"Homicide: our day begins when yours ends" (Det. John Munch)

באופן פואטי משהו, תחילת דרכה של "רצח מאדום לשחור" (להלן רצח), מאפיינת, אולי יותר מכל, את ייחודיותהּ. עונתהּ הראשונה של רצח, שעלתה לאויר בינואר 93', השיגה אחוזי צפייה נמוכים מאוד שרק הלכו והִדּרדרו, והסיכויים לעונה נוספת נראו עגומים. אפילו שתי מועמדויות לפרס האמי ושתי זכיות בו ? חותמת איכות מכובדת לכל הדעות – לא הצליחו להעלות גם לא במקצת את נתוני המדרוג, וקץ דרכה של רצח נראה קרוב מתמיד. ההצלה הגיעה עם הפרשים בכחול – עם עלייתה והצלחתה המיידית של NYPD לאויר בספטמבר אותה שנה דרך כוכבן של סדרות המשטרה, וראשי NBC החליטו לקיים דיון נוסף בנוגע לעתיד רצח. ואז, ברגע שאפשר לתאר אותו כרגע נדיר של התעלות, החליטו המנהלים לתת לרצח הזדמנות נוספת וניתן אור ירוק לעונה שנייה. העונה השנייה כבר סיפקה מדרוג גבוה בהרבה, והשילוב של מדרוג ואיכות הוא שילוב מנצח בתעשיית המסך הקטן, והדרך לעונות נוספות נסללה.

למרבה ההפתעה, תרגום שמהּ של רצח עולה על השם המקורי: Homicide: Life on The Street. כל מקרה רצח המתקבל בתחנה נירשם בטוש אדום תחת שמו של הבלש המטפל בו. כשהרצח מפוענח, נמחק השם האדום ותחתיו נרשם השם בטוש שחור. רצח שלא מפוענח נשאר רשום בצבע אדום לעד. במהלך הפרקים, בעיקר בקטעי המעבר, עושה המצלמה סריקה מהירה של הלוח עליו נכתבים השמות. להזכיר לנו שיש עוד שמות אדומים שם, שרוצים לשנות את צבעם.
הסדרה מבוססת על הספר Homicide: A Year on the Killing Streets מאת דוד סימון, שעקב במשך שנה אחר עבודתם של בלשי מחלק הרצח במשטרת בולטימור, וקיים דמיון לא מיקרי בהחלט בין דמויות בסדרה לבין דמויות בספר. הצילום לכל אורך הסדרה נעשה אך ורק במצלמת יד, ולא בוצע באולפן אלא בתחנת המשטרה Fells Point שבבולטימור.

אומרים שאנחנו לא יכולים לבחור את ההורים שלנו. במקרה של רצח, הילד לא יכל היה לעשות בחירה טובה יותר. פול אָטַנְסִיוֹ, יוצר הסדרה, מוכר לנו כתסריטאי של חידון האשליות (Quiz Show) שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, ביניהם הסרט הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר. אטנסיו, שעבד כמבקר סרטים בוושיגטון פוסט, אחראי גם לתסריט של דוני ברסקו עטור התשבוחות, שמועמדותו לאוסקר היתה על התסריט הטוב ביותר. בימים אלו עובד אטנסיו על הסרט קדמת עדן, על פי ספרו של ג'ון סטיינבק, בבמויו של רון האוורד.
טום פונטנה, אליל הטלויזיה הפרטי שלי, חתום כמפיק הסדרה ומשמש גם ככותב התסריטים הראשי. פונטנה היה מכותבי התסריטים של "מקום אחר" (St. Elsewhere) סדרת בית החולים האגדית שסיפקה לו מועמדות של קבע לפרס האמי על תסריט בכל עונותיהּ וזכה בשתיים מהן. הסידרה זכתה להצלחה רבה גם בישראל. במקביל לעבודתו על רצח עבד על סדרת המופת אוז (שמצדיקה מאמר בזכות עצמה), ששינתה את פני הטלויזיה לעד והקנתה ל HBO מקום של כבוד בין תחנות הכבלים האמריקניות.
בארי לוינסון, המביים רבים מפרקי הסידרה, הוא יליד בולטימור שאוהב את העיר ואוהב ליצור בה. תחת ידיו האמונות עברו סרטים רבים ומוכרים: לכשכש בכלב, ספירה, סליפרס ועוד.

לב ליבה של הסדרה והדבק אשר מדביק את כל חלקי התצרף הטלויזיוני הוא הדמויות והיחסים ביניהם. הבלשים בסדרה עובדים בזוגות, ודגש רב ניתן על מערכת היחסים ביניהם. בראש ובראשונה ניצב פקד גִ'יאַרְדֵלוֹ, או בקיצור גִ'י, מפקד המשמרת ביחידת הרצח של משטרת בולטימור. וכמו אב לילדיו, כך ג'י לבלשיו: רך ועדין כשצריך, תקיף ומְשַׁחֵר מוסר כשצריך ובאותה התקיפות דורש ממפקדיו שלו. ג'י מתעב את הפוליטיקה הרוחשת במסדרונות הגבוהים במשטרה ומנסה לחצוץ בינה לבין הבלשים שלו. לא תמיד הוא מצליח.
בלש פרנק פֵּמְבֵּלְטוֹן, הבלש הטוב ביותר במחלקה, חריף שכל ומכור לקפה שמעמיד כל הזמן את אמונתו באל במבחן. פמבלטון אוהב לעבוד לבד, ופעמים רבות אמר שאילמלא היו מכריחים אותו, היה עובד ללא פרטנר. קל להבין אם כך, את הסבל שעובר שותפו של פמבלטון, טים בֵּיילִיס. בייליס הוא הצעיר, הנאיבי וחסר המזל שבחבורת הבלשים. בייליס הושפע קשות מרצח ילדה קטנה שלא הצליח לפתור, וזה רובץ עליו כעננה ולא עוזבו.
בלש ג'ון מוֹנְץ', הדמות הצינית ביותר בסדרה (ובכלל), מכור לתאוריות קונספירציה ולסיפורים על גרושותיו. מונץ' גם מוכר לצופי הסדרה חוק וסדר ? יחידה מיוחדת, שכן לאחר שרות ארוך במשטרת בולטימור עובר מונץ' ליחידת קורבנות המין של משטרת ניו יורק.
הבלשית קֵיי האוורד היא ג'ינג'ית מחוספסת המגיעה מעיירת דייגים בצפון. היא אוהבת את משפחתה אך גם אוהבת את המרחק מהם. בעלת מאזן מושלם של פיענוחים, אך גם היא מבינה שאלת המזל לא תהיה תמיד בצידה.
זהו רק חלק קטן ממגוון הדמויות של הסדרה. למה בחרתי להציג רק את אלו? כיוון שאלו העיקריות והחשובות שבדמויות. אך בל נמעיט בערכן של הדמויות האחרות. לכולן יש סיפור, אופי וחיים משלהם. אין אף לא דמות אחת שטוחה ברצח. וזהו סודהּ הגדול.

מדהים עד כמה הפרטים הקטנים משחקים תפקיד חשוב בסדרה. במרכז יחידת הרצח של משטרת בולטימור נמצאת הקופסה. הקופסה היא חדר החקירות של היחידה. היא משמשת כמקור העוצמה של הבלשים. לקופסה יש חוקי מוסר משלה. יש לה חיים משלה. אדם לא יוצא ממנה כמו שנכנס אליה.
עוד פרט קטן אך חשוב הוא הטלפון. מי שעונה לטלפון המצלצל בחדר היחידה הוא יהיה החוקר הראשי בתיק הרצח עליו הטלפון מדווח. תחת שמו ירשם השם האדום, ומאוחר יותר, עם קצת מזל, השחור. לעיתים הבלשים רצים את הטלפון, מתחרים מי יענה ראשון. לעיתים הם מנסים להתחמק ממנו, אך הוא שם, מצלצל ומרגיז, ובסוף מישהו יצטרך לקבל את השיחה.

מהי סדרת הטלויזיה הטובה ביותר בכל הזמנים? שאלה שאי אפשר לענות עליה. אבל אם אצטרך להמר על רשימת חמשת הגדולות, רצח היא הימור בטוח. מי שראה פרק אחד, יודע שמילים בלבד לא יכולות לתאר אותה, ומי שלא ראה, יבין מיד לאחר הפרק הראשון.

רצח מאדום לשחור, ימים א' ? ה' 22:00, ערוץ AXN.

26 בדצמבר 2004. שבע בבוקר. זעם אלוהים נוחת על חופי דרום מזרח אסיה. אין דרך אחרת לתאר את אסון הטבע הגדול ביותר שקרה לאנושות בארבעים השנים האחרונות, קרוב לרבע מיליון הרוגים, נכון לסוף חודש ינואר.

התקשורת העולמית (BBC,CNN) מקיימת מעקב קרוב וצמוד אחרי המשואה הזו. התקשורת הישראלית, כפי שהיא נוהגת בעקביות בענייני חדשות חוץ לצערנו, פסקה לגלות עניין בטראומה רחבת ההיקף הזו ברגע שהישראלי האחרון נחת בשלום בחופי הארץ, וחבל שכך. אל לנו לטמון ראשינו בחול ולהסיט את המבט ותשומת הלב התקשורתית רק בגלל שהאסון התרחש אלפי קילומטרים מכאן.
בני אנוש אנחנו, חלק מהרקמה האנושית האדירה שחור גדול נפער בה באותו בוקר. לדיעה הזו, נראה, שותף ניצן הורוביץ, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10.

כמעט חודשיים אחרי, הוא מגיש לנו את סרטו (דומני הראשון) ? מסע בארץ הצונאמי. על אף שהסגנון מזכיר משהו את סגנון ההגשה של אייל פלד, התמונות הם מסוג הדברים שלא תראו לעולם ב"מסע עולמי". ההרס וההרג הם בלתי נתפשים, העין נדהמת והלב ממאן להאמין. את התחושות האלה מצליח הורוביץ להעביר בהצלחה, באמצעות צילום יעיל ופסקול מתאים.

ברם, העריכה של הסרט קופצנית ומהלכו תמוה. הוא מדלג ללא הרף בין האישי והפרטי, לגלובלי והכללי, בין הייאוש לתקווה באבחות חדות ומטלטל את הצופה שכבר חש אי נוחות רבה לנוכח האימה הנשקפת מהמסך. כך למשל, המתרגם של הסרט שחושף את סיפורו האישי ? אימו ובת דודתו שהיה קשור אליה מאוד נהרגו בשיטפון, ומשם מדלג הסרט להשפעת הצונאמי על התיירות בתאילנד, ומראיין ישראלי אופטימי, אפילו שהעסקים חלשים. מעברים חדים שכאלה מאפיינים גם את פתיחת הסרט ? מחנות הפליטים בבאנדה אצ'ה בהם יושב נער אינדונזי ומנגן בגיטרה, על אף הזוועה (רבים מהניצולים הם שריד אחרון ויחיד למשפחתם שנמחקה) ואז ? מעבר לביקור בקברי האחים הגדולים שנחפרו במקום והדם שזועק מן האדמה, פשוטו כמשמעו.

ערוץ 10 שכר לשם צילום הסרט, באופן תמוה משהו, צלמי חוץ. האם הצלמים הישראלים פחדו לנסוע למקום? או שמא היה יותר זול לשלוח את הורוביץ לבדו? לחברת החדשות של ערוץ 10 פתרונים. בכל מקרה, האחרונים עושים עבודתם נאמנה והצילומים עזים בעוצמתם. הצלמים גם יודעים לשבור לרגעים את הזוועה ולתת מנוחה לצופה: הם קולטים בעדשתם את ההומור המריר שמאפשר לאנשים להמשיך לתפקד מול מוראות שכאלה ? שאריות ציוד הצלילה שאיבד המתורגמן האינדונזי, בובת "באדי ג'יזס" המחייך מתוך הסרט dogma הנח על לוח המחוונים בין שני טייסי המסוק האמריקנים. הסרט גם מציין לטובה את מאמצי הסיוע הבינלאומיים ושופך אור קטן על המאמצים האלה, של האוסטרלים, הצרפתים והאמריקנים, שראויים כולם ? לסרט משלהם.

הסרט לא מראה מהלך ברור של ארועים או משדר תהליך רגשי שהוא מעוניין להעביר בו את הצופה. תחת זאת, הקפיצות פשוט גורמות לו לדשדש במקום. טוב היה עושה עורך חדשות החוץ, אם היה מוביל את הצופה באמת בסוג של מסע רגשי ? מן הייאוש אל התקווה, מן הפרטי אל הכללי. כך היה יכול להיות חווייתי יותר, מהודק יותר ובאמת מפנה מחדש זרקור לטרגדיה. "מסע בארץ הצונאמי" מתחיל להתרומם דווקא לקראת סופו, כששם נכנס הורוביץ לטריטוריה המוכרת לו היטב: פוליטיקה מדינתית ובינלאומית. הוא מסביר על כך שהאסון דווקא חידד את היריבות בין הפלגים הלוחמניים השונים במדינות שנפגעו, אבל דווקא כשהנושא תופס את תשומת ליבו של הצופה ? הסרט מגיע אל סיומו. אולי חלקו של הנתח הפוליטי, שבו הורוביץ שוחה היטב, היה צריך להיות גדול יותר.

לסיכום, "מסע בארץ הצונאמי" הוא חומר חדשותי ותיעודי מצויין, שרק עריכה לא מנוסה עושה לו נזק במקום שירות. נקווה שבסרטיו הבאים של הורוביץ, תתהדק היד על גלגל ההרצה.

כמה מילים על עמי

סוף סוף טקס פרסים ראוי לשמו. מול כל ה"ספישלים", "הערבים הנוצצים של השנה" ושאר המחמאות הריקות שמרעיף ערוץ 2 על אירועי הטמטום חסרי התוכן שלו עצמו, שמאבדים את ייחודם בשל התדירות הגבוהה מדי שבה הם מושלכים על הצופה האומלל (שזה עתה התיישב לראות פרק "הבית הלבן" ומגלה במקומו איזה טקס "דוגמגישת השנה תרפפ"ו").

והנה, קם ערוץ 24 ומראה שאפשר גם אחרת. התפאורה מצויינת ? גירסה ישראלית ומעודכנת ללשון שחודרת אל תוך הקהל ומהווה את סימן ההיכר הבולט של טקסי הפרסים של MTV בשנים האחרונות, התאורה צבעונית ומדוייקת, ההפקה מהוקצעת. והאנשים, האנשים ? כל שועי המוזיקה הישראלית וסתם אנשים שאוהבים מוזיקה עברית, באמת נראים נהנים מהטקס ומהערב, חייכנים, קצת נבוכים, אבל לבושים היטב, להוציא את שרונה פיק שכנראה שכחה להתלבש. נא לקבל שיעורים אצל אחותך ואצל לירז צ'רכי. הזוכים, המופיעים, המשתתפים, כולם נראו שמחים ומאושרים. המחלקה היחידה בטקס שקצת מעיבה על הביצוע המוצלח היא הטקסטים והגשתם ? מרבית מגישי הפרסים נראו בבירור כמי שמדקלמים מתוך הטלפרומטר, בייחוד מנכ"ל רשות הדואר ? לא שמת לב ששרונה שכחה להתלבש?

משפטי הקישור היו יבשושיים וכך גם המנחה. אני לא הייתי בוחר באייל קיציס להנחות בעבורי טקס (בייחוד לא עם טקסט יבש) ? אפילו שזה בא עם טל פרידמן בצד שהגיש הופעה מוצלחת ביחד עם "הדגנחש" ובאמת נראה כמי שנהנה. נציין לרעה גם את מאיה "יש לנו שניים" בוסקילה, חסרת חוש ההומור, שלא שיתפה פעולה עם קיציס והתייחסה ברצינות תהומית, משפטית כמעט, להערותיו העוקצניות. נקווה שהטקס המוצלח הזה יחזור על עצמו גם בשנה הבאה והפעם ? עם כותבים חדים ושנונים יותר, לתפארת מדינת ישראל.