מאת: ניר בומס, ניב ליליאן
בין חוק ההסדרים לחוק העישון נבחרנו מצאו קצת זמן פנוי לטיפול בכמה נושאים בוערים אחרים. בשורה של הצעות חקיקה שבמכוון לא יועדו להגיע לידיעת הציבור, הכנסת ה-17 הצעידה את ישראל בעוד כמה צעדים מעוררי דאגה בדרך המתרחקת מתדמיתה כדמוקרטיה ליברלית.
ישראל, 2009. מ', עובד מדינה מסור, לא התרגש. בשנה שחלפה הוא גילה אי סדרים חמורים במשרדו ובכללם העברות כספים תמוהות, רישומים כוזבים וחשבונות בנק מסתוריים שנוהלו על ידי ספקים מקורבים. עד מהרה הבין שהמסלול הפתלתל מוביל ישירות לכסאו של שר האוצר גדעון שמעוני (שם בדוי). מ' הבין את גודל השערוריה. בהבינו שרבים מבכירי המשרד, אנשי אמונו של השר, לא יעשו דבר, הוא התקשר לידידו העיתונאי ד', במטרה לחשוב על הצעדים הבאים. ד' ייעץ לתעד את הנעשה ומ' התחיל במלאכה.
שבוע לאחר מכן, בנסיבות תמוהות, מ' קיבל מכתב פיטורין בליווי תלונה במשטרה על כך שהעביר מידע למי שאינו מוסמך לכך. מ' המופתע לא הבין את השתלשלות העניינים ? אך החוקר המשטרתי דווקא ידע לספק את סקרנותו. חוק נתוני תקשורת (2007), אפשר למשטרה לעיין בפלט שיחות הטלפון הנייד של מ' לבקשת מנכ"ל משרדו שהחל לחשוד בפעולותיו של מ'.
התיקון לפקודה מאפשר למשטרה גישה למאגרי נתונים שעד כה היו נגישים רק באמצעות צו שופט. בהעדר חקיקה אחרת להגנה על חושפי שחיתויות, מצא עצמו מ' מחוסר עבודה ועסוק בניסיון לסגור תיק חקירה פלילי. המסר למ' וחבריו היה ברור. היו זהירים במעשיכם ובמיוחד באלה העלולים להתפרש כחשיפה של שחיתות. האח הגדול כבר מתבונן.
בדיוני? כמעט. בשנת 2007 קדמה הכנסת מספר חוקים והצעות חוק בעלות משמעויות רחבות, שלא עלו לדיון ציבורי מספק והיא ממשיכה במלאכה שתכליתה אחת: לסתום לעם את הפה, לעוור אותו ולהחריש את אוזניו. מה שהעם לא יידע ? לא יוכל למחות עליו. וגם אם יהיו כאלה שירצו להביע מחאה, אנחנו כבר נסתום להם את הפה באמצעות תביעות משפטיות על לשון הרע, ונסבך אותם עד כי יאלצו להיאבק על פרנסתם. מי שנאבק על פרנסתו, לא יכול להיאבק על נושאים אחרים.
כמה דוגמאות: בנוסף לחוק נתוני תקשורת מונחת כעת על שולחן הכנסת הצעת חוק אשר תמנע, למשל, אפשרות דיווח על אדם הנחקר במשטרה עד הגשת כתב אישום, ייחשפו מפעילי אתרי אינטרנט לתביעות משפטיות ויחסלו את האנונימיות שברשת, ויחליטו עבור אזרחי ישראל הבוגרים באיזה אתרי אינטרנט מותר או אסור לצפות. לקינוח, אפשר להוסיף עמוד קלון ציבורי של פרסום שמות עברייני תנועה (התקבל) ומין באתרי אינטרנט מיוחדים. מפוחדים? גם אנחנו.
עד כה, יכלה התקשורת לפרסם שמות של חשודים אותם חוקרת המשטרה עוד בטרם הגשת כתב אישום. כך, למשל, מתאפשר דיון ציבורי בחקירות בעלות עניין לציבור כמו חקירתו של שר האוצר הירשזון, הביית ברח' כרמיה או פרשת מרכז ההשקעות. החוק החדש מנסה למנוע דיון זה על ידי הטלת איפול מלא וגורף על עבודת המשטרה, שהיא זרוע ממשלתית. לא במפתיע, חברי הכנסת החתומים על הצעה זו הינם שני חברי כנסת חסרי ניסיון פרלמנטרי ודמוקרטי: שגל ואילטוב מסיעת "ישראל ביתנו".
גם החוק שזכה לכינוי חוק הטוקבקיסטים, גם הוא מבית היוצר של "ישראל ביתנו" ? תכליתו סתימת פיות: על ידי חשיפה של מפעילי אתרי אינטרנט ובלוגים באתרים כמו "תפוז" ו"ישראבלוג",לתביעות משפטיות על לשון הרע, יוכלו בעלי השררה שידם משגת לפתוח בהליך משפטי יקר ולשלם לעורכי דין (כמו חברי הכנסת, למשל), לתבוע למעשה כל אחד, שאיפשר לתוכן לא רצוי להם להתפרסם בתואנה של לשון הרע.
ההתפתחויות האחרונות מאיימות להצעיד את ישראל כמה צעדים בכיוון ההפוך מהיותה דמוקרטיה ליברלית, ולכיוון של מדינה אוטוריטרית עם מאפיינים קלאסיים של מדינה כזו: שלטון מושחת, המפעיל משטרה בעלת סמכויות עיקוב מוגברות אחרי אזרחים, צנזורה עצמית על מחשבות ודעות, חופש ביטוי שהולך ומצטמצם ומשטר שאוסף מידע מביך על אזרחיו – ומי יודע כיצד והיכן ישמש לחיסול תדמיתו וחירותו של מי שיעז להביע דעה לא רצויה. בשקט ולאט, לצד חיסולה העקבי של עצמאות מערכת המשפט, מגביה הממסד את חומותיו ומבצר עצמו בפני ביקורת לגיטימית – שראוי שתשמע: בכלי התקשורת כולם, ברחובות, ובאינטרנט.
חוק נוסף העולה לדיון במושב הנוכחי של הכנסת הינו חוק סינון אתרים, אשר יזמה ש"ס. חוק זה מתכוון להחליט עבור אזרחיה הבוגרים של מדינת ישראל באיזה תכנים יכולים הם לצפות ובאיזה לא, באמצעות תוכנות סינון שיותקנו כברירת מחדל. מי שבכל זאת, יהיה מעוניין לצפות בתכנים שהוגדרו כ"אסורים" על פי החוק (ומי קובע מהו "תוכן אסור"?), יירשם בחברת האינטרנט ויתועד במאגר.
מדוע המדינה מעוניינת במאגר שכזה מלכתחילה? האם הוא ישמש כעדות מפלילה בהליך משפטי? יש לציין כי כבר היום, מי שמעוניין לחסום אתרים מעין אלה, יכול לעשות זאת בעצמו ובדרך מנגנונים הזמינים דרך ספקיות האינטרנט שמטרתם חסימת תכנים בלתי הולמים לגולשים צעירים. הבעיה כאן היא כרסום בפרטיות האזרחים וצבירת מידע שלא לצורך בידי המדינה.
והנה לכם שיא האבסורד, שממחיש את המגמה להפוך את חופש הביטוי לעניין שנדון בבתי משפט: לכלי התקשורת יהיה אסור לדווח על חקירות חשובות וחמורות שמתנהלות בענייני שחיתות ציבורית. אבל למדינה מותר לפרסם על עמוד קלון ציבורי את פרטיהם של עברייני תנועה, ולפי הצעה אחרת ? גם עברייני מין.
אין אנו באים לסנגר על מי שחטא והפר את החוק והורשע. אבל מה עם שיקום? מה עם אותם אנשים שכבר שילמו חובם לחברה? מי ימנע מאזרחים לקחת את החוק לידיים ולעשות צדק אלים בדיעבד במי שפגע ביקיריהם? אם התשובה המיידית שלכם הייתה "משטרת ישראל", תחשבו בשנית. בכיריה כבר הודו ממזמן, שאין ביכולתם לאכוף את החוק. כך שבפועל, המשטרה, בעיקר, עסוקה בלהגן על השלטון.
רבים מתרעמים כשאנו מעזים להשוות את מצב החופש בישראל לזה שבאיראן. אבל לצערנו, המקום להשוואה הולך וגדל. אמנם כאן עוד לא סוגרים עיתונים (בעברית. בערבית עיתונים נסגרים חדשות לבקרים), ולשם השוואה מאז 2005 אחמדיניג'אד סגר לצמיתות יותר מ-100 עיתונים וביטאונים באיראן, אבל דווקא בניהול האינטרנט ניתן לראות קווי דמיון. חברות האינטרנט באיראן כפופות לתקנות ממשלתיות המחייבות אותן, בין השאר, לחסום אתרים לא רצויים (על בסיס רשימה המסופקת על ידי הממשלה) ולספק כתובות IP לסוכנויות הממשלה במקרה הצורך. הממשלה אך הקימה ועדה מיוחדת לעניין אישור אתרי אינטרנט המותרים לצפייה.
חוק "פשעי מחשב" שאושר ב 2005 קובע שלממשלה יש זכות למנוע פשעי מחשב כגון פונוגרפיה או שימוש פוליטי בלתי נאות. מייד אחר מכן הגבילה הממשלה את השימוש באתרי וידאו כמו YouTube, בתוכנות טלפוניה כמו Skype, וב"עיתונים חתרניים" כמו ה-New York Times. בנוסף חייב החוק את כל מפעילי האתרים והבלוגים להירשם בשמם המלא על מנת לאפשר מעקב אחר פעילות אחר האינטרנט ותוכנם.
ההתפתחויות האחרונות מאיימות להצעיד את ישראל כמה צעדים בכיוון ההפוך מהיותה דמוקרטיה ליברלית, ולכיוון של מדינה אוטוריטרית עם מאפיינים קלאסיים של מדינה כזו: שלטון מושחת, המפעיל משטרה בעלת סמכויות עיקוב מוגברות אחרי אזרחים, צנזורה עצמית על מחשבות ודעות, חופש ביטוי שהולך ומצטמצם ומשטר שאוסף מידע מביך על אזרחיו – ומי יודע כיצד והיכן ישמש לחיסול תדמיתו וחירותו של מי שיעז להביע דעה לא רצויה. בשקט ולאט, לצד חיסולה העקבי של עצמאות מערכת המשפט, מגביה הממסד את חומותיו ומבצר עצמו בפני ביקורת לגיטימית – שראוי שתשמע: בכלי התקשורת כולם, ברחובות, ובאינטרנט.
זוהי קריאה אחרונה לנוסעים. קריאה להתעורר, לזעוק, לצאת לרחובות וללחוץ על נבחרי העם שלא לתמוך בהצעות המסוכנות הללו. התחנה הבאה ? ישראליסטן.
ניר בומס הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון
לאכזבתי, לא היה זכר למורבידיות הסרקסטית של מודעות האבל בכניסה לתיאטרון. במקומן, חולקו גלויות המסבירות מעט על ההפקה.את המחזה ביימו שלושה במאים שונים, כך נטען, בשיתוף פעולה יוצא דופן. התוכניה מבטיחה לנו סימן מעולם שנרקב ממלחמת אחים, מפוליטיקה מסואבת ושנאת חינם, הנחשפים משלוש זוויות הבימוי השונות, כשכל אחד מהבמאים מביים בדרכו חלק אחר מן המחזה.
מרתק ומיסטי שיוצק תוכן לבנות גורל שהן מעין מקהלה, שכל כך פסה מן העולם. הן מקבלות משמעות עכשווית, שלא לומר סקסית. 
האם היוצרים (בפועל,להבדיל מהמוצהר) אכן לא מתיימרים להביא חידוש גדול או יצירה רבת משמעות?האם אכן הם מביאים כאן סיפור לשם סיפור, אנושי בלבד שהשיבה ממנו לסדר היום, אינה מעלה או מורידה דבר, מעין "סיפור פשוט" של דייוויד לינץ' גרסת ישראל ומראש הכתוביות מסנגרות ומנמיכות ציפיות-מודיעות על היעדר יומרה לעסוק במשמעויות פוליטיות,תרבותיות וחברתיות או שמא הכתוביות אירוניות,כעוסות על כך שאירוע כגון העומד להיות מסופר נשתכח מלב, לא הזיז לאיש שבמקרה בעל חשיבות מערער שלווה שנשכח כיוון שהושתק או שהיינו עיוורים לחשיבותו?
שיא המופע הוא דווקא השיר שהוקלט למסע האיחוד של 1990 ותקליט האוסף ?נגנו עכשיו?: ?פרצופה של המדינה". שיר מחאה שנשמע גם היום רלוונטי מתמיד- בביצוע ארוך, מלא חיות ומרשים. דווקא על רקע השיר הזה, ?חצבים פורחים" שנכתב בעקבות מלחמת לבנון הקודמת ? בלט בחסרונו. ב?עוד פגישה?, דני בסן נותן לקהל לשיר בעצמו את הפזמון וחלקים נרחבים מהשיר עצמו, ובכלל נראה שבשלב זה, "תיסלם" והקהל הפכו ליחידה אחת. בסן מודה: ?אנחנו אוהבים מדי פעם לנגן ביחד?.