבטל באופן מוחלט את סמכויות המעצר הניתנות לקציני שיפוט. אלו נדרשות לעיתים במצב של מלחמה או במקרים יוצאי דופן. אך, כאמור, אלו צריכות להיות מופעלות במשורה ובזהירות מקסימלית, תוך שהן נתחמות למסגרת של מקרים קיצוניים, שבהם הן אכן נדרשות, כגון: שימוש באלימות ע"י חיילים, סיכון חיי אדם, עריקות, וכיו"ב (על פי חוק כיום, חלק מהעבירות דלעיל מחייבות חקירת מצ"ח והעמדה בפני בית דין צבאי). אין המקום להשתמש בכלי המעצר/המחבוש כנגד הפרות משמעת קלות, אשר מבזות את הנילון ופוגעות בו באופן חמור.

ואם לא די בכל אלו, הרי שהדין המשמעתי משמש את הצבא כפתרון קל עבור מפקדים שסרחו (למשל במקרים של הטרדות מיניות, אינוס וכד'), כאשר אלוף הפיקוד/בכיר הדרגה (מחקו את המיותר) נשפט ע"י חברו הבכיר בצבא, ועונשו החמור הינו בד"כ "נזיפה" או "נזיפה חמורה". דווקא במקרים כאלו מן הדין היה להעמיד את הנאשמים בפני בית דין צבאי ולא בפני קצין שיפוט. ויודגש: אף ההרכב הכוחני של שני קציני שיפוט שאינם משפטנים ומשופט מקצועי בבתי הדין הצבאיים, הינו בעייתי, בלשון המעטה.
אין ספק, כי חוק השיפוט הצבאי הינו כלי שרת מושלם לקציניו ונגדיו של צבא הקבע, אך באותה העת הוא משמש כחרב המתנופפת מעל מי שמנסה לבוא חשבון עם עוולות הצבא.

ראשית דבר, הקריאה כאן הינה עבור המחוקקים, שאינם יוצאי צה"ל על יחידותיו השונות (האם ישנם עדיין כאלו?): נדרש תיקון דחוף בחוק השיפוט הצבאי, שיבטל את סמכויות השיפוט של קצינים ביחידה. יש להוסיף סעיף פיצוי, שיופעל כנגד המתלונן (מגיש התלונה) וכנגד הקצין השופט, כל עת שבה המתלונן או קצין שיפוט עושים שימוש לרעה בהליכי משפט כנגד נילון, מתוך מניע של נקמה או רצון ל"עשיית שריר". פתרון נוסף הוא חקיקה שיפוטית רבה, בעקבות בג"צים שיוגשו ע"י עורכי דין שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נר לרגליהם. זאת מתוך תקווה שבית המשפט העליון, על כוחו והשפעתו העצומה, ירים את הכפפה וישמע לזעקתם של הנפגעים. חובה גם להוציא את נציב קבילות החיילים מידי צה"ל לגוף עצמאי-שיפוטי וחיצוני, בעל יכולת ביקורת ו"שיניים" לפעול כנגד הבעיות הטבועות במערכת הצה"לית. שינויים אלו עשויים לתקן במעט את הליקויים המבניים במצב הדברים כיום, בהדבק דברים של הדין המשמעתי.

החברה בישראל עברה שינויים רבים במרוצת שנות קיומה. מן הדין והצדק ששינויים אלו לא יפסחו על צה"ל. חברה דמוקרטית מתוקנת וערה אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולשתוק לנוכח חוק הטיפשות הצבאי, ויפה שעה אחת קודם.