מאת: ניר בומס, ניב ליליאן

כמה ימים לאחר ביקורו המתוקשר של נשיא המדינה באזירביג'אן, ביקור מוצלח שהסתים בפתיחת פורום עסקים ישראל- אזרביג'אן, והעמקת ה"יחסים האסטרטגים" בין שתי המדינות – דומה אפשר היה לנשום לרווחה.

הישראלים התקבלו בכבוד מלכים במדינה המוסלמית, כאשר הנשיא האזרי סיים את הביקור בקריאה לאנשי עסקים מישראל לבוא ולהשקיע בכלכלת אזרביג'אן. אזרביג'אן קיבלה את התואר " ידידת אמת של ישראל", ו-60 אנשי העסקים שליוו את הנשיא במסעו החלו כבר לחתום על מסמכי העסקאות ושיתוף הפעולה.

אך בעוד אווירת הפתיחות חלחלה מבעד לדיווחי החדשות, שני צעירים אזריים קיבלו תזכורת שלחופש יש גבולות, גם באזרביג'אן. ב-8 ביולי נעצרו אמין מילי (30) ועדנאן חאג'יזדה (26), שני בלוגרים אזריים שנודעו בפעילותם כמבקרי המשטר.

מילי, היה אחד ממייסדי תנועת הנוער אלומני, ואילו חאג'יזדה, סטודנט אזרי שסיים תואר במדעי המדינה בארצות הברית, הוא בלוגר וידאו מתנועת הנוער OL, ולשעבר חלק מצוות יחסי הציבור המקומי של חברת האנרגיה BP. שני הבלוגרים ישבו ביחד עם פעילי זכויות אזרח נוספים במסעדה בעיר התחתית של באקו, בירת אזרביג'אן, כאשר אלמונים נכנסו למסעדה, והחלו להתקוטט עמם. כשהגיעו למשטרה להתלונן על האירוע – נעצרו בעצמם.

מהנהנים לחמור
שבועות ספורים קודם לכם הפיקו השניים סרטון וידאו בו חאג'יזדה המחופש לחמור נואם במסיבת עיתונאים לעיני קהל עיתונאים מהנהן, במחאה על מדיניות הממשלה שייבאה חמורים במקום לטפל בעניינים חשובים יותר.

תנועות הנוער OL – שמשמעותה "להיות", נוסדה לפני 3 שנים באזרביג'אן במטרה "לעצב את העתיד בצורה פתוחה יותר, דמוקרטית יותר וליברלית יותר", אומר עדנאן חאג'יזדה בסרטון שמופץ ב-YouTube. בסרטון הוא קורא לאזריים "להיות בעצמם השינוי, אותו הם רוצים לראות בחברה". באתר www.ol-az.org מופיעים סרטי וידאו רבים שכבר עלו לאוויר וכוללים ריאיונות עם צעירים אזריים רבים המתמקדים בעתיד אחר, פתוח יותר, אותו רוצים הם לראות בארצם.

כנראה שהרעיונות הפתוחים הללו לא תמיד מוצאים חן בעיני הממשלה האזרית. זו אמנם מתהדרת בהיותה רפובליקה דמוקרטית בעלת חוקה, אך למעשה אינה מאפשרת לקולות ביקורת רבים מידי את חופש הפעולה הרצוי. ארגונים כדוגמת Human Rights Council, ו-Human Rights Watch, ביקרו בעבר את מצב זכויות האדם בארץ בה היעלמותם או מאסרם של עיתונאים אינו חיזיון נדיר.

"הכל מבוסס על שחיתות"
משרד התובע הכללי של אזרביג'אן טען בהודעה משותפת עם המשטרה כי שני הבלוגרים היו שיכורים, ו-"התנהגו כחוליגנים" וכי למקרה "אין כל מניע פוליטי נסתר". אך מיקלוש הרסצי, נציג הארגון לסיוע ושיתוף פעולה של האו"ם הממונה על חופש העיתונות, מצטרף לדעה של ארגוני זכויות האדם ואינו מאמין לגירסה הממשלתית.

במה שהרסצי מתאר כמגמת עליה, הממשלה האזארית מאשימה "עיתונאים עצמאיים וביקורתיים", לדברי הרסצי, בפשעים שאינם קשורים למקצועם, כפי שקרה לשני הבלוגרים הצעירים – כדי להשתיק טענות על שחיתות של הנשיא הנוכחי אלייב, לשעבר ראש הסניף המקומי של חברת BP (אזרביג'אן, יש לזכור, היא מדינה עשירה בגז טבעי). כמה ממקורביו כה עשירים "עד שאינם יודעים כמה בתים נמצאים ברשותם", סיפרה מקומית לדאגלאס וויטהד, כתב "הדיילי טלגרף" הבריטי. "והכל מבוסס על שחיתות", היא אומרת.

הסיפור האזרי אינו היחיד מסוגו שהתגלגל ברשת השבוע. באיראן החל משפטם של כמה עשרות בלוגרים ופעילים דרך פייסבוק וטוויטר הנאשמים בהסתה ופגיעה במדינה עקב השתתפותם בגל ההפגנות לאחר הבחירות באיראן. במצריים נעצרו ביום אחד עבדאל רחמן עייאש, מג'די סעעד, ואחמד אבו קליל. הם יצטרפו לשורה ארוכה של בלוגרים מצריים שכבר נמצאת בכלא.

אחרית דבר
על אף לחץ בינלאומי, מילי וחאג'יזדה נותרו במעצר. בית משפט מחוזי בבאקו הסכים לדון בערעור שהגישו עורכי הדין שלהם, אך ככל הנראה הדבר לא יועיל. שני לוחמי החופש הללו, שניסו להביע מחאה על מדיניות ממשלתית בדרך קצת שונה – עשויים לבלות את חמש השנים הקרובות מאחורי הסורגים.

אבל דומה שלמרות כליאתם, ואולי דווקא בגללה, נושא השחיתות באזרביג'אן נהפך לנחלת הכלל. האמריקאים הגישו כבר מחאה רשמית ואולי גם אצלנו ירימו לפחות איזו גבה לפני לחיצות היד הנלהבות. קהילת הבלוגרים תמשיך גם היא לשאת את דגל חופש ביטוי, ותמשיך להעלות על נס את אלו הנמקים מאחורי סורג ובריח בגלל שהעזו לדבר. אנחנו רק נעשה את שלנו בהפצת המסר.

ניר בומס הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון, ועמית מחקר במכון לחקר מדיניות הטרור. לבלוג של ניר

ניב ליליאן הוא עורך ערוץ המחשבים והאינטרנט ב-ynet. לבלוג של ניב

מאת: ניר בומס וניב ליליאן

"הרהורים על ג'יהאד" (Jihad Recollections) הוא מגזין אינטרנט באנגלית הפונה לאמריקנים – שרוצים לחולל מהפכה איסלאמית. הוא מכיל מגוון תכנים: החל מתרגומים של נאומיו של אוסאמה בן לאדן וסגנו אימן אל-זוהרי וכלה במפרטים טכניים של ציוד לראיית לילה. מומחי טרור טוענים ש"הרהורים על ג'יהאד" הוא מדריך כיס של ממש לטרוריסט המתחיל.

"מה שהחל בכמה ילדים זועמים במרתף, הפך לתעמולה נרחבת של אל-קעידה, כאן, בחצר האחורית שלנו", טוען ג'ארט ברכמן, מומחה לאל-קעידה ומחבר הספר "ג'יהאדיזם עולמי". אגב, הארגון שעומד מאחורי אתר האינטרנט, "מוסד אל-פורסן לתקשורת", לא קיים.

זהו רק קצה הקרחון: מה יעשה מוסלמי מאמין וצעיר שאינו יודע כיצד יצטרף למאמץ העולמי כנגד המערב ואשר נמצא הרחק מאזורי הלחימה? לאינטרנט הפיתרונים. אתר "שבכאת" הנחשב לאחד הפורומים המרכזיים של ארגון אל קעידה, נמצא כאתר המתאים. האתר מתגאה בתכניו המפורטים כמו המסמך שפורסם על ידי עמאר אל נאגי וכותרתו "כיצד להרוג לוחם צלבני ביבשת ערב".

ההוראות המפורטות במסמך כללו הנחיות הסוואה ולבוש, שימוש בנשק, שיטות לאיתור אזרחים מערבים וטיפים לזיוף תעודות זהות ומסמכים אחרים.

לדר לי, לוחם ג'יהאד מאמין החי הרחק מהאזורים בהם ציוויליזציות מתנגשות, היו רעיונות מרחיקים לכת אף מאלה. הוא רוצה להכין את הדור הבא של לוחמי אל-קעידה ועל כן פרסם מסמך (PDF) לצעירים מתחת לגיל 25 תוך כוונה לארגנם בחוליות קטנות של 2-3 לוחמים ולהפעילם לצד לוחמי אל קעידה ותיקים יותר.

לאחר ציטוט פסוקי הקוראן הרלוונטיים מקונן הבלוגר חדור האמונה על מצב האיסלאם בעולם, על הצעירים שאבדו את דרכם וכבר אינם מוכנים ללכת בעקבות אללה. אך קוראיו הנאמנים, כך מקווה הוא, אינם כאלה. ולכן מצרף הוא הוראות מפורטות על מנת להכין אותם לקרב הג'יהאד. וההכנה היא המפתח להצלחה.

דר-לי מבקש מהמוסלמים הצעירים להתחיל ולהתאמן. הוא מצרף הוראות הכוללות אימוני כושר מאומצים, הסוואת המאמצים כלפי המשפחה ורשימת מקורות בנושא שפותחו על ידי פעילי אל קעידה.

פרסומיו של דר-לי ו"הרהורים על ג'יהאד", מציעים מפלט מחשבתי ודרכי פעולה – אך ארגוני הטרור גם משתמשים באתרים כדי לגייס מתנדבים לשורותיהם. האתרים מנהלים מעקב אחרי הגולשים, ואלה המביעים עניין מיוחד בחלקי האתר המכילים מידע על הארגון ומטרותיו, ומתאימים לצרכיו – זוכים לפניה והצעה להצטרף לשורות הארגון, בעיקר אנשים צעירים שמוחם ודעתם עוד קלים לעיצוב ונוחים להשפעה.

בריגדיר-גנרל ג'ון קאסטר, שהינו קצין המודיעין האמריקני הבכיר ביותר בפיקוד המרכז (CentCom) האמריקאי האחראי על גזרות אפגניסטן ועיראק, טוען כי האינטרנט הינה הכלי היעיל ביותר להקצנת בני נוער מוסלמים והמקור החשוב ביותר לגיוס לוחמים לגזרות עיראק ואפגניסטן.

גנרל קאסטר צודק: הפעילים עצמם עושים את הדרך ומשתמשים באינטרנט כדי לפרסם עצמם ולמשוך את תשומת לבם של המגייסים. זיהאד כאליל, למשל. כאליל, סטודנט למדעי המחשב בקולומביה קולג' במיזורי, הפך לפעיל מוסלמי בקמפוס, יצר קשרים עם קבוצות קיצוניות ואף ניהל אתר אינטרנט התומך בחמאס. בזכות פעילותו העניפה ברשת, הוא משך את תשומת לבם של פעילי אל קעידה בארצות הברית – והפך לקצין רכש של הארגון: כאליל רכש עבור אל קעידה טלפונים לוויינים, מחשבים וציוד מעקב אלקטרוני וסייע בהקמת רשת התקשורת של הארגון בתחומי ארצות הברית.

טבעה של האינטרנט הוא שהיא מעניקה קול לכל אחד, וקל באמצעותה לפרסם מחשבות, רעיונות ומידע . האינטרנט מהווה סמל לחופש מחשבתי ולרוח האדם – אך את אותו הקול שמעניקה הרשת לאלה שקולם נאלם תחת משטר דיכוי, היא מעניקה גם לגורמים אפלים, אשר בסופו של יום פועלים בשם רעיונות הפוכים בתכלית מאלה שהביאו את האינטרנט לעולם.

ארגוני ביון ברחבי העולם משקיעים מאמצים באיתור אתרים כמו אלה שהצגנו כאן למעלה, אך ידיהם עמוסות עבודה, ואתרי השנאה והשטנה קשים לא פעם לאיתור וסילוק, דווקא בגלל אופיה הגלובלי והחופשי של הרשת.

קיומם של אתרים כאלה, המשרתים ארגונים טרור הוא מחיר שאין להסכין איתו ויש ללחום בו בעוז, אך גם הסמטאות האפלות, בהן דוכנים המוכרים פירות מחשבה מורעלים הן חלק משוק הרעיונות העצום של האינטרנט. למרות פירות התרעלה, עדיין סבורים אנו שהאינטרנט היא כלי בשירות החופש.

מאת: ניב ליליאן, ניר בומס

הפעם, זה כבר לא מצחיק. סיו לאו, סאטיריקן ובלוגר סיני נדקר לפני כחודש בחדר השירותים של חנות ספרים בה הרצה. לאו, מבכירי הבלוגרים הסיניים וכתב לענייני מדע, לא היה דמות מתגרה – אבל הדברים שהוא אמר וכתב – לא התקבלו בהומור.

עד ראייה לאירוע, אמר ל"סאות'רן מטרופוליס דיילי", כי אחד מתוקפיו של לאו, שנמלטו מהמקום, אמר לו שוב ושוב: “הבאת את זה על עצמך. אתה יודע למה אנחנו עושים זאת, נכון"? ככל הנראה, לאו ידע. הבלוג המקורי שלו, ProState in Flames, נסגר בנובמבר האחרון על ידי השלטונות והוא נאלץ להעבירו לאכסניה מחוץ לגבולות סין.

אם אכן קשורים הדוקרים לשלטון הסיני, הרי שמדובר בחזרה לימים אפלים מאוד. ב-1946 נרצח וון יי-דואו, אינטלקטואל מרצה ומשורר שהביא עימו רעיונות מערביים משהותו בארצות הברית. האם השלטון הסיני חוזר לסורו מלפני 63 שנים? האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?

גם מקריאה של תכנים מתורגמים אוטומטית מהבלוג שלו, ניתן להסיק די בקלות מה היו תחומי העיסוק של סיו, ואולי גם למצוא הסבר מדוע נדקר: הוא הרבה לכתוב על פוליטיקה ועל יחסי הממשלה הסינית והעיתונות המתרפסת בפניה, והאבחנות האמיצות שלו, מספיק חדות כדי לשרוד את התרגום הקלוקל: “…מזה זמן רב מבוהלים אנשי התקשורת הסינית".

ומדוע שלא יהיו מבוהלים? במדינה בה מתנגדי משטר הם נרדפים, בה נעצרים אנשים ללא הליך שיפוטי באמצע הרחוב, בה עיתונאי אחר שהתבטא נגד השלטון נשפט לעשר שנות מאסר, בה מתנהלת "חומת האש הגדולה" החוסמת תכנים ורעיונות בלתי רצויים מלחדור פנימה ובה קיימת "משטרת אינטרנט", שהיא מקבילה מציאותית של משטרת מחשבות – ושבה סאטיריקן נדקר בשל עקיצותיו הדוקרניות לא פחות – אין סיבה שלא יפחדו, וכך רוצה זאת השלטון הסיני.

הסינים, כמובן, אינם היחידים. שאווישה טאקור, המנהל בלוג ואתר אינטרנט בתאילנד, מצא עצמו במכונית משטרה לפני קצת יותר מחודשיים לאחר שהוריד את ילדיו בשער בית ספרם. המהנדס בן ה 34, שכותב בלוג כתחביב הואשם בהעלבת המלך, דבר האסור על פי החוקה התאילנדית. סוכנות בלומברג מדווחת על 12 בלוגרים נוספים הנמצאים כעת בכלא התאילנדי בגין האשמות דומות.

במלזיה, הבלוגר נאט-תן, המנהל את הבלוג Jelas.info מצא עצמו גם כן מאחורי סורג ובריח לאחר שפרסם קריקטורות של סגן ראש הממשלה. הבלוג של תן, המקדם את "התנועה למלזיה טובה יותר" עצבן את הממשלה המלזית בין השאר בזכות חלקים כאלה, שם תוכלו לקרוא גם על עשרות פעילים הפוליטיים שנעצרו ללא משפט במדינה.

די'אל דין גאד, בלוגר מצרי שהחליט לכנות את נשיאו "אהוד מובארק" כביטוי לביקורת על מדיניותו כלפי עזה מצא עצמו גם הוא מאחורי סורג ובריח כאשר דיווחים על חקירתו משם כללו מידע על שימוש בשוקים חשמליים ועינויים.

דו"ח הוועדה להגנת עיתונאים מצא שבשנת 2008 45% מהעיתונאים שנמצאים מאחורי סורג ובריח הם עיתונאי המדיה האלקטרונית, בלוגרים בעיקר. סין מחזיקה את המספר הרב ביותר של עיתונאים כאלה כאשר קובה, בורמה, אריתראה ואוזבקיסטן נמצאות אחריה.

בעקבות העלייה במספרם של הבלוגרים הנעצרים ברחבי העולם נולדה גם "יוזמת הרשת העולמית", פרויקט לשמירת חופש ההביטוי באינטרנט שנוצר על ידי ארגוני חברה אזרחית, ארגוני זכויות אדם וחברות העוסקות בתקשורת ומידע. גם הם כמונו, מקווים לסייע להבטחת חופש הביטוי ברשת שרק אמורה להיות הפתוחה ביותר בעולם.

ההתעניינות התקשורתית בסיו לאו פחתה אחרי אירוע הדקירה עצמו. למרות חתך בבטנו, לאו אינו בסכנת חיים, לפחות כרגע. ובכל זאת, צחוק בסין ובמקומות אחרים בעולם – הוא דבר מסוכן.