לפני כ-15 שנים, בני שבט ההוטו טבחו ורצחו 800,000 מבני שבט הטוטסי, מה שידוע כרצח העם של רואנדה (בקישור יש תמונות קשות). היום רואנדה היא המדינה הבטוחה ביותר באפריקה. על פי ה"ניו יורקר", אין בכל היבשת מדינה יותר מסודרת, יותר נקייה, יותר יעילה. יש בה ביטוח בריאות לכולם, חינוך לכולם, תיירות פורחת והשקעות זרות של מיליארדי דולרים שנתפסות כמניה בטוחה. איך זה קרה? איתי אנגל, בשתי כתבות מרתקות, מנסה להסביר, ואני שואל, אולי אנחנו יכולים ללמוד מזה משהו.
השנה: 1975. המקום: קארקאס, בירת ונצואלה. חוזה אנטוניו אבראו, ד"ר למשפטים, ד"ר לכלכלה ופוליטיקאי, יוזם הקמת רשת של תזמורות נוער ועומד בראשה. המטרה: להרחיק את הילדים מהרחוב: החיים ב-barrio (שכונות) של קראקאס הם קשים: פשע, עוני, אלימות וסמים. רשת התזמורות זוכה לתמיכה ממשלתית (כ-90 אחוזים מהתקציב הוא ממשלתי), ולשם מגלומני משהו: El Sistema (השיטה).
גוסטבו דודמל היה עוד אחד מאותם ילדים שנגנו באחת התזמורות של אל סיסטמה. בשנת 93, כשהיה בן 12, לא הגיע המנצח לחזרה של התזמורת, ודודמל הצעיר וחצוף החליף אותו. הילד התגלה כבעל כישרון ניצוח ייחודי והחל בלימודי ניצוח. כשהיה כבן 19 כבר הכיר את כל הרפרטואר של התזמורת, ובגיל 23 זכה בתחרות בין לאומית על שם גוסטב מאלר, מה שהביא אותו מיד להכרה בין לאומית.
בפסטיבל אפוס, שהתקיים לפני כחודש, הוקרן סרט תעודי מרתק על הפרויקט האדיר הזה.
כל מה שנותר לשאול הוא מדוע אין אצלנו דבר כזה.
במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסמה כתבה על מתחם הגולף העומד להבנות בסמוך לבאר אורה, ישוב קהילתי קטן, 20 ק"מ צפונית לאילת. מדובר על מתחם תיירות הכולל בית מלון מדברי, בריכות שחיה, קפיטריות, וכמובן, ליבו של הפרויקט: מגרש גולף. המתחם כולו יתפרש על כ-1000 דונם. (אגב, לפי התב"ע שטח באר אורה הוא כ-1100 דונם, כלומר המתחם החדש יהיה בגודל היישוב כולו)
כנהוג בכתבות כאלו, הכותבים עוקצים קלות את שני הצדדים המעורבים בסיפור: מצד אחד, התושבים רוצים מדבר ושקט, אבל מתנגדים לפרויקט בקנאות דתית ממש, ומצד שני, המועצה המקומית רוצה לייצר מקומות תעסוקה חדשים, אבל מה לעשות, מגרש דשא עצום באמצע המדבר זה קצת הזוי.
כרקע לסיפור כולו מזכירים הכותבים את עיכוב הקמת המלון השאפתני של איש העסקים יואב איגרא בפארק תמנע. במקרה זה, התושבים הקימו תנועת מחאה גדולה שהצליחה לעצור, לפחות בנתיים, את עבודות הדחפורים.
בעמוד האחרון של מוסף ממון מתפרסם בכל שבוע ראיון אישי קצר עם איש עסקים, שמתמקד באיך מושא הראיון מעביר את סוף השבוע שלו. הראיון הוא תמיד נינוח ומחמיא. הפרולטריון הפשוט, נחשף לקברניטיו הכלכליים, ולמד כי הם עובדים ממש קשה. בדיוק כמוהו. את מי בחר מוסף ממון השבוע? לא אחר מאשר הבעלים של מלון הרודס, יואב איגרא. האם חשבתם כי הוא מבלה בספא ובמסאז'? לא! הוא מעיד על עצמו כי הוא "אנטי נהנתן ולא חי חיי פינוקים". וכמובן, איך אפשר בלי המשפט המסיים את הראיון הזה, שבו הוא מספר על תוכניותיו לעתיד :"למשל כפר נופש אקולוגי בתמנע שאני אמור להקים ויכול להזניק את התיירות בנגב".
מת על הדברים האלו. פשוט מת.
כשהתזה לא מתקדמת, כשערמות של עבודות עומדות על השולחן ומחכות שאבדוק אותן, כשמתעסקים בדברים טכניים ומנהלתיים במקום בניסויים, כשנמצאים במבוי סתום ולא רואים את האור שבקצה המנהרה; אני רואה הרצאות כאלו ונזכר מחדש למה להיות מדען זה כל כך כיף.
אתמול לפני 28 שנים, ב-8 לנוב' 1971 יצא לאור אלבומה הרביעי של לד זפלין.
זה מסוג הפוסטים שצריך לתת למוסיקה לדבר. אז אני שותק.