"היינו בורחים החוצה מהגטו בתוך פחים של זבל ומחפשים לעצמנו אוכל. לפעמים היינו מוצאים חתיכת לחם. היינו הולכים לשוק ומפילים בכוונה את הלחם לתוך כד שמנת, ואז מבקשים סליחה, מוציאים אותו ואוכלים לחם עם שמנת…? כך מתאר משה ליליאן (73) את אחת החוויות שעברו עליו כילד בן עשר בגטו של בודפשט בהונגריה. משה כיום הוא כבר אדם מבוגר, בעל מוסך ותיק, סב לנכדים שמאורעות השואה נמצאים הרחק מאחוריו. הוא אדם אוהב חיים, חייכן ואופטימי שלא אוהב לדבר על המאורעות הקשים שעברו עליו, למרות ששנות נערותו עברו עליו בחלק פעיל בכמה מהמאורעות החשובים בהיסטוריה היהודית והציונית של המאה הקודמת.
הוא ניצול שואה, היה בין הילדים שניצלו בידי חסיד אומות העולם ראול ולנברג ועלה ארצה לראשונה בספינה שסיפורה סימל את מפעל ההעפלה ואת המאבק לעלות לארץ ישראל ? האונייה "אקסודוס – יציאת אירופה תש'ז".
***
מרדכי-מרקוס ליליין (Lilien) היה נצר למשפחה גדולה מאוד שמוצאה בגליציה. אחד מאחיו היה הצייר הידוע וממייסדי "בצלאל", אפרים-משה ליליין. חלק גדול מהמשפחה היגר משם לארה"ב אך מרקוס השתקע עם אשתו אתל בבודפשט. שם החל לעסוק במסחר, צבר הון ונולדו לו שלושה בנים: אליעזר, ד'זה ויינה. המשפחה הייתה משפחה דתית מאוד, אבל הבנים זכו להשכלה כללית: אליעזר למד בטכניון, דז'ה היה טכנאי שיניים. אליעזר הוא אביו של משה, ושל אחותו הגדולה ממנו, אדית.
ספר לי קצת על ילדותך.
"גרנו בפרבר של בודפשט, הייתי נכד לסבא שהיה די אמיד. הוא מכר קרח טבעי לבתי קפה ומסעדות. בתקופה ההיא לא היו מקררים. היו לנו מחסנים תת-קרקעיים, ארבעים עגלות ושמונים סוסים שאיתם חילקנו את הקרח. סבא נפטר בגיל ארבעים ממחלה. לא הלכתי לחדר, אפילו שאבא שלי מאוד רצה. הלכתי לבית ספר כללי". משה אינו מזכיר זאת, אך הוא היה תלמיד מצטיין, שאף זכה למילגת לימודים. בשנת 1939 התחילו הסנקציות. משה גורש מבית הספר. ?הגרמנים איימו על ההונגרים והכריחו אותם לשתף פעולה. יהודים לא הורשו להיכנס למקומות ציבוריים כמו בתי קפה ותאטרון. לאט לאט נישלו אותם ממקצועות מסויימים. לא נתנו לנו להמשיך לעבוד. לקחו לנו את כל הרכוש" הוא מספר.
בית המשפחה הגדול והמרווח שברובע נוגאטי סומן במגן דוד צהוב לציין כי שם גרו יהודים ומאוחר יותר הוחרם. אז גם התחילו האקציות.
"באחת האקציות הראשונות (האקציות החלו עוד לפני הפלישה הגרמנית) אספו את היהודים מהבתים ורצו לשלוח אותם לאושוויץ. אני ואחותי אדית היינו כבר בשורה. אדולף אייכמן הגיע לפקח על גירוש היהודים. אמא שלי קיבלה ממנו סטירה אחרי שסירבה להוריד את טבעת הנישואין שלה כשאספו את הרכוש. הבנו שלא יצא מזה שום דבר טוב וניצלנו רגע של מהומה, שהשוטרים לא שמו לב ואני ואחותי ברחנו. הורדנו במהירות את הטלאי הצהוב וברחנו אל בית סבתא".
בשנת 1943 המשפחה נאלצה לעבור לבית קטן שבגטו היהודי בעיר ואביו של משה המשיך להתפרנס בדוחק כמוביל עם עגלה ושני סוסים שנותרו כשארית מהעסק שהוחרם. באותה שנה פלשו הגרמנים להונגריה.
מה קרה כשנכנסו הגרמנים?
"את כל גילאי 17-18 לקחו לעבודות כפייה. את אבא שלי ואת דוד דז'ה לקחו למחנה בור ביוגוסלביה שמה עבדו בכריית נחושת. את דוד ינה למחנה עבודה באוסטריה. ד'זה ניסה לברוח עם עוד שלושה עשר יהודים מהמחנה, הגרמנים תפסו אותם ותלו אותם לעייני כולם. כשאבא שלי ראה איך תולים את אחיו, הוא החליט לברוח בעצמו למחרת. הוא התחבא ברכבת משא שהובילה נחושת החוצה, קפץ ממנה וברח לכפרים היוגוסלביים שם הסתירו אותו המקומיים. אחר כך הוא הצטרף לפרטיזנים של טיטו ונלחם נגד הגרמנים באזור צרנה גורה (מונטנגרו של היום, על גבול אלבניה, נ"ל). אבא שלי התעסק בחבלה ונפצע. הפרטיזנים הביאו אותו לבריטים, שהעבירו אותו לבית חולים בברי באיטליה. ומשם הוא חזר להונגריה בתום המלחמה.?
אמו של משה, חווה, הסתתרה מחוץ לגטו והצליחה בעצמה לברוח משורת המוות. הרבה לא ידוע על הקורות אותה במלחמה. משה ואחותו אדית, בני 11 ו 13, הסתתרו אצל סבתם אתל ליליין, שהתחזתה לנוצריה ואת נכדיה הסתירה במרתף שנבנה להגן עליהם גם מפני ההפצצות של בנות הברית. כשהחל הגירוש הגדול של יהודי הונגריה ב-1944 הצליחו השניים להגיע ל"בתים השבדיים" ? בתי מחסה ליהודים שהופעלו על ידי ראול ולנברג, דיפלומט שבדי שפרש את חסינותו הדיפלומטית עליהם. משה ואדית הסתתרו במשך מספר חודשים במקום, הם חלו וסבלו מתת תזונה: "היינו צריכים להתחבא כל היום בשקט. קצת למדנו, קצת שמענו הרצאות של מורים, עד שהרוסים כבשו את בודפשט ב-1945?.
***
ומה עשיתם אחרי המלחמה?
"בראשון בינואר 1946 התחלנו לצאת בעליית הנוער של "השומר הצעיר" לכוון הארץ. תחנה ראשונה הייתה אוסטריה, דרך מחנה איירינג של אונר"א (ארגון האו"ם לשיקום פליטים), ומשם נלקחנו לסטריט שליד אנצבאך בגרמניה. שם היינו יותר משנה. סטריט היה בית הבראה של הגרמנים, ואונר"א החזיק שם את הפליטים והם דאגו לנו". בתקופה זו, השתפרה בריאותו של משה שהיה בסך הכל מעט לפני גיל מצוות.
"הסיעו אותנו במשאיות לכיוון צרפת, לעליית הנוער המאורגנת. הכל היה בלתי ליגאלי. נסענו בלילה עד שהגענו לצרפת, ושם עלינו לרכבת מליון למרסיי. אחרי יום אחד במחנה המעבר, בבוקר מוקדם עלינו בנמל סט על האונייה 'אקסודוס' ?.
"אקסודוס" או "יציאת אירופה תש'ז 1947" נקראה במקור "פרזידנט וורפילד" והייתה ספינת טיולי נהרות שחצתה את האוקיאנוס פעמיים, לפני שנקנתה בידי אנשי ה"הגנה" לשמש כאוניית מעפילים. על סיפונה היו 4500 איש, שארית הפליטה שנאספו בידי אנשי מחלקת עלייה ב' מכל רחבי אירופה. ביניהם היו גם אדית ורוברט (לימים משה ? שמו הנוכחי הוענק לו על האונייה) ליליין. הבריטים, ששמעו על התוכניות, הפעילו לחץ על ממשלת צרפת לא לאפשר את הפלגתה של "אקסודוס".
מה קרה כשעליתם לאונייה?
"האונייה יצאה מפורט דה בוק, בעצם מסט. הצרפתים, תחת הלחץ של הבריטים, לא נתנו לאונייה נתב שיוציא אותה מהנמל. הקפטן, אייק אהרונוביץ' והמפקד מה"הגנה" יוסי הראל, החליטו לקחת סיכון ולצאת. הם עלו על שרטון, אבל הצליחו בסוף להשתחרר. באופק כבר חיכתה לנו משחתת בריטית שליוותה את האונייה כל הדרך.?
מה אתם, הילדים, עשיתם?
"היינו סדרנים, עזרנו לסדר את האנשים במקום שלהם והתחלנו להכין את ההתנגדות. הכנו מקלות, ברזלים שאספנו, קונסרבים (שימורים) של תפוחי אדמה רקובים שהיו מתפוצצים מהתסיסה. התוכנית המקורית הייתה שננחת בחופי יבנה. אבל ליד כרתים, התחילו האוניות הבריטיות להתקרב. הם צעקו לנו ברמקולים שניכנע. הקפטן אייק החליט שהוא משנה כיוון דרומה, למצריים. המשחתות הבריטיות רדפו אחרינו והתחילו להכות בדפנות האונייה. ליד אלכסנדריה התפתח קרב. הבריטים התחילו לזרוק חבלים ולנסות לעלות על הספינה. הייתה התנגדות חזקה, זרקנו עליהם כל מה שאפשר. 28 מלחים בריטיים נהרגו. מהצד שלנו נפצעו כמה מהעולים ונהרג אחד המלחים. בסופו של דבר, הבריטים כבשו את האונייה וגררו אותה לחיפה. ואז הנפנו את הדגל ? במקום הדגל הקולומביאני שתחתיו הפלגנו הנפנו את דגל ישראל. בחיפה כבר חיכו לנו הרבה חיילים בריטים. כלניות. הורידו אותנו בכוח מהאונייה וריססו אותנו ב-DDT. חשבנו שנישאר ברציף, אבל העלו אותנו בכוח לשלוש אוניות משא. על כל ספינה 1500 עולים.
הרגשנו חרא. הנה הארץ המובטחת לפניכם, אבל לא תכנסו בה. לקחו אותנו לכיוון קפריסין. שלוש ספינות: ה'אמפייר ריבל', 'אושן ויגור' ו'רונימיד פארק'. שטו במרחק אחת מהשנייה כדי שלא נצליח לשמור על קשר. חשבנו שיקחו אותנו לקפריסין, אבל לפי זמן השייט הבנו שלא נגיע לקפריסין.?
תחושת הבטן של מעפילי "אקסודוס" הייתה נכונה למרות שהבטן עצמה הייתה ריקה. הבריטים שיקרו לעולים שהתארגנו לשעות שייט ספורות בלבד, והשיטו אותם בפועל חזרה לנמל המוצא, בצרפת. הם נכלאו במכלאות על הסיפונים, המזון שהוכן להם היו ביסקוויטים מתולעים שפג תוקפם שנתיים לפני כן. פרצה שביתת רעב והמרי לא פסק ? משה מספר כי כל הזמן חשבו על דרכים איך לחבל באוניות הבריטיות. הספינות זכו לכינוי "אושוויץ צפה".
***
"לפני שנכנסנו חזרה למרסיי, המדריך שלי התחבא שלושה ימים בארובה כדי לעלות על התורן, וברגע הכניסה לנמל להחליף את הדגל הבריטי בדגל ישראל. במרסיי חיכינו חודשיים, בגלל שהבריטים לא ידעו מה לעשות איתנו. רצו לקחת אותנו למאוריציוס, לגירוש, בגלל שנהרגו כל כך הרבה מלחים בריטיים בכיבוש. היה לחץ בינלאומי ותגובות חריפות בארץ שהגיע לאוזנינו בעקיפין. אחד העולים ניסה לקפוץ למים כדי להעביר מסר לאונייה השנייה, אבל הבריטים אספו אותו. היינו שרים וצועקים בהונגרית כדי שהאנגלים לא יבינו 'לא לרדת! לא לרדת!', כל ספינה שהייתה עוברת, כולנו רצנו לסיפון ושרנו את ה'תקווה' כדי שיבינו שאנחנו יהודים?.
לאחר תקופת המתנה, בה קיבלו אוכל מארגוני הג'וינט היהודי בצרפת, וגם חומר נפץ מוברח בקופסאות DDT, בעקבות הלחץ הבינלאומי הבריטים מסיטים את ספינות הגירוש להפלגה קשה נוספת, דרך מיצרי גיברלטר הפעם לליבק שבגרמניה. משה מספר שבמשך הזמן הזה הטמינו אנשי ה"הגנה" בסיוע הילדים, מטען נפץ בבטן "האמפייר ריבל" עליה שהה. אחרי שבאופן מפתיע המעפילים שעל ה"אמפייר ריבל" ירדו בלי התנגדות לחוף בניגוד לקודמיהם, התעורר חשדם של הבריטים. המטען התגלה והוצא מן האונייה, אך התפוצץ באחת הסדנאות והספיק לגרום נזק כולל פציעה של מספר אנשים. משם הועברו המעפילים למחנה המעצר ברכבות נוסעים עם סורגים על החלונות. אלה גרמו לזכרונות הטריים לצוץ והפאניקה והזעם היו גדולים. ?התחלנו להשתולל ולעשות בלאגן ברכבת. בעטנו ברשתות והן התעופפו על הפסים. לקחו אותנו למחנה אמסטאו, שהיה מחנה מעצר נאצי לשעבר, עם גדרות תיל ומגדלי שמירה. שם היינו שישה שבועות. ניסו לשכנע אותנו לנסוע לצרפת, לארצות הברית. אבל אנחנו רצינו רק למקום אחד ? ישראל.?
מעפילי ה"אקסודוס" הלאים שוחררו ממחנה המעצר בשלהי שנת 1946 והגיעו למחנה ויליאם-שטפן, שהיה לפני כן בסיס צוללות גרמני. שם כבר דאגו להם ארגון הג'וינט היהודי ואונר"א.
איך אורגנו החיים במחנה?
"אנשי תנועות הנוער ארגנו הכל. היו לימודים וחינוך מקצועי. הייתה אפשרות לבחור בין נגרות למסגרות ולמכונאות. אני בחרתי מסגרות כי העדפתי יותר ברזל מעץ, אבל אחרי זמן קצר העבירו אותי למכונאות רכב. המורים היו גרמנים, מאורט גרמניה, וככה נהייתי גראג'ניק" הוא מחייך.
אחרי כמה חודשים הגיעו אשרות העלייה, הסרטיפיקטים, חלקם מזוייפים וחלקם אמת. משה ואדית כבר בני 14 ו-16 עלו לארץ עם האונייה "קדמה", מעט לפני הכרזת קום המדינה, ומאוחר יותר אוחדה משפחתם עם הוריהם ברחובות. משה נותר עם מטען נוסף מהמסע בילדותו מלבד התלאות והזכרונות – עד היום, יש לו אהבה גדולה לים.
לוח השנה המוזיקלי הולך ומתמלא ? תחילה הצטרפו דפש מוד (התלבטתי אם שווים את המחיר, החברים פתרו את ההתלבטות עם זוג כרטיסים במתנה ליום הולדת), איתם באים גם בלונד רדהד (שללא ספק שווים גם הופעה פרטית בנוסף לחימום של דפש מוד). עוד לפניהם מגיע גם הדבלול הידוע גם כדבנדרה בנהרט (לא מהאמנים האהובים עלי, אבל אי אפשר להיות בררנים בארצנו). אבל הידיים מתחילות לרעוד באמת רק כשהעט מתקרבת ל-10 ביולי, בו יקרה אירוע, שעד לא ממזמן נראה סביר פחות מנאום של אחמדינג'אד ביד ושם ? דיוויד ברמן יעלה על הבמה (
אבי סיפר שיהודי הגטו הובלו בשורה של שלוש מאות איש כאשר רק חייל אחד בראש וחייל אחד בקצה שומרים עליהם. העדר מורכן הראש לא העיז להתקומם כנגד שני מרצחים בלבד שהובילו אותו אל מחנות אושוויץ וגזלו את חירותו להתקיים. במובנים מסויימים מצבם של היהודים היום הרבה יותר גרוע. ניטלה מהם עצמאות חשובה יותר: חירות המחשבה. אוליגרך אחד מלפנים, אוליגרך אחד מאחור, לחץ כלכלי בלתי פוסק ושטיפת מוח מתמדת הם כל מה שקלגסי ההון צריכים כדי לשמר את העדר הישראלי במצב הרצוי להם. יום העצמאות? איזו עצמאות? האם השיטתיות, האחידות והעוצמה של החדרת הטמטום המעוור לתודעה הציבורית בישראל שונים במאום ממכונת התעמולה הנאצית? והעצמאות לגהץ כרטיס אשראי בקניון איננה חירות של אמת.