אם יש כשל אחד, העובר כחוט השני בכל אירועי מלחמת לבנון השנייה הוא הבעייתיות של מנגנון קבלת ההחלטות בתחום הבטחוני-מדיני. מאז הפסקת האש, אלפי מילים נשפכו על הנושא ועל נפקדותה של המל"ל, המועצה לביטחון לאומי, בתהליך. אך דומני כי לא הושם מספיק דגש על תפקידו של העומד בראשה: היועץ לביטחון לאומי (או בקיצור: היועב"ל).
המועצה לביטחון לאומי הוקמה מכוח החלטת ממשלה ב-1999 ומעמדה אינו מעוגן בחוק. המועצה היא גוף מייעץ לראש הממשלה, אך לא לממשלה. משקלה של המועצה הצעירה בתהליך קבלת ההחלטות ועיצוב תפישת הביטחון הישראלית, המיידית ולטווח ארוך, תלויות מאוד באישיותו של העומד בראשה. עד כה, למעט אחד (אפריים הלוי), היו כל היועב"לים אלופי צבא. היועץ הנוכחי, שנכנס לתפקידו זה מכבר הוא השונה הנוסף: אילן מזרחי, שהיה סגן ראש המוסד.
הבעייתיות: למעט גיורא איילנד ועוזי דיין (גילוי נאות: הכותב היה פעיל בתנועת "תפנית" שדיין עומד בראשה), איש מהיועצים לביטחון לאומי, לא ניסה לגבש עמדה עצמאית מול זו של הצבא או לקרוא תיגר על המוסכמות הנוקשות שטבע צה"ל כבסיס להתנהלות הבטחונית. זאת על אף שמנדט העיסוק המקורי שלה הוא רחב, ומכסה תחומי חברה וכלכלה, כמו צבא וביטחון.
עוזי דיין, שניסה לאתגר את התפישות הללו ולגבש תפישת ביטחון אחרת לטווח ארוך, רעננה, אלטרנטיבית, נשלח אחר כבוד הבייתה בידי אריאל שרון בשל "פעלתנות היתר" שלו. בכך הודגמה בעייתיות נוספת במעמדו הנוכחי של היועב"ל: זוהי משרת אמון. במצב אידיאלי, היועב"ל היה מתמנה כמינוי מקצועי, לזמן קצוב, בדומה ליועץ המשפטי לממשלה.
מי שנקט גישה קונפליקטואלית פחות, והצליח לקצור פה ושם הישגים היה גיורא איילנד, שהתנהלותו בסוגיית הגדר בכפר רג'ר, היא דוגמא טובה לתפקודו של היועץ לביטחון לאומי:
בשעתו, בא ראש השב"כ, יובל דיסקין, לראש הממשלה אריאל שרון והציע למתוח גדר בלב הכפר רג'ר, על גבול הלבנון. מבחינת הראייה הצרה של השב"כ, הייתה זו החלטה טובה והגיונית. בתחילה הסכים שרון, אך כאן התערב היועב"ל גיורא איילנד. הוא שכנע את שרון להשהות את ההחלטה בנושא. במועצה לביטחון לאומי התקיים דיון מסודר בנושא, הועלו הערכות שונות, זומנו כל גורמי המקצוע הרלבנטיים ולבסוף התקבלה המלצה לשנות את תפישת הביטחון בכפר רג'ר. ההמלצה של המועצה התקבלה, הגדר לא הוקמה ונמנעה פעולה נמהרת.
לצערנו, לא כך היה המצב בכל ההחלטות שהתקבלו בעניין מלחמת לבנון השנייה, שפעולות נמהרות, שליפות מהמותן ומבצעים מונעי אגו פצוע, היו סימן ההיכר שלה. חסרונו של יועץ פעיל לביטחון לאומי הורגש, וגבה חיי אדם. בשני התחומים העיקריים הרלבנטיים לקבלת החלטות על פעולות הצבא, קרי המודיעין והתוכניות האופרטיביות, המקור היה אחד: הצבא עצמו. את המודיעין סיפק ראש אמ"ן, את התוכנית המבצעית הציג הרמטכ"ל, לפעמים את שניהם הציג האחרון. אבסורדי, הלוא כן? נביא להלן שתי דוגמאות.
עמיר פרץ, בהיעדר סמכות מקצועית אחרת שתייעץ לו, שעה בימים הראשונים של הלחימה רק להצעות הצבא. איש לא בחן, איש לא בדק, איש לא הציע אלטרנטיבה. משהבין כי עצות הצבא עצות אחיתופל הן, קרא פרץ לשורה של רמט"כלים וראשי פיקוד צפון לשעבר לייעץ לו.
בהחלטה על המבצע הקרקעי רחב ההיקף ביומיים האחרונים של הלחימה, שהתבצע בעת הדיונים על הפסקת האש, מהלך שגבה חייהם של 33 חיילים ונחשב למיותר. פנה אולמרט לשר הביטחון הקודם, שר התחבורה שאול מופז ושאל בעצתו. הלז הציע תוכנית שבה רק יכותרו הכפרים. לטענתו, היה ניתן להשיג בכך את אותם היעדים, בפחות קורבנות ופחות סיכון.
בתוכנית תמכו אישים נוספים בעלי עבר בטחוני מן הממשלה, כמו שמעון פרס ורפי איתן. שוב, גויסו מהנמצא אנשים שצברו ניסיון בטחוני במרוצת חייהם, והיו צריכים להוות משקולת נגד להצעת הצבא. התוכנית הזו כלל לא עלתה לדיון רשמי בממשלה, מחשש לפגיעה ביוקרת הצבא ושר הביטחון. העדרו של גורם הערכה מקצועי לצד או מעל הצבא שוב בלט בהעדרו.
יהירותו של הצבא ותחושת המשקל הקובע שלו בקבלת ההחלטות הם כה גדולים, עד כי באותה ישיבת ממשלה, העז חלוץ לדפוק על השולחן ולהרים את קולו: "או תוכנית הצבא או שום דבר!". מהלך שרק עליו, שר ביטחון תקיף יותר היה מדיח את הפקיד לבוש המדים בו במקום.
וכעת תארו לעצמכם תסריט אחר. בישיבת הממשלה יושב היועץ לביטחון לאומי. הרמטכ"ל מסיים את הצגת התוכניות, וראש הממשלה פונה אל היועב"ל: "אדוני היועץ לביטחון לאומי, מה דעתך בנושא?". אפשרי שבכמו במקרה כפר רג'ר, דעתו של הרמטכ"ל לא הייתה מתקבלת בסופו של דבר. ההחלטות היו נמהרות פחות. שלושים ושלושה לוחמי צה"ל היו היום בינינו ולא בבית הקברות.
כדי שתרחיש כזה ייצא אל הפועל, מספר תנאים צריכים להתקיים. סמכויות המועצה לביטחון לאומי צריכות להיות מעוגנות בחוק, מעמדה צריך להיות מבוצר, בדומה למטה המייעץ במזכירות הממשלה הבריטית, או משרד הקאנצלר בגרמניה. המועצה תהא גוף מייעץ סטטורי, כאשר העומד בראשה הוא היועץ לביטחון לאומי, כמינוי מקצועי, בדומה ליועץ המשפטי לממשלה.
היועץ ירכז את התשומות המופקות מגופי המודיעין השונים, צה"ל, שירות הביטחון הכללי, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, והמחלקה למחקר מדיני במשרד החוץ. תשומות אלה ישוקללו ויעברו הערכה, תוך השוואה מול עמדות מומחים חיצוניים ודיון מסודר.
היועב"ל יגיש לראש הממשלה ולשאר חברי הקבינט המדיני-בטחוני, ניירות עמדה אינטגרטיביים המשקללים את הערכות כלל הגופים, ועל בסיס קבוע ולא מזדמן כדהיום. לרשות מקבלי ההחלטות, הקברניטים, יעמוד גורם ייעוץ ובדיקה, זמין, מתמיד ובלתי תלוי. מצעד האלופים במילואים המזומנים בבהילות לייעץ בלשכת שר הביטחון לא יחזור.
הפגישות השבועיות של ראש הממשלה ומזכירו הצבאי עם הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד יבוטלו. את מקומו יתפוס היועץ לביטחון לאומי, כאשר משרת המזכיר הצבאי של ראש הממשלה תבוטל. הרווח בצעד כזה, יהיה כפול ומשולש: פינוי זמנו היקר של ראש הממשלה לעניינים אחרים, מקבלי ההחלטות יקבלו מידע מעובד ומשוקלל ולא את זווית הראייה הצרה של כל גוף מבצעי בנפרד, והחיסכון בביטול משרת המזכיר הצבאי, שבימי שרון הפכה גם למקפצת קידום בלתי ראויה.
היועץ יהיה משתתף קבוע בישיבות הממשלה, במקום פקידים אשר יפעלו תחתיו כמו הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש השב"כ. היועץ לביטחון לאומי יגיש את הערכת המצב הלאומי, והאחרונים יזומנו לישיבות ממשלה ולשיחות עם רה"מ רק על פי צורך ספציפי. כך גם יחצוץ היועב"ל בין הקצינים תאבי הקידום, ובין הפוליטיקאים האמונים על אותו קידום. בונוס מוסף יהא גם הקטנה משמעותי של הפוליטיזציה של הצבא ושחרור דעת הקצינים למטלותיהם השוטפות.
מרכיב אחרון אך חשוב מאין כמותו, הוא חיזוק הרכיב האזרחי במועצה. כאמור, למעט אפרים הלוי, כל ראשי המועצה עד היום היו אלופים במדים. המועצה מעסיקה קצינים בכירים ועוד פיגורות מהממסד הבטחוני בהשאלה, כגון עובדי הוועדה לאנרגיה אטומית. הבעייתיות היא בכך שכולם בשר מבשרו של משרד הביטחון. המל"ל נדרשת לרעננות מחשבה, וכדי למלא בהצלחה את תפקידה כשוברת מוסכמות, כאיפכא מסתברא, יש לחזק את הרכיב האזרחי בה, שמורכב כיום מכמה חוקרים אקדמיים בלבד. בצרפת, למשל,מכון המחקר ללימודי ביטחון לאומי, ה-IHDN, הוא חלק מובנה במטה לביטחון לאומי. המל"ל תיטיב אם תגייס לשורותיה אנשי אקדמיה משלל תחומים הקשורים לעבודתה, ובראשם הביטחון.
אני סבור כי בראש המועצה ראוי לעמוד אזרח, חוקר, איש אקדמיה שתחום התמחותו הוא מדיניות ביטחון. ולא חסרים כאלה. בישראל קיימים לפחות שלושה מרכזים אקדמיים איכותיים למחקר אסטרטגי (מרכז יפה, מרכז בגין-סאדאת והמכון לחקר הטרור) שיכולים להצמיח מתוכם את היועץ לביטחון לאומי הבא. רבים נוטים לשכוח את התואר שלפני שמם, אך היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב, הנרי קיסינג'ר וקונדוליזה רייס, שניהם דוקטורים למדיניות ביטחון.
לסיכום, אולי ייראה כי היועץ לביטחון לאומי מרכז בידיו כוח רב מדי, אך לא כך הדבר. המודל שהוצע מעלה הכולל הסדרת המעמד החוקי של המועצה והיועץ בחוק, מינוי מקצועי למספר שנים בידי הממשלה ולא משרת אמון פוליטית של ראש הממשלה, ביצוע החציצה הנחוצה בין דרג הקברניטים והדרג הצבאי, וחיזוק המשקל האזרחי עד כדי מינוי אזרח למשרת היועב"ל, שיאיר את תחומי החברה והכלכלה (החשובים עשרות מונים לחוסן הלאומי מאשר כמות טנקים או מידת דיוקו של טיל) יבטיחו פעולה תקינה ורצוייה של היועץ לביטחון לאומי.
פעולה שבמרכזה ההערכה האינטגרטיבית, ראיית התמונה הכוללת של תשומות כלל גופי המודיעין, תפתור בנקל את סוגיית התיאום הבין-זרועי, תשדרג את יכולת ניהול המשברים, תסיר את עיקר הנטל מכתפי הדרג המדיני הטרוד גם כך, והחשוב מכל תשפר את איכות ההחלטות האסטרטגיות של ישראל בתחומי הביטחון, הפנים והחוץ. ההחלטות שמשפיעות על החיים של כולנו, ותבצר את הביטחון וההכרה בצור ישראל.
המאמר התפרסם לראשונה במדור הדעות של אתר נענע
לא רוצה להגיד "אמרתי לכם". אבל 
